בט״ו בשבט חגגנו עם העצים.
אבל האם הקשבנו למה שהם מלמדים אותנו על החיים?
הנה כמה תובנות עמוקות שאפשר לקחת מחג האילנות על צמיחה ועל הכוח להתמודד עם אתגרים
להיות כמו עץ זה להיות סבלני. זה להבין שדברים גדולים לא קורים כהרף עין אלא מתפתחים לאט לאט.
להיות כמו עץ זה להבין שמשברים הם חלק מהחיים, וכדי שמהגרעין הקטן יבקע שורש ויצמח גבעול הוא חייב להיטמן באדמה ולהתפרק. בלי זה הוא יישאר קטן וסגור ולא יממש את הפוטנציאל שלו.
להיות כמו עץ זה להבין שכל עונה בחיים יפה בדרכה – יש זמן לפריחה ויש זמן להשיר עלים, יש תקופות של צמיחה נראית לעין ויש תקופות של התחזקות פנימית נסתרת.
להיות כמו עץ זה להיות מחובר לשורשים שלך – לינוק מהם כוח ויציבות ולדעת שגם אם הרוח מכופפת אותך, הם יחזיקו אותך זקוף.
להיות כמו עץ זה להרים ראש אל השמים ולהשתוקק לשפע שיגיע מלמעלה.
להיות כמו עץ זה לא לפזול הצידה אל העצים האחרים ולבחון את עצמך ביחס אליהם. זה לזכור שאין עוד עץ כמוך בעולם ואתה לא נמצא בתחרות עם אף אחד אלא רק עם עצמך.
להיות כמו עץ זה להיות נדיב. זה לתת פירות שימתיקו לאחרים את היום, להעניק צל למי שעייף ולתת מחסה לציפורים, בלי לחשב מה תקבל בתמורה.
להיות כמו עץ זה להבין שכל שנה מוסיפה לך עוד טבעת של חוכמה וניסיון חיים.
להיות כמו עץ זה לזכור שגם בימי החורף הקשים ביותר, האביב תמיד מגיע בסוף.
להיות כמו עץ זה לא להתעסק בשאלה — ״מה יהיה?״ ו״מתי כבר יגיע הסוף?״, אלא להתרכז בלצמוח בלי לעשות חשבונות ובלי למדוד תוצאות.
להיות כמו עץ זה להאמין שיש מלאך מלמעלה שקורא לך ״גדל״ ושגם אם כרגע אתה קטן וכוחותיך מוגבלים, אתה מסוגל להגיע רחוק וגבוה.
להיות כמו עץ זה לדעת שכל יום הוא הזדמנות חדשה לצמוח, להתחזק ולהתקרב עוד קצת אל השמים.■
למה דווקא כאן?
שנים ספורות לפני הצהרת בלפור, שאל חבר בית הלורדים את חיים ויצמן: ״מדוע אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה, כאשר ישנן כל כך הרבה מדינות לא-מפותחות, בהן אתם יכולים להתיישב בנוחות רבה יותר?״
ענה לו ויצמן: ״זה כמו שאני אשאל אותך למה נסעת בסוף השבוע האחרון שלושים קילומטר בשביל לבקר את אמא שלך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות שגרות ממש ברחוב שלך…״
תמיד מתוקים
ר׳ ישראל משקלוב, מתלמידי הגר״א, עלה ארצה בתשרי תק״ע (לפני כ-200 שנה). הוא הגיע באוניה לנמלה של עכו, ומשם יצא בשיירת חמורים לכיוון צפת, ועימו עולים רבים נוספים מליטא. בדרכם ראו מטעים ומובילי השיירה הערבים הסבירו שאלו הם מטעי זיתים.
ר׳ ישראל, נרגש ונפעם מהמפגש הראשון עם פרי משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, עצר את השיירה, וכל אחד מאנשיה קטף חופן זיתים. ר׳ ישראל בירך ״שהחיינו״ בשם ובמלכות בראש, ואחריו עשו כן כל העולים ובשמחה עצומה הם נגסו בפירות. אך עד מהרה התוודעו כולם לטעמו המר של הזית, ורצו לפלוט את אשר בפיהם ולזרוק את הפירות שנותרו בידיהם: ״מרים הזיתים, מרים…״
״חס ושלום!״ – אמר להם ר׳ ישראל, ״חלילה לנו מלומר על פירות ארץ ישראל, כי מרים הם! פירות ארץ ישראל לעולם מתוקים הם…״ והמשיך לאכול את חופן הזיתים כולו.
