מדוע צמים בתענית אסתר? התשובה הטבעית היא כמובן 'זכר לתענית בזמן מרדכי ואסתר'. אלא שאז מוחי ימטיר עלי מטח קושיות כבד: מדוע הצום אינו בניסן כפי שצמו אז? ואם אסור להתענות בניסן אז לפחות צמוד לניסן ככל האפשר?… ועוד, אם התענית 'נופלת' על שבת כמו השנה, מדוע הוקדמה התענית לחמישי ולא איחרו אותה כמו בתשעה באב שחל בשבת? הרי הכלל הוא ש'פורענות – מאחרין ולא מקדימין'.
מטח הקושיות הצפות במוחי, מחייב אותי לחפש נתיב חדש לפשר תענית אסתר. נראה שהיא אינה זכר למשהו מהעבר שלנו, אלא דווקא להיפך, היא תענית במובן המקורי של המילה, תענית על מצוקה המכרסמת בנו כאן ועכשיו. נעזר בסדרת מאמריו של רבי לוי במסכת מגילה. במאמר הראשון, רבי לוי מביא מסורת עתיקה על הפסוק "ויהי בימי אחשורוש" – אין 'ויהי בימי' אלא לשון צער. הצער הוא כמובן על היותנו נתונים תחת שלטון זר ומושחת. ולאיזה שלטון אנו מייחלים? במאמרו השני מביא רבי לוי עוד מסורת: "אמוץ (אביו של ישעיה בן אמוץ הנביא), ואמציה (מלך יהודה) אחים היו". שלטונו של אחשורוש מחדד את החסרון במלכות שבה המלך והנביא 'אחים'. חזון השלטון היהודי שאנו מתפללים אליו הוא חיבור ושיתוף מלא בין המלכות לנבואה. המלך מבית דוד, שפועלו במישור המדיני, נבחר על ידי הקב"ה ועל ידי העם. במקביל לו פועל הנביא, במישור הרוחני, להביא את דבר ה' למלך ולציבור כולו. המלך והנביא פועלים יחד באחווה ובהפריה הדדית. לזאת לא זכינו מימי אחשוורוש והמן עד ימינו אנו. על זה התפללנו ביום חמישי בתענית אסתר.
עומק נוסף מתחדד במאמרו השלישי של רבי לוי:"דבר זה מסורת בידנו: מקום ארון אינו מן המידה… בנס היה עומד". הארון לא תפס מקום במרחב קודש הקודשים. הוא פרץ את גבולות החוק הפיסיקלי בעולם. קיומו היה נס ללא שיעבוד לטבע. הנוכחות של הארון בעולם היוותה בסיס להשראת שכינה בתוך עם ישראל, ובעולם כולו. זהו פלא הרחוק מן העולם המוכר לנו, פלא שאבד לנו. המגילה עצמה מכילה ישועה ופלא עצומים המשמחים את לבנו, בו בזמן שהיא מדגישה חסרונות עמוקים הממשיכים לכרסם בחיינו. תענית אסתר אינה זכר לימים עברו, אלא ממקדת אותנו מחדש לתפילה על הצרכים הבוערים שלנו. ממשל המחבר בין מנהיגים בעלי ענווה ויושר לבין נושאי רוח הקודש, היוצרים חיי רוח ומעשה מלאי השראת שכינה, הם נושאי התענית שלנו
