כמעט אלפיים שנה חיכינו לרגע הזה שהר הבית יהיה בידינו.
בחודשיים האחרונים חשתי בכל מאודי את הכמיהה הגדולה לחזות בנועם ה' ולהסתופף בהיכלו. חודשיים ימים היה שער יפו סגור והכניסה לכותל נאסרה. רק שהפעם הרחקת היהודים משריד חומת מקדשנו נועדה לשמור עלינו ולא חס וחלילה כדי לפגוע בנו.
ברגע שהודיעו ששלוש מאות יהודים יוכלו לעמוד בתפילה ולהשתחוות רווחים התקשרתי לגבי שיינין היקר שישמור לי מקום בתפילה הכי קרוב לכותל. שבת אביבית עם מזג אוויר סתווי של רוחות וטפטופי גשם. שמתי פעמיי לכותל מצויד כראוי במסכה ובמעיל גשם.
ליבי הלם בחוזקה. התרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה. הדרך המוכרת הייתה כאילו כלום לא קרה, אבל הכול היה שונה. מחלונות בתי הכנסת לאורך רחוב יפו לא נשמעו קולות תפילה וגם לא ברכת כוהנים. השקט היה מצמרר. בית כנסת עץ חיים העתיק נדם. גם זוהרי חמה ואחדות ישראל ומוסיוף ובית הרב עומדים דוממים. הרחובות היו כמעט שוממים.
האוויר הצח גרם לי שיכרון חושים. מהסמטאות הרבות לאורך הדרך בצבצו דמויות של יהודים עטופים בטליתות צחורות עומדים בחצרות ומתפללים בדבקות מרוחקים איש מרעהו. רוחי התעודדה לנוכח המחזה המרנין ולשמע קולות הניגון והתפילה שמילאו את סמטאות ירושלים. לא אלמן ישראל. הינה שני בחורים יושבים בחצר ולומדים תורה במנגינה ירושלמית. עלמה חסודה עומדת במרפסת ומקשיבה לקריאת התורה. קול רינה באוהלי צדיקים וצדיקות.
בדרכי הארוכה הרהרתי על הביקורת שהוטחה לאחרונה בציבור החרדי על שלא נזהר מלהתקהל וזלזל בהוראות. מסתבר שהציבור החרדי מגוון מאוד ואינו מקשה אחת.
כירושלמי ראיתי חרדים למכביר עוטים מסכות, שומרים מרחק, מתפללים בזהירות במנייני מרפסות, מקפידים לשמור על ההוראות ושומרים קלה כחמורה. החסד והנתינה שבולטים כל כך בציבור הישראלי בתקופה זו מתגלים שוב אלף מונים, במיוחד עתה, בציבור החרדי. הסיוע ההדדי והדאגה והסיוע לכל נצרך, ללא הבדל אם הוא דתי או חילוני, הם נחלת הכלל בציבור החרדי. בזה הוא באמת מקשה אחת.
מה טובו אוהליך ישראל. התפילות במרפסות ובחצרות הבתים, לימוד התורה בזום וביוטיוב הן תופעה מרגשת שלא הכרנו. אור הקדושה, התפילה והתורה מאיר כל בית וכל רחוב ויוצר תופעה מעניינת שיהודים שמעולם לא נחשפו לתפילה במניין או לברכת כוהנים מתרגשים ועומדים משתאים מול ניצוצות של קדושה יהודית. כמאמר נעים זמירות ישראל: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך ואשתחווה אל היכל קודשיך". הקב"ה בא לבקר אותנו בבית ובחצר, ואנחנו מבקרים אצלו.
עוד אני מהרהר בנפלאות התקופה והינה הכותל ניצב מולי בכל הדרו. מחולק למתחמים של 15 איש שמשתחווים רווחים. תור ארוך של יהודים יקרים, חרדים ולאומיים, עטויים טליתות לבנות משתרך ברחבת הכניסה. יהודים אלו ציפו בכיליון עיניים להתפלל אל מול הר קודשנו, המתינו כחודשיים, ועתה הם משתוקקים להצטרף לאחד מעשרים המניינים המתארגנים במשמרות.
