ברלה קרומבי

למי שייך הכותל?

ברלה קרומבי

ברל'ה קרומבי

יועץ אסטרטגי ואיש מדיה

שימו לב: בכיר ברשות הפלסטינית תומכת הטרור, ארגון הבת של אש״ף שחרט על דגלו את השמדתה של מדינת ישראל, דואג לשלימות הקואליציה הזו ומוודא כי היא לא תיפול.

למי שייך הכותל?

ברלה קרומבי

ברל'ה קרומבי

יועץ אסטרטגי ואיש מדיה

שימו לב: בכיר ברשות הפלסטינית תומכת הטרור, ארגון הבת של אש״ף שחרט על דגלו את השמדתה של מדינת ישראל, דואג לשלימות הקואליציה הזו ומוודא כי היא לא תיפול.

אחרונים במדור זה

שיעור בחסד

שיעור בחסד

לאחרונה אני מתנדבת ביישוב שלנו בועדת עזרה הדדית, שחלק משמעותי…
הגרזן של החיים

הגרזן של החיים

איש אחד התקבל לעבודה בבית חרושת לעצים לתפקיד של חוטב…
על עין טובה וקפה

על עין טובה וקפה

הזמנתי השבוע את המתבגר לדייט. חיפשנו מקום לשבת לדבר קצת על הלימודים, החיים, החברים ועוד. כמי ששנים בית קפה היה הבית השני שלי, אני יודעת שאוכל מפנק במקום אחר פותח את הלב וזה בילוי כיף. המתבגר שמח על הרעיון וישבנו בבית קפה. אני לא הייתי רעבה, המתבגר, כדרכם של מתבגרים, תמיד רעב והזמין שקשוקה. ביקשנו שתי כוסות מים, אבל למים היה טעם לא טוב, קצת של חלב. "מי ברז עם כוסות שכנראה לא היו נקיות במיוחד, או שאולי זה הבקבוק" – הסברתי למלצר וביקשתי אם יוכל להחליף. לידנו ישבו שתי נשים צעירות עם תינוקות שהסתכלו עלינו. שמעתי אותן מדברות ביניהם על האישה המתלוננת, כלומר – אני. "שתזמין שתייה לבן שלה", אמרה אחת מהן והשנייה אמרה משהו שלא שמעתי והן צחקו. האמת שהנער רצה מים ואני חשבתי על קפה בסוף. אבל ההלחששות שלהן והמבטים עלינו ועל השולחן שלנו גרמו לי לאי נוחות: למה לאנשים אכפת מה אני מזמינה ולמה להסתכל על אחרים. המתבגר לא הבין למה זה אכפת לי שהם מסתכלות עלינו ומדברות. האמת היא שבדרך כלל באמת לא ממש אכפת לי מה חושבים עלי או מה אומרים, אני לגמרי בסדר עם מה שאני חושבת על עצמי, אבל הנשים שיקפו לי מראה לדברים שמתרחשים בחיים, למבטים של אנשים, על התרגום שלהם על מי אנחנו ומה אנחנו עושים, ובכלל הרגשתי שהאנרגיה שלהן לא עושה לי טוב ואני אוהבת אנשים שמפיצים אור.
המתבגר הציע שאת הקפה נכין בשטח מהפק"ל שיש לנו דרך קבע באוטו. בדרך חזרה עצרנו במפל עיט ואיש אחד הציע לנו לקנות דבש אקליפטוס מהמשק המשפחתי. "אבל יש לנו מלא דבש", אמר לי המתבגר. נכון, אבל הבחור מהגולן ובא לי לפרגן לו, אז קניתי צנצנת, שתהיה לנו עוד אחת. דבש אליקפטוס זה תמיד טוב, לבטח בחורף.
מפל עיט זרם במלא עוצמתו, המראה היה מקסים, כזה שרואים בעיקר בימים של אחרי הגשם. המים היו צלולים. ישבנו לנו עם פק"ל קפה ביום קר יחסית אל מול המפל. הכוסות היו חמות ונעשה לנו גם חם בלב. קשקשנו קצת על החורף היפה בגולן ועל המראות שמרחיבים את הלב. זוג אחד שעבר לידינו אמר לנו: "איזה מראה קסום של אמא ובן". חייכנו אליהם בתודה וחשבתי על הנשים האלו שפגשנו בבית הקפה. הלוואי שידעו גם הן להסתכל על הטוב, על המראה היפה של אמא ובן בבילוי קטן שעושה כיף גדול בלב. נהנינו מאוד מהדייט ולסיום המתבגר הבטיח לעשות מאמץ להשקיע קצת יותר בלימודים, לא לקחת קשה את האתגרים ולהסתכל בעין טובה וחיובית על החיים ועל אנשים.

להיות בשמחה תמיד

להיות בשמחה תמיד

בערב ראש חודש אדר, הרגשתי שמעקצץ לי קצת בגרון, הייתי חלשה, הראש כאב, והתחלתי לדמיין שיש לי קורונה. הרי כולם מסביב חולים. מחשבות החלו להתרוצץ בראשי שאולי נדבקתי. התחלתי להילחץ ולחשב ימים. אם אני עושה בדיקה מחר, מקבלת תשובה מחרתיים ואז חמישה ימי בידוד. ואז עוד בדיקה, ורק אז אוכל לצאת לחופשי. אני עוד לא באמת חולה וכבר מודאגת מהבידוד. לקחתי בדיקת קורונה מערימת הבדיקות שקנינו לילדים שצריכים להיבדק כל פעם שהיו בקרבת חולה. הכנסתי היטב את הקיסם לפה ולאף ולתמיסה. הראש התפוצץ לי מכאב, בטוחה שאני חיובית. עוצמת עיניים, מתפללת שאין לי קורונה, פוקחת אותם אחרי כמה שניות, פס אחד, איזה כיף, שמחה. אבל אולי הבדיקה לא אמינה, אני שוב משכנעת את עצמי, בכל זאת לא סתם עושים בדיקות pcr. מחליטה להכניע את החששות, זאת סתם התקררות או עייפות לא מוסברת. אוספת את עצמי לכמה משימות והולכת לישון בלי מחשבות מיותרות ומאחלת לעצמי חודש אדר שמח. למחרת בבוקר מתעוררת בטוב, כאב הראש עבר וגם העקצוץ בגרון, הבדיקה הייתה אמינה, זאת אני שלפעמים קטנת אמונה ומחפשת דאגות מיותרות.
תמיד כשמגיע ראש חודש אדר אני מחליטה מחדש שאני צריכה להגביר את השמחה בחיי, להפסיק לדאוג ולהמציא לעצמי מעשיות – החלטה שלמעשה היא מוטו לחיים שלי. אבל לפעמים בתוך המרוץ אני שוכחת ליישם. אז בבוקר ראש חודש אדר א' עשיתי לי רשימה קטנה של דברים שגורמים לי שמח בלב ובנשמה. החלטתי בפעם המי יודע כמה להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, הזכרתי לעצמי לדמיין רק טוב, שפע ובריאות. עצמתי את עיניי כמו שלמדתי באחד הקורסים למודעות והתחלתי לדמיין דברים שמחים. בעיניים עצומות עם חיוך, ראיתי את המשפחה שלי סביב שולחן עגול צוחקים, כולם בריאים, מוארים ושמחים, משיקים כוסות לחיים. פקחתי את עיניי והרגשתי הרבה יותר טוב. כששמחים ומסירים את הדאגות ובוטחים בטובו של ה', גם מרגישים יותר בריאים. הודיתי לה' על המשפחה הנפלאה שלי, שהיא סיבה מספיק טובה ומוצדקת להתעורר כל בוקר בשמחה והודיה, וגם על היותי בריאה ושלילית בבדיקה, והחלטתי שוב שלכבוד ראש חודש אדר אתאמץ יותר להרבות יותר בשמחה בכל יום.

