להציל הכול או להפסיד הכול?

״לפני שבוע חגגתי יום הולדת 35״, סיפרה לי סיון בעצב, ״בחלומות הילדות שלי בגיל כזה הייתי כבר אמורה להיות נשואה מזמן ואימא לחמישה ילדים. בסיוטים שלי לא דמיינתי שאשאר עדיין רווקה. אתמול בערב אמיר רצה לשמח אותי והזמין עבורנו שולחן במסעדה יקרה בטיילת של קיסריה. ישבנו שם מול הגלים ואז הוא הכניס יד לכיס ושלף משם טבעת יהלום. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות״.
״למה?״, שאלתי אותה, ״זה הרי הרגע שחיכית לו כל הזמן, לא?״.
״כן״, היא נאנחה בכאב, ״ועוד איך חיכיתי, אבל לא עם אמיר. תראה, הוא בחור נחמד מאוד ואנחנו ביחד כבר שלושה חודשים. אני יודעת שהוא אוהב אותי ורוצה שנתחתן, אבל מה אגיד לך, אני…שואפת ליותר״.
״מה זאת אומרת ׳יותר׳?״, ניסיתי לברר.
״שלא תבין לא נכון, הרב, זה לא שאני שחצנית והולכת עם האף למעלה. פשוט אני יותר ממנו בכל דבר: בהשכלה, ברמה הכלכלית, באינטליגנציה, בכישרונות, במראה החיצוני״.
״אז אני לא מבין״, תמהתי, ״אם את חשה כזה פער ביניכם, למה את איתו כל-כך הרבה זמן? אם אינך רואה בו בן זוג פוטנציאלי לחיים, למה למשוך את הקשר?״.
״כי אני בת 35, הרב״, אמרה סיון וכמעט פרצה בבכי, ״השעון הביולוגי לא מתקתק. הוא דוהר. ואחרי 15 שנים של דייטים שוחקים שבהן יצאתי עם כל העולם בחיפוש אחר בן זוגי, אין לי שום ביטחון שלא אמצא את עצמי בעוד 15 שנה באותו מצב…״.
סיון לקחה נשימה עמוקה והמשיכה: ״ביקשתי מאמיר שייתן לי עוד קצת זמן כי אני צריכה לחשוב על זה. וכאן בדיוק הדילמה שלי, הרב: האם להתפשר וללכת על מה שיש לי ביד. להגיד לאמיר כן ולהיות כלה ורעיה ובעזרת השם גם אימא. או שאולי כמו שאומר הפתגם ׳על אהבה לא מתפשרים׳. זה הדבר הכי גדול בחיים, ואני צריכה להגיד לאמיר שאני מצטערת אבל זה לא ילך בינינו ולהמשיך לחכות לדבר האמיתי?״.
לפתוח מסעדה חדשה?
השיחה עם סיון הסתיימה בסימן שאלה מהדהד באוויר, אך הוא רק התגבר כשצבי ניגש אליי באותו ערב אחרי התפילה וביקש ללוות אותי הביתה. ידעתי שהוא עבד במשך שנים רבות בתור שף במסעדה נחשבת ולאחרונה פוטר מהעבודה. ״מה קורה, צבי?״ ניסיתי לגשש בעדינות, ״מה חדש אצלך?״.
״אל תשאל, הרב״, הוא אמר, ״אני נמצא בצומת דרכים ואשמח לעצה טובה. אחרי 26 שנים שעבדתי כשכיר במסעדה, הבוס שלי החליט לעשות שינויים ואני מצאתי את עצמי מובטל. אמרתי לעצמי: מי יודע, אולי מעז ייצא מתוק וזו הזדמנות בשבילך לצאת לדרך חדשה?״.
״נו, אומרים שכשדלת אחת נסגרת – אחרת נפתחת״, אמרתי לו, ״על מה חשבת?״.
