עד לאחרונה היינו משועבדים.
בכל דבר היינו מוגבלים, כי ידענו שאנחנו מאויימים מכל החזיתות.
ידענו שאנחנו לפותים בצבת, ושכל אויבינו מסביב רוצים להשמידנו. ואיכשהו התאהבנו בתפישה הגורסת שהטוב ביותר הוא לא לעשות כלום. ללכת בארצנו בשקט על קצות האצבעות. לא להרגיז את השכנים. זה גם נותן תירוצים לא לעשות כלום בארצנו. ולדחות את הפתרון לקדנציה הבאה. או לימות המשיח.
אבל הם הגיעו, ימות המשיח. בהפתעה, כדרכם. וכדרך ההיסטוריה. וכדרך הגאולה. זה בא במכה כואבת מאד. ואז מתעוררים.
אנחנו בעיצומו של ארוע היסטורי. כשמגיע הארוע ההיסטורי, כשמגיעה הגאולה, צריך להתעורר. קול השופר קורא בקול. כמו בימינו. ימי גאולה היסטוריים.
ÎϷȇ ȘÂÌ
לא קל להתעורר. תמיד כשעם ישראל מתעורר יש מתלוננים. אבל טוב, אנחנו חיים בארוע היסטורי, גם המתלוננים הם חלק מההיסטוריה.
יצאנו מעבדות לחרות. אנחנו חלק מארוע היסטורי. ואיכשהו הזדמן לארוע ההיסטורי הזה לא רק התאריך ממגלת אסתר, אלא גם פרשות בהעלתך-שלח-קרח. להזכירנו שכך היא גאולתן של ישראל. עם מתלוננים שקשה להם לקום וללכת והם מעדיפים להמשיך לישון בנוח במצרים בבית עבדים. קשה במדבר. כך היא גאולנו, עם אנשים שהרעיון של עצמאות בארץ ישראל זר להם, אנשים שהתאהבו בהרגל שלפיו אנחנו קטנים והגויים גדולים, משהו בגנים שלהם מושך אותם להשאר קטנים. כך היא גאולתנו, עם אנשים שמוכנים לשרוף הכל העיקר לא ללכת אחרי ההנהגה של משה. ולכן מבחינתם כל מה שמשה עושה הוא רע.
מסתבר שגם זה חלק מההיסטוריה.
האנשים האלה הם חלק בלתי נפרד מכל גאולה. ראית מתלוננים – אנחנו בגאולה.
מי שלא רואה היום את עמוד האש ועמוד הענן הברורים מאד, אולי יראה את המתלוננים ויבין שאנחנו בגאולה. אנחנו חלק מההיסטוריה. כל מה שצריך עכשו הוא להרים את העינים מהמתלוננים ולראות את עמוד הענן ועמוד האש.
הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה.
את זה רואה גם הגוי שבא לקלל אותנו.
‚ӯ ‰˙ȯˆÈÌ
ב"ה שאת המלחמה באיראן אנחנו מנהלים כמעט בעצמנו. עומדים על רגלינו שלנו. קמים כלביא וכארי.
את הכור בפורדו הפציץ עבורנו הגוי של שבת, וזה חבל. היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם גם את זה היינו עושים בעצמנו, וברור לי שיכולנו לעשות את זה. אבל גם הגוי לא הגיע אלא אחרי שאנחנו השבתנו את מערכות ההגנה האיראניות והשגנו שליטה בשמי איראן. הגוי בא בעקבותינו. כשאנחנו חזקים ונחושים – הגויים רוצים להצטרף אלינו. גבורה גוררת גבורה וחולשה גוררת חולשה.
כמובן, הארוע ההיסטורי הגדול ביותר הוא הארוע שלא קרה. כלומר: השמדת מדינת ישראל בפצצה גרעינית, שנמנעה ברגע האחרון. אבל גם מה שכן קרה הוא ארוע גדול. מעם ירא וחרד שנהנה להיות קטן ולראות את עצמו כחגב, הפכנו לעם בוטח בעצמו ובא-להיו.