רציתי לשתף

רציתי לשתף

השבוע גיליתי שיש לי חברה שאין לה פייסבוק, הייתי קצת מופתעת לרגע שיש אנשים שחיים סביבי ולא מחוברים לרשת. "אני שמחה להסתתר בפינה החמה שלי ולא לשמוע על כל אלו שטסו לחו"ל וקנו סלון חדש וטיילו בחרמון ואכלו סטייק ודגו דגים בים. אני גם שמחה שאני לא רואה את כל הזוגות האלה שנראים כאילו יצאו הרגע מהז'ורנאל והחיים שלהם רק תותים וקצפת. ובינינו", היא הוסיפה, "הרי מגיל אפס לימדו אותנו שלא כל מה שנוצץ זהב הוא. אז אני לא באמת מפסידה הרבה. נכון שלפעמים אני מפספסת איזה פוסט נחמד שאת כותבת, אבל איזה מזל שיש מי שיספר לי מה כתבת". היא גם דאגה להחמיא לי.
אז האמת היא שהיא לא באמת גילתה לי את אמריקה, אבל השיחה הזאת שלנו גרמה לי להרהר קצת על החיים על מה שאנחנו משתפים, על מה שאנחנו חושבים על השיתופים של אחרים ועל כמה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה אצל אחרים וגם על הרשת החברתית שלפעמים יכולה להיות כלי מכיל ועוזר והיא לא רק פרסומת לחיים.
ישבתי יום אחד בחוף הים ליד אישה זרה שנראתה כל כך יפה וזוהרת ושמחה. היא זיהתה משהו עצוב במבט שלי והתעניינה אם תוכל לעזור. כשלא שיתפתי היא התחילה לספר לי על הבן שלה בן ה-40 שמגיל 11 סובל מסכיזופרניה, ועל בת ה-42 שלה שלא התחתנה ועל הבעל שעזב אותה ברוסיה עם שני ילדים בלי כסף. "אבל לאחרונה החלמתי מסרטן", היא סיכמה, "ותסתכלי עלי, לא רואים עלי כלום, אני תמיד מחייכת, אז תחייכי בבקשה", היא ביקשה, וישבנו יחד לקפה ודיברנו על החיים והתחבקנו למרות הקורונה ולמרות שלפני רגע היינו ממש זרות וחיזקנו אחת את השנייה בזכות השיתוף.
הטור הזה הוא לא בעד או נגד פייסבוק, הוא גם לא בא להגיד מה נכון לפרסם או לשתף ואם הכל שקר או אמת. אני משתפת אתכם, קוראיי, במשהו שלמדתי השבוע. לפעמים השיתוף חשוב ועוזר. לא תמיד זה רק איפה היינו ומה עשינו למרות שמנסיון גם זה נחמד ומעלה את המורל העצמי ולפעמים נותן גם השראה לאחרים. השיתוף הוא כלי מרפא והעובדה שיש מקום שמאפשר לשתף על קושי על כאב וגם על חוויה טובה, ומישהו, מקשיב, ואומר איזו מילה טובה, או הזדהות ונותן חיבוק אמיתי או וירטואלי. לפעמים, זה יכול לחולל פלאים.