״תראה, יש לי סכום לא רע בכלל של חסכונות ופיצויים בעקבות הפיטורים, בערך מאה וחמישים אלף שקלים. עם סכום כזה אני יכול לפתוח מסעדה בעצמי ובמקום להיות שכיר, להפוך סוף סוף להיות בעל הבית. אף אחד לא יוכל לפטר אותי ועם כל הניסיון שצברתי במהלך השנים אוכל לנהל בעצמי מסעדה ובעזרת השם להרוויח בגדול״. ״נשמע טוב״, אמרתי לו, ״אז מה ההתלבטות?״.
״כי המציאות היא ש-80% מהעסקים החדשים שנפתחים נסגרים כבר בשנה הראשונה. יש פה חשש רציני שאפסיד את כל הכסף שיש לי ובסוף אמצא את עצמי שוב מובטל ובלי גרוש על הנשמה. לעומת זאת, אם אחפש עבודה כשכיר, עם כל הניסיון שלי סיכוי גבוה שאמצא, וכך אוכל ללכת לישון בראש שקט ועם עבודה מסודרת כשאני יכול להיות ׳ראש קטן׳ – לבוא בבוקר לעבודה ולחזור הביתה בערב. מצד שלישי, אחרי כל השנים שבהן זה בדיוק מה שעשיתי, אני מרגיש שמגיע לי להתקדם לשלב הבא ולהצליח בגדול. מה אתה אומר, הרב, לקחת את הסיכון?״.
ירושלים בידיים שלך
סיון וצבי מתלבטים בעצם באותה דילמה: האם להמר על כל הקופה. יש סיכוי להרוויח הרבה מאוד, אך באותה מידה עלולים להפסיד המון. לחילופין, ניתן ׳להתפשר׳, ללכת בקטן עם סיכוי גבוה להצליח, אבל להישאר כל החיים בתחושה שוויתרת על דבר גדול הרבה יותר.
ההתלבטות שלהם החזירה אותי במנהרת הזמן אל סיפור עתיק יומין. לפני אלפיים שנה ניצב רבן יוחנן בן זכאי מול אספסינוס שצר על ירושלים. המצביא הרומאי שהתרשם מתבונת החכם היהודי הזמין אותו להביע משאלה אחת. רבי יוחנן אומנם ביקש שלוש אבל כולן קטנות יחסית: יבנה וחכמיה, שושלת רבן גמליאל ורפואות לרבי צדוק. דבר אחד הוא לא ביקש, את הקריטי מכל: את ירושלים. ״בבקשה חוס עלינו הפעם ואל תחריב את העיר והמקדש״.
מדוע הוא לא עשה זאת? כנראה לא רצה להמר על כל הקופה מחשש שיפסיד את כולה: ״נראה לך, יהודי חצוף, שאוותר על ירושלים?! וכי הטרחתי את כל לגיונותיי מרומא ליהודה, רק כדי לחזור כלעומת שבאתי. הסתלק מכאן. לא תקבל דבר!״.
באותו רגע רבי יוחנן נאלץ לקבל ברגע אחד החלטה גורלית עבור העם כולו, שאת מחירה שילמנו כולנו: ירושלים חרבה, המקדש עלה באש והעם יצא לאלפיים שנות גלות. האם הוא צדק ובזכותו ניצלה התורה שקמה מחדש ביבנה? האם טעה ובגללו הפסדנו את ירושלים ואת המקדש? האם יש בכלל תשובה חד-משמעית לשאלה המטלטלת הזו שחוזרת באינספור דוגמאות לאורך כל החיים שלנו?
נראה שהתשובה לכך שלילית. אין נוסחה אחת שמתאימה לכל המצבים ובכל מקרה צריך להשתמש בכלים שהקב״ה נתן לנו: שכל ישר, רגש בריא, התייעצות עם אדם אובייקטיבי ובעל ניסיון, ותפילה לריבון העולמים שינחה אותנו לקבל את ההחלטה הנכונה לאותה סיטואציה.
ומה דעתכם? מה אתם הייתם אומרים לסיון, לצבי ולרבי יוחנן בן זכאי? ■