כשחלה אבי ז"ל במחלת הסרטן הבנו שהוא רוצה שלא ייכנס עובד זר לביתו לטפל בו בתקופה הקשה של מחלתו אלא אנחנו ילדיו נטפל בו .מכיוון שאנחנו עשרה ילדים, שמונה בנים ושתי בנות, עשינו חלוקה מסודרת שבה כל אחד מהילדים מגיע ל-24 שעות לביתם של הורינו לטפל באבא היקר.
שלושה שבועות לפני שנפטר הייתי בתורנות עם אבא בבית החולים. כשקמתי בשבת בבוקר הסתכלתי באבי ושאלתי אותו: "אבא, מה סוד החינוך שלך? גידלת עשרה ילדים שבסך הכול הלכו בדרכך. המשפחה שהקמת מונה כבר 150 נפשות, ובסך הכול כולנו משתדלים לעשות טוב, כל אחד במקום שבו הוא נמצא. אז אבא, מה הסוד?"
אבא הסתכל בי במבט שחציו בארץ וחציו כבר בשמיים ואמר לי: "אתה זוכר כשהיית בן 7 ולקחת לי כסף מהארנק לקנות קלפי משחק?" אבא מנה עוד ועוד דברים שעשיתי וכאילו נתן לי מכה בראש בפטיש 5 ק"ג. אמרתי לו: "אבא, אתה לא ראית שעשיתי את כל הדברים האלו". ואבי ענה: "ראיתי את הכול, אבל התעסקתי בדברים הטובים שעשיתם".
הסתכלתי באבי, דמעות בעיניי, ואמרתי לעצמי: כמה קשה ליישם את הסוד הזה, שנראה פשוט כל כך. אני זוכר שכשהייתי מאחר לבית הכנסת בשבת בבוקר ומגיע ממש לקראת סוף התפילה, במקום לכעוס עליי היה אבא מניח את ידו על ראשי ואומר: "איזו נחת רוח אתה עושה לקדוש ברוך הוא ולי כשאתה מגיע".
האמת היא שניסיתי את השיטה הזאת עם בני, ורק אז הבנתי את הקושי של אבא שלי, שהיה עומד בתפילה בשבת, והתפילה הולכת ומתקדמת, וה'תכשיט' שלו לא מגיע. ולבסוף, כשהוא מגיע, כמה לא קל להגיד לו מכל הלב, ללא שום הקפדה או הצגה (ילדים קולטים מייד אם אתה מזייף) את המשפט שאבא היה אומר: "איזו נחת רוח אתה עושה לקדוש ברוך הוא ולי כשאתה מגיע".
יש לנו נטייה טבעית כל הזמן לאחוז, כל הזמן להעיר, כל הזמן להיות בשליטה .אבל אנחנו צריכים לדעת לפעמים לא לראות את הכול (סוד עצימת העיניים) אלא לשחרר באמת מכל הלב. כמובן, לשמור על דרך ברורה שהילדים רואים שאנחנו הולכים בה בשמחה ובאהבה.
הבית שלנו צריך להיות מקום שבו כולם מרגישים בטוחים ורגועים, צריכה להיות בו תנועה של זרימה טובה ולא כל הזמן מתח באוויר. ואגלה לכם כמה סודות: בכל בית נורמלי ילדים לפעמים משתוללים, אחים לעיתים רבים מכות. פעם הייתי אמור לקחת לאירוע איזה רב גדול, אבל מה לעשות שגם המשפחה שלי הייתה אמורה להגיע לאותו אירוע? הרב ישב מלפנים, בכיסא שלידי, וכל המשפחה שלנו ישבה מאחור. אחרי שעה נסיעה שהילדים באמת החזיקו מעמד מעל ומעבר התחילה מאחור מלחמת עולם בין הילדים, ואשתי ואני לא ידענו איפה אנחנו קוברים את עצמנו. הרב, שהבין מייד את המבוכה שלנו, אמר: "עכשיו אני רגוע, חשבתי שרק בבית שלי הילדים רבים".
לפעמים נופלות בבית צלחות וקערות ונשברות, ואף אחד לא מפיל אותן בכוונה. עוד הרבה דברים קורים בבית שלנו ועדיף שאת רובם פשוט לא נראה, וגם אם ראינו, נדע שלא להעצים אותם ולהפוך אותם לעיקר הבית .
אני מאחל לכולנו להתמקד בטוב שבילדינו, לנסות להעצים אותו ככל האפשר ולפעמים לדעת לעצום את העיניים.