קצת שקט מהחדשות

קצת שקט מהחדשות

כבר שנים שאני פותחת את הבוקר שלי עם כוס הקפה ומהדורת החדשות. למרות שאני יודעת שזה לא טוב לפתוח ככה את היום, וכדאי להתחיל את הבוקר בטוב, ובחדשות בדרך כלל אין יותר מידי דיווחים על אירועים משמחים וממעטים בבשורות טובות. ככה למשל נפתח המבזק הבוקר: הגל החמישי של הקורונה בשיאו, מספר שיא במבודדים, נהלי קורונה חדשים ומבלבלים, ההתחבטויות של משרד הבריאות לגבי החיסון הרביעי, המגעים לקראת עסקת הטיעון עם נתניהו, חברת הכנסת זועבי הפילה את חוק הגיוס במחאה על פעילות הכנסת, כי ככה זה עובד בזמן האחרון בבית המחוקקים שלנו. לסיום המבזק כמה אנקדוטות סבירות על ניסוי טילי החץ, וגם בשורה טובה על יהלום שחור נדיר שיימכר ב7 מיליון דולר, אחלה עדכון "שיעזור" לכולנו לצלוח את המשברים.
ואז מתחיל הפאנל בשידור, בסיפור על ילד בן 9 שנשכח בהסעה לבית הספר ונסע עם הנהג לטייבה, הורים מודאגים, אי עמידה בנהלים של סריקת האוטובוס, אבל למזלנו הסוף טוב: לא חטיפה אלא ילד שהיה עסוק בפלאפון ושכח לרדת ונהג שהלך לתדלק בטייבה. מזל שלהורים הייתה אפליקציית מעכב. ואז ראיון עם מוטרד ונמאס לי לשמוע וסגרתי, אבל בשגרת חיי בשמונה בערב אני שוב פותחת את הטלוויזיה בחדשות ומזפזפת בין הערוצים. ופעם גם הייתי דואגת שבשבת יהיו לי את כל העיתונים מימין ומשמאל כולל עלוני השבת והייתי עוברת על כולם כדי להיות בעניינים ולדעת מה קורה בארץ ובעולם. בזמן האחרון איבדתי את הרצון והחשק לצרוך את כל החדשות והעדכונים. אני מרגישה שזה בעיקר מעצבן אותי לשמוע את החדשות, ואת הבשורות הרעות ואת הדיווחים על הקורונה שלא רוצה להעלם ועל הפוליטיקאים והמריבות והמתח בין משרד הבריאות והחינוך, ומלא דיווחים ועל הטרדות ותאונות ועוד…
נכון שמידי פעם מבליחה לה איזו ידיעה משמחת אבל היא מקבלת זמן קצר כי יש כל כך הרבה דברים אחרים שמעניינים את התקשורת וצריך לספר לכולם. כמי שרואה בעצמה אשת תקשורת ומתעסקת במילים ובכתיבה הייתי רוצה שמהדורות החדשות יעצימו קצת יותר את הטוב, שיתחילו בסיפורים טובים ובבשורות טובות. כל רבע שעה לדבר על שיא הקורונה לא יעזרו לנו להתקדם, ההפך. בעיני זה מוריד את המורל ומלחיץ. לשמוע כל הזמן שהפוליטיקאים רבים ביניהם כל הזמן זה רק עושה רע לכולנו.
אני מרגישה שנמאס לי לשמוע חדשות והחלטתי על תקופה של צום וניקוי רעלים מחדשות. ומהיום למשך שבוע לפחות אני לא פותחת את הבוקר שלי עם הטלויזיה וגם לא בסוף היום. אני מנסה לחפש לעצמי רק חדשות טובות והלוואי שכל עיתונאי ייקח על עצמו להעצים סיפורים טובים וחדשות טובות, כמו למשל החוק להעלאת שכר החיילים ששימח מאוד את החייל הפרטי שלי ודיברו עליו מעט מידי. שיספרו לנו בחדשות על חברויות בכנסת, על דברים טובים שקורים שם ולא רק על קמפיין המימון לביבי. הייתי רוצה חדשות בעין טובה בלי לוותר גם על מה שמחויב לסקר, אבל בלי להגזים ולהלחיץ ולבלבל. והלוואי שיהיה רק טוב.

