לעיתים יש לנו נטייה שלא להאמין לאנשים שסביבנו, או לפקפק בדברים שהם אומרים או מספרים לנו. לאחר ניסיון של הרבה שנים, אני חושב שרוב האנשים בעולם דוברים אמת ושצריך להקשיב להם או להיזהר מאוד מלחרוץ את דינם, למרות שלעיתים קורה שהם בעייתיים ודווקא ברגע שהם דוברים אמת אנחנו עלולים לפספס ובגדול.
אני זוכר שכשהייתי מג״ד במילואים היה לי חייל בעייתי שהיה איש מנהלה, לא לוחם, שבכל פעם להביא אותו למילואים היה ממש קריעת ים סוף, ובסוף ברוב המקרים הוא היה מגיע והיה משרת בצורה טובה, אבל ההתחלה איתו תמיד הייתה קשה כל פעם מחדש.
אני זוכר שאין ראיונות מג״ד שהיו לפני מילואים שהוא לא היה מגיע לנסות לקבל שחרור מלא או אולי שחרור חלקי, וברוב המוחלט של הפעמים בקשתו הייתה נדחית, היינו מדברים על כך ביננו המפקדים שהוא לא באמת בא לבקש שחרור, אלא בעיקר הוא מגיע לדבר ושמישהו יקשיב לו.
אני זוכר שירות מילואים אחד שהוא לא הגיע לבקש כלום, מצד אחד התפלאנו שלא ראינו אותו ביום הראיונות, מצד שני זה היה מוזר. כשהגיע יום הגיוס שביום זה גם היו ראיונות של הרגע האחרון לאנשים שלא יכלו לצאת למילואים או שביקשו לקצר את שרות המילואים, ראינו שגם אליהם הוא לא הגיע.
בשעות הערב כשישבתי עם המפ״ים ועברנו על רשימות החיילים שלהם, כשהגענו אליו מ״פ המפקדה הכניס אותו אוטומטית למצבת העריקים, למרות שאף פעם הוא לא היה עריק או נפקד אבל מכיוון שתמיד הייתה בעיה לגייסו המ״פ אמר שכנראה הפעם הוא חצה את הגבול ובחר שלא להגיע. ביקשנו מהשליש הגדודי ליצור איתו קשר, והשליש ניסה במהלך הערב להתקשר אליו ולא הייתה שום תשובה מכיוונו.
לאחר יומיים כשכולם היו כבר בשיא האימון שלפני התעסוקה המבצעית, אני התחלתי לעשות טלפונים לחיילים ׳הבעייתיים׳ שלא הגיעו למילואים, על מנת לתת להם צ׳אנס אחרון לפני שמעבירים את שמותיהם לטיפול בדרגים הגבוהים יותר. כשהגעתי לשם שלו ניסיתי כמה פעמים להתקשר אליו ולא הייתה תשובה. ואז התקשרתי לטלפון נוסף שהיה בתיק שלו, טלפון של אימא שלו, וכמובן השתדלתי להיות הכי עדין שאפשר. אמרתי לה שזה חבר שלו ושרציתי לדעת מה שלומו כי אני לא מצליח לתפוס אותו.
ואז כשאימו ענתה לי נפל עליי פטיש חמישה קילו על הראש, היא אמרה: ״אני מתנצלת לבשר לך בצורה כזאת, אבל הוא נפטר מדום לב בסלון ביתו״. אמרתי לה כמה אני מצטער על כך ושאלתי מתי זה קרה, והיא ענתה ״לפני כשלושה שבועות״. נפרדתי ממנה בצער ובכאב, כמובן שבשבעה לא היינו אבל לאחר מכן הגענו משלחת מכובדת מהגדוד.
למרות שחוסר הידיעה לא היה תלוי בי, אני עד היום מרגיש צביטה בלב כשאני נזכר בסיפור הזה. מאז אני הרבה יותר מאמין לאנשים ומוכן להתבדות, אבל מעדיף להאמין.
אוסיף עוד סיפור דומה אבל שונה, שנזכרתי בו בשבוע שעבר כשנפטר הזמר יצחק קלמטר: לפני כמעט 29 שנים כשכנה אשתי ואני היינו חברים, באותה תקופה הייתי מ״פ בנח״ל. קיץ אחד כשהייתי בחופשה מהצבא לקחתי את כנה בפג׳ו הצבאית ונסענו לטיול בצפון הארץ. באותם הימים היה את פסטיבל עין גב. כשחזרנו מהטיול ונסענו חזרה לכיוון ירושלים, באזור צומת צמח בשעה מאוחרת בלילה ראינו מישהו עומד עם שקית ביד ותופס טרמפים. פניו היו מלאים בזיפים, את האמת הוא היה נראה די מוזר. שאלתי את כנה: ״מה את אומרת, נעצור לשיכור הזה?, וכנה ענתה ״כן, השעה מאוחרת והוא נראה די במצוקה״. עצרנו לו והעלנו אותו איתנו לקבינה של הרכב.
והוא סיפר לנו את הסיפור ההזוי הבא: ״אני זמר, קוראים לי יצחק קלפטר, הופעתי בפסטיבל עין גב אבל עזבתי את ההופעה באמצע מכיוון שהרגיזו אותי״, (הוא אמר לנו את הסיבה לרוגז אבל אני לא זוכר מה הייתה הסיבה). תוך כדי הדברים שלו אני מסתכל על כנה ועושה לה פרצופים של ״איזה זמר ואיזה נעלים? סתם שיכור שמחרטט אותנו״. הוא ממשיך: ״נכנסתי לרכב שלי (רכב יוקרתי חדש מהשקיות שקניתי לפני שבוע). עצרתי בתחנת דלק כדי לקנות שתייה, לקחתי כמה שקלים מהרכב והשארתי את הרכב מונע. כשיצאתי ראיתי שאין רכב. מישהו גנב אותו. ועכשיו אני אמור להגיע למרכז ואין עליי ארנק, חוץ משקית עם שתייה וקצת עודף״.
הסתכלתי על כנה שוב במבט של ״הבחור ממשיך לחרטט״. ואמרתי לו: ״למרות שאנחנו נוסעים לכיוון ירושלים, ניקח אותך לטבריה ומשם תוכל לקחת מונית למרכז, אם צריך נשלם על המונית״. הגענו לטבריה, מצאנו מונית ואז הוא אמר לנו שלא צריך כסף כי הוא ישלם לנהג כשהוא יגיע הביתה. הוא הודה לנו ונפרדנו ממנו לשלום.
כשהמשכנו בדרך אמרתי לכנה: ״שיכור שיכור, אבל יודע לספר סיפורים טובים״. המשכנו בדרכנו והגענו מאוחר בלילה לראש צורים. למחרת ראינו בעיתון כתבה על ׳השיכור׳ שלקחנו שבכלל לא היה שיכור, אלא באמת הזמר יצחק קלפטר שהרכב שלו נגנב בצפון הארץ.
יהיו הדברים לעילוי נשמתו.