אני צועק לשומר שגבי שיינין שומר לי מקום במתחם שלו שנקבע בפינה הקרובה לכותל ולעזרת נשים, שם מתארגן המניין הקבוע שלנו מאז שחרור הכותל. השומר מסמן לי להיכנס. מסכה מכסה את פניי, ואני מתקשה להסתיר את השמחה שעוטפת אותי. בצעדים זריזים של ספק ריקוד ספק ריחוף אני גולש למקום השמור לי, ועיניי המבצבצות מהמסכה מדברות בעד עצמן. עיני המתפללים נעוצות בי כאומרות חיכינו לך. עכשיו אפשר להתפלל כאחד.
על הסטנדר שלי מתנוסס בגדול המספר 13 מנוילן הייטב. את מתווה התפילה בקפסולות הכין בענווה, ביד רמה ובגאוניות האופיינית לו ידידי היקר סולי אליאב, מנכ"ל הקרן למורשת הכותל. המתווה מוכיח את עצמו. הינה, אפשר להתפלל בציבור בכותל ואף לשמור על בריאות היהודים.
טיפות הגשם שיורדות משמיים מתערבבות בדמעות ההתרגשות שלי, ואני מתקשה להתרכז בתפילה. ליבי מוצף רגשות מעורבים. אני מבקש להודות לקב"ה על כל הטוב שגמל עלינו, ובה בעת אני מצטער על מי שנפטרו מהנגיף ויבדל"א כל הקשישים והגלמודים מקבוצות הסיכון שעדיין ספונים בבתיהם.
זכיתי בשבוע האחרון לבקר את אימי שתחי', ודיברנו לראשונה מאז פרוץ המגפה פנים אל פנים. אומנם לא הסרתי את המסכה ולא התקרבתי אליה יתר על המותר, אך השיחה הייתה טובה לה ולי ואף שרתי לה שירים שהיא אוהבת ואפילו רקדתי ופיזזתי לפניה כאילו אני ילד קטן ששמח על המתנה הכי יקרה שקיבל. קיבלתי בחזרה את אימא שלי, וגם היא בשמחה גדולה קיבלה אותי בחזרה.
התפילה הסתיימה כאילו ביעף. בקושי הספקתי להכיל את ההתרגשות. הודיתי לקב"ה וביקשתי ובכיתי ועליתי לתורה והתפללתי, והכול על פי ההוראות. חוויה בלתי ניתנת לתיאור.
בדרכי לצאת מרחבת הכותל פסעתי כמקובל אחורנית ופניי אל הכותל. לצידי פסע ידידי המיוחד ראש העיר משה ליאון, ואליו הצטרפה רעייתו סתוית, שזה עתה סיימה תפילתה בעזרת הנשים, המאורגנת היטב.
משה כהרגלו חזר מתפילה בכותל. בימים כתיקונם הוא מתפלל תדיר במניין בעטרת כוהנים. משה אינו מוותר על התפילות לרגלי מקום המקדש ועל המפגש הישיר והתדיר עם קדושת העיר העתיקה וההתערות בין תושבי ירושלים האהובים עליו כל כך. בהליכה לעבר ביתו ברחביה אנו צועדים יחד בהקפדה על שמירת המרחק הנדרש. אני מתאר למשה ולרעייתו את גלי האהדה וההוקרה של הציבור הירושלמי לנוכח תפקודו המצוין כראש העיר ואת ההערכה לצוות העירייה בימי המגפה. בהומור אני מתאר להם כיצד המניין שלנו מתמוגג כאשר עובדי העירייה ואפילו מכונת טיאוט הרחובות מנקים לנו יום-יום את 'בית הכנסת' העראי בפינת הרחובות של גדולי הגאונים, עמרם גאון ושרירא גאון.
שבת שלום, בריאות ושמחה.
בע"ה ניפגש שוב בכותל בריאים ושלמים בשבוע הבא