תענית דיבור

תענית דיבור

בשבוע שעבר עשו תענית דיבור בבית הכנסת של ילדותי ע"ש הרב סאסי כהן בצפת. בזיכרונות ילדותי חקוקים היטב אירועי בית הכנסת שלנו וביניהם תעניות הדיבור שעשו סבא שלי ז"ל ואבא יבדל לחיים ארוכים. זה יום שהיו מתכנסים ולומדים תורה, מתפללים וקוראים תהילים, והייתה אווירה של יום תפילה גדול עם עוצמות רוחניות. הנשים היו שולחות לבית הכנסת כיבוד מסורתי עשיר שכלל שפינז', עוגיות מתוקות, פיצוחים לחמניות ועוד מיני מאכלים. אני זוכרת שהיו גם נשים מבוגרות מהקהילה שהיו משתתפות בתענית, יושבות בעזרת הנשים בלי לדבר ביניהם, מסמנות אחת לשנייה בידיים ומקשיבות לתפילות וללימוד התורה.
אבא שלי שהתמיד מידי שנה לעשות תענית דיבור, הוא סמל בעיני לאיש שביום יום שלו לימד אותנו שסייג לחוכמה שתיקה, וכל חייו הוא מתנהל בלדבר מעט ולעשות הרבה.
גם סבי, אבא של אבא, עשה במהלך חייו תעניות דיבור רבות. הוא היה מסתובב בתקופה זאת של השנה בין בתי הכנסת בצפת, שבכל אחד מהם הייתה מתקיימת התענית בתאריך אחר, בימים שני או חמישי, והיה מצטרף אליהם. שמו נודע כאיש צדיק ובבתי הכנסת שהיו חסרים גברים למניין ביום התענית היו יודעים שאפשר לפנות אליו כדי שיצטרף אליהם. וכך היה עושה במהלך החודש 6-8 ימי תענית דיבור.
עם השנים למדתי שהמקור של תענית הדיבור הוא בקבלה, והתקופה הזאת בחודש שבט נקראת שובבי"ם, ראשי התיבות של פרשות התורה שקוראים: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים. השובבי"ם בעצם פותחים את חומש שמות בסיפור הגדול של יציאת מצרים עד למעמד מתן תורה – אירועים משמעותיים בתולדות עם ישראל. אומרים שאלו ימים שיש בהם סגולה גדולה לקבלת התפילות ולתיקון. מצאתי גם שהנביא ירמיהו מזכיר (ירמיהו ג'): "שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם", לשוב ולתקן את מעשינו על מנת שהשם ימחל וירפא את הפגמים שהשארנו מאחור.
השבוע אנחנו מציינים את יום האזכרה לסבי סברסה אליה זצ"ל, שהשאיר לנו מסורת ומורשת של תורה ורוח ושמירת הלשון. את האזכרה שלו נקיים בבית הכנסת שהיה מעמודי התווך שלו. אני מתפללת שאדע גם אני לברור את מילותיי ולהרבות במילים טובות, ושישמעו תפילותינו ונדע לתקן ולרפא את מעשינו.

