מרתקת היא הדלקת הנר: מציתים את הגפרור ומצמידים לפתילה ויהי אור… אין כללים קבועים מראש להדלקה, כל פתילה קובעת זמן הדלקה לעצמה לפי החומר שממנו היא עשויה ולפי סוג השמן שהיא טבולה בתוכו, לפי מזג האוויר ותנאי הסביבה. יש פעמים שהפתילה נדלקת מייד ויש פעמים שלוקח לה זמן רב, יש פעמים שעם אותו הגפרור מספיקים להדליק כמה פתילות, ויש פעמים שלפתילה אחת נדרשים כמה גפרורים. כך היא מלאכת ההדלקה, תובעת מאיתנו סבלנות ועוד סבלנות…
פרשתנו פותחת בציווי אל בני ישראל להדליק את המנורה של המשכן, אך התורה אינה בוחרת במילה ׳להדליק׳ אלא במילה ׳להעלות׳: "ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ), ורש"י מבאר: "להעלות נר תמיד – מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה".
פרשנים רבים לקחו את דברי רש"י כמשל על מלאכת החינוך, לילדינו, לתלמידינו ואף לעצמנו… ראשית ההורה והמחנך חייבים להבין שאין כללי ברזל לילדים ולתלמידים הזהים לכולם, לכל ילד יש כללי ׳הדלקה׳ או ׳העלאה׳ משלו – יש ילדים אשר זקוקים להישארות מקור האש קרוב אליהם, מקור החום והאהבה צמודים אליהם לזמן ממושך. יש ילדים שקשה מאוד להדליקם ולהעלותם וזקוקים הם לכמה גפרורים, לכמה ניסיונות חוזרים ונשנים להעלותם, וכמובן אופציית הייאוש מהדלקתם לא קיימת. ההורה והמחנך מאותגרים ׳עד שתהא השלהבת עולה מאליה׳, מאמץ גדול שוב ושוב, עם אהבה וסבלנות אין קץ, עד שהשלהבת תהא עולה מאליה, עד שהנער יעמוד על רגליו, עד שיעמוד על דעתו ללא הצמידות וההדלקה של ה׳גפרור׳.
נכונים הם הדברים לתפקיד המנורה במשכן להאיר, להעלות. המנורה מסמלת את ׳החוכמה׳, את התורה, את עבודת ה׳ הנקייה והטהורה. בכדי באמת לעבוד את ה׳ אנו זקוקים למציאות נקייה של ׳שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד׳, בלי תערובות של חומרים אחרים. האור צריך להבהיק, אי אפשר לעבוד את ה׳ בתערובות זרות, וכמובן צריך המון אמונה בעבודתנו, המון סבלנות והמון ביטחון שאנו חייבים, אנו יכולים, אנו מסוגלים להדליק בתוכנו ולסביבתנו ולעולם כולו אור גדול, להדליק בהתמדה את נר התמיד. ■