לפני שנתים היינו מאויימים מכל הכוונים, כשאלינו מכוונים קנים רבים, ולמרבה הבושה והחרפה – מדי פעם גם יורים עלינו ואנחנו מכילים. כמו שהתרגלנו בשנות גלותנו. פחדנו להסיר מעלינו את האיומים. ובכלל פחדנו ורעדנו מקול עלה נדף. היום ב"ה הכינו שוק על ירך כמעט את כל המאיימים עלינו. במבצעים המעוררים השתאות בעולם כולו. כמו תמיד, היינו צריכים לחטוף בעיטה כואבת מאד מהקב"ה בשביל לקום ולהגאל. מה לעשות? ככה אנחנו. לא היינו יוצאים לחרבות ברזל ביזמתנו.
הקב"ה עשה לנו נס אחר נס אחר נס כדי שנגיע לרגע הזה, אבל הגענו.
ועכשו – נגמרו התירוצים. כבר אין לנו שום תירוץ למה אנחנו לא נוהגים בארץ ובמקדש כמו שהתורה מצוה.
˜Â¯Á ‰ÓˆÈ‡Â˙
ואי אפשר בלי לזכור את האיש שישנא את המנהיג וממילא יחשוב שכל מה שהמנהיג עושה הוא רע. תמיד יש לו תירוץ נעלה: "כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'". אבל אל תתנו לסיסמאות האלה להסתיר את האמת: הוא לא מתעניין בקדושת כל העדה, הוא מתעניין בקדושת עצמו. כל לוחמי השוויון מימות קרח ועד ימינו לא דאגו לשוויון אלא לעצמם.
וזה בסיס הדרישה לשוויון, מימות קרח ועד ימינו. תפישת עולם שעיקרה מתן תחושה טובה לכל אדם לעצמו בתוך הבועה של עצמו. אם מטרת העבודה במקדש היא לספק את צרכיו הרוחניים של העובד ולתת לו הרגשה טובה – צודק קרח. וצודקים לוחמי השוויון, למה ינתן לאהרן יותר מלקרח? אבל מה הערך של עבודה כזאת? מי שבא למקדש בתחושה כזאת – לא את ה' הוא עובד אלא את עצמו ואת צרכיו שלו. מין מעגל פרדוקסלי של אדם העובד את עצמו למען עצמו העובד את עצמו למען עצמו וחוזר חלילה.
לא כן דרכה של תורה. העולם הוא יצירה שלמה גדולה, שהיתה כאן לפני כל אחד מאתנו ותהיה כאן אחרינו. עולם שלם העובד את ה'. מערכת שלמה והרמונית שבה לכל אבר ואבר יש תפקיד וכולם יחד יוצרים יצירה שלמה ונצחית. כל אדם מקבל את תפקידו לפי צרכי התפקיד ולא לפי צרכי עצמו.
לא באנו לעולם כדי לשרת את עצמנו. יש לנו שליחות, ועל השליחות הזאת נצא למלחמה וננצח.
אבל אם אתה חי בתחושה שהעיקר בעולם הוא התחושה של כל אדם בתוך בועתו – ממילא נתקת את עצמך מהמציאות. המציאות לא נוגעת אליך, אלא רק התפישה הסובייקטיבית שלך. וכבר לא חשוב אם היא מושתתת על אמת אם לאו. אנשים בעלי תפישה כזאת נוטים לאבד קשר עם המציאות, ולחשוב שכל העולם כמותם. ואם רק נראה לאויב הפרימיטיבי את האור המאיר בתוך הבועה שלו – גם הוא יראה את האור, יזנח את שאיפותיו הלאומיות והמלחמתיות, ויבין שאין טעם להלחם ושום דבר בעולם לא יותר חשוב מהאושר החומרי של האינדיבידואל ומזכותו לשבת בנחת בבית גדול עם מכונית גדולה, בשלום, בשוויון תפקידים, בהנאה מינית, באהבה, בשקט ובשנאה תהומית לביבי.
הכורח והמציאות. ■