01
ביום שישי האחרון, ראש חודש כסלו, שוב רחבת הכותל הייתה מלאה עד אפס מקום. אבל הפעם היא לא התמלאה ביהודים שבאו לשפוך את ליבם מול המקום הקדוש לעם היהודי, אלא ביהודים שהגיעו למנוע בגופם את חילול שריד בית מקדשנו. במקום כיפות לבנות ומטפחות שעוטפות נשים עם עיניים דומעות ולב מבקש, התמלאה הרחבה בתגרות ידיים, כעס וצעקות. בהחלט לא מראות שאמורים לראות במקום הקדוש ביותר בעולם. אך למרבה הצער המראות האלה חוזרים על עצמם מידי חודש. בריטואל קבוע כבר לא מעט שנים, מאז שנת 2013.
למי שלא מכירים את הסוגיה אז בואו נפרק:
התנועה הרפורמית לא הכירה כמעט מאז היווסדה בתפילה לחזרת עם ישראל לציון וירושלים. כבר לפני 100 שנים מחקו הרפורמים מהסידורים שלהם את התפילה לציון והחליטו כי בעולם מודרני אין צורך להתפלל “ וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים״. התפיסה הרפורמית אף גורסת כי בית מקדש היה למעשה מקדש ככל המקדשות של העמים הפרמיטיביים ולכן אין אף שאיפה לשוב ולחדש את עבודת המקדש. היא למעשה כופרת בקדושה של המקום.
אם כך לא מובן מדוע דווקא התנועה הזו, שלא רואה אף קדושה בקיר התמך לבית המקדש, החליטה לקדש את המאבק על המקום.
אז נסביר. מבחינת הרפורמים המאבק על “תפילה רפורמית״ בכותל המערבי הוא מאבק של אישור על היותם זרם לגיטימי ומקובל ביהדות. הם מנסים את מזלם במשך עשרות שנים בישראל, אך למרבה השמחה לא הצליחו לתקוע כאן יתד. מבין 15,000 בתי כנסת שקיימים בישראל – ועוד 200 בתי כנסת חדשים שנפתחים מידי שנה – רק 50 בתי כנסת משתייכים לתנועה הרפורמית. וזה למרות תקציבי עתק, מיליונים על גבי מיליונים שהוזרמו מעבר לים, כדי לנסות לכבוש את הלבבות בישראל.
מתוך מהלך של ייאוש ואחרי שהרפורמים גילוי כי הם לא יקבלו הכרה בישראל באמצעות קמפיינים ומסעות יח״צ, החליטו לפני כשלושים שנה חברי התנועה להתחיל את המאבק על הכותל, שידע עליות ומורדות במהלך השנים.
בעבר כבר הגיעו עימם לפשרה על הקמת “עזרת ישראל״, הרחבה הרפורמית בסמוך לכותל בקשת דוידסון, אבל הרפורמים לא הסתפקו בה וטענו כי היא לא מקום תפילה מכובד עבורם.
02
המהפך חל בשנת 2013. באותה מערכת בחירות החרדים נזרקו מהממשלה ולפיד ובנט הפכו לשותפים הקואליציוניים הבכירים. בנט מצידו הודיע מיד שפניו לחיבוק הרפורמים וכחלק מהמגמה בחר לעצמו את משרד ירושלים ותפוצות, בנוסף למשרד החינוך.
למרבה הצער באותה תקופה משהו חדש התחיל. רבני הציונות הדתית עוד לא הפנימו כי בנט צפוי לקעקע את חומת היהדות ובחסות האופוריה של הניצחון בבחירות וההישג הכביר של 12 מנדטים, החל בנט את תוכניתו הגדולה: להכשיר את הרפורמים ולהכניסם לישראל.
באותה שנה החליטו גם “נשות הכותל״ להעלות הילוך. מספר חודשים לאחר הקמת הממשלה הם העלו דרגו בנוכחות בכותל. לפי נתוני ויקפדיה הממשלה הוקמה בתאריך 2.2.2013 ומיד לאחר הקמתה, בחודשים מרץ-אפריל הפרובוקציה שלהם הפכה לגלויה. ממנין שקט בצידו של המקום הקדוש, שאיש לא הבחין בו, החלו לקיים במקום פרובוקציה כשהן מנסות לקחת בניגוד לנהלים ספר תורה אל עזרת הנשים ולקיים קריאה בתורה “שוויונית״ ברחבה.
בעקבות הסערה שקמה החליט השר בנט, שהחזיק בסמכויות מתוקף תפקידו כשר ירושלים והתפוצות, לשדרג את רחבת “עזרת ישראל״ ולהפוך אותה למה שהיא כיום – רחבה מרכזית ומוכרת באופן רשמי, בסמוך לכותל המערבי ובתוך מתחם שכולו שריד מתקופת בית המקדש, בדומה לכותל המערבי. אבל הרפורמים לא הסתפקו בהישג והמשיכו במהלך הגדול של מאבק להכרה במקום המקודש לעם היהודי.
בינתיים אם שאלתם, הרחבה עמדה שוממה לגמרי. כל זה בזמן שנשות הכותל ממשיכות להגיע בקבוצה קטנה כמעט מידי ראש חודש ולערוך את הפרובוקציה החודשית שלהם בתפילה עם טליתות ותפילין ברחבת הכותל. מפעם לפעם הן היו מצליחות להערים את עובדי המקום ולהעביר ספר תורה אל עזרת הנשים ולא פעם האירוע נגמר במעצרים. כך הפכה הרחבה הקדושה ממקום נטול פוליטיקה ומחלוקות, לזירת קרב.
03
עכשיו לנתונים. לכותל מגיעים מידי חודש מאות אלפי יהודים להתפלל. לפי חלק מהגורמים הרשמיים מספר הפוקדים את הכותל מגיע ל-10 מליון יהודים בשנה. המקום הופך לעמוס ביותר בלילות חודש אלול, ליל שבועות וחגי ישראל.
בירושלים יש יהודים רבים שיוכלו לספר כי מאז שחרור הכותל, במלחמת ששת הימים, לא פספסו שבת אחת בכותל (חוץ מימי הקורונה שהכותל היה סגור לתפילה) ולא מעט נשים צדקניות יוכלו לספר על שנים רצופות של תפילה בכותל.
איך אמר השבוע איש התקשורת קובי אריאלי “גם אם תהיה עכשיו סופת חורף ורחבת הכותל תהיה ריקה לגמרי, אם יצטרכו שיבוא מישהו לנקות את הכותל, זה יהיה איזה יהודי מבוגר ממאה שערים, שיגיע באמצע הלילה לנקות את רחבת הכותל״.
וזה עוד לפני שדיברנו על הציבור המסורתי הגדול שפוקד את הכותל ומהווה את הרכיב האנושי המרכזי בכותל המערבי, שגם אם אינם מגדירים את עצמם כדתיים או חרדים, וודאי שהיהדות שלהם אורתודוקסית והם לא פקדו בית כנסת רפורמי ישראלי בחייהם – אולי בביקור מקרי בקהילה יהודית בארצות הברית.
לעומתם הקבוצה הרפורמית שמגיעה לכותל מונה כמה עשרות חברים בלבד. לפי אחת מפעילות המאבק על קדושת הכותל, שנמצאת בכותל מידי חודש ומכירה את הפרצופים גם מהצד השני, מדובר על כמאה וחמישים פעילים ופעילות, שמגיעים בתורנות חודשית ביניהם ורק במקרי שיא הקבוצה כולה.
עכשיו תשאלו את עצמכם ברגשות של מי צריכה ממשלת ישראל להתחשב? ברגשות של מאות אלפי יהודים שפוקדים מידי חודש את הכותל, או ברגשותיהם של כמאה פעילים, שחוץ מהפרובוקציה החודשית לא נראים בכותל אף פעם.
ולמי ששאל איך אני יודע שהם אינם פוקדים את הכותל אף פעם? התשובה פשוטה. “עזרת ישראל״, אותה רחבה רפורמית שהשר בנט הקים ב-2013 והוא מאד התגאה בכך כמובן, עומדת שוממה לגמרי. זו העובדה.
04
לסיום חשוב לומר גם את זה: אין אף אתר דתי בעולם שמתקיימות בו תפילות מעורבות בין נשים לגברים. כל אותם אבירי השוויון, שיודעים לזלזל במפגיע ברגשותיהם של יהודים מאמינים, הם בדיוק אלה שלהבדיל בכל מנזר, כנסייה, מקדש הודי או אשרם טיבטי, יספרו כמה הם מכבדים את המקום ורגישים לרגשות האחר.
כל אותם פופוליסטיים שטענו השבוע באולפני החדשות שאין צורך לכבד את רגשותיהם הדתיים של החרדים והמסורתיים בישראל, הזכירו לי כמה מטיילים ישראלים במזרח, שמאד מתקשים להיכנס לבתי חב״ד בהודו בגלל “אי השוויון המגדרי״ בתפילות, אבל יספרו בעיניים נוצצות איך הורידו את הנעליים והתכסו ב’שאל’ במנזר בודהיסטי.

אחרונים במדור זה

שיעור בחסד

שיעור בחסד

לאחרונה אני מתנדבת ביישוב שלנו בועדת עזרה הדדית, שחלק משמעותי…
הגרזן של החיים

הגרזן של החיים

איש אחד התקבל לעבודה בבית חרושת לעצים לתפקיד של חוטב…
על עין טובה וקפה

על עין טובה וקפה

הזמנתי השבוע את המתבגר לדייט. חיפשנו מקום לשבת לדבר קצת על הלימודים, החיים, החברים ועוד. כמי ששנים בית קפה היה הבית השני שלי, אני יודעת שאוכל מפנק במקום אחר פותח את הלב וזה בילוי כיף. המתבגר שמח על הרעיון וישבנו בבית קפה. אני לא הייתי רעבה, המתבגר, כדרכם של מתבגרים, תמיד רעב והזמין שקשוקה. ביקשנו שתי כוסות מים, אבל למים היה טעם לא טוב, קצת של חלב. "מי ברז עם כוסות שכנראה לא היו נקיות במיוחד, או שאולי זה הבקבוק" – הסברתי למלצר וביקשתי אם יוכל להחליף. לידנו ישבו שתי נשים צעירות עם תינוקות שהסתכלו עלינו. שמעתי אותן מדברות ביניהם על האישה המתלוננת, כלומר – אני. "שתזמין שתייה לבן שלה", אמרה אחת מהן והשנייה אמרה משהו שלא שמעתי והן צחקו. האמת שהנער רצה מים ואני חשבתי על קפה בסוף. אבל ההלחששות שלהן והמבטים עלינו ועל השולחן שלנו גרמו לי לאי נוחות: למה לאנשים אכפת מה אני מזמינה ולמה להסתכל על אחרים. המתבגר לא הבין למה זה אכפת לי שהם מסתכלות עלינו ומדברות. האמת היא שבדרך כלל באמת לא ממש אכפת לי מה חושבים עלי או מה אומרים, אני לגמרי בסדר עם מה שאני חושבת על עצמי, אבל הנשים שיקפו לי מראה לדברים שמתרחשים בחיים, למבטים של אנשים, על התרגום שלהם על מי אנחנו ומה אנחנו עושים, ובכלל הרגשתי שהאנרגיה שלהן לא עושה לי טוב ואני אוהבת אנשים שמפיצים אור.
המתבגר הציע שאת הקפה נכין בשטח מהפק"ל שיש לנו דרך קבע באוטו. בדרך חזרה עצרנו במפל עיט ואיש אחד הציע לנו לקנות דבש אקליפטוס מהמשק המשפחתי. "אבל יש לנו מלא דבש", אמר לי המתבגר. נכון, אבל הבחור מהגולן ובא לי לפרגן לו, אז קניתי צנצנת, שתהיה לנו עוד אחת. דבש אליקפטוס זה תמיד טוב, לבטח בחורף.
מפל עיט זרם במלא עוצמתו, המראה היה מקסים, כזה שרואים בעיקר בימים של אחרי הגשם. המים היו צלולים. ישבנו לנו עם פק"ל קפה ביום קר יחסית אל מול המפל. הכוסות היו חמות ונעשה לנו גם חם בלב. קשקשנו קצת על החורף היפה בגולן ועל המראות שמרחיבים את הלב. זוג אחד שעבר לידינו אמר לנו: "איזה מראה קסום של אמא ובן". חייכנו אליהם בתודה וחשבתי על הנשים האלו שפגשנו בבית הקפה. הלוואי שידעו גם הן להסתכל על הטוב, על המראה היפה של אמא ובן בבילוי קטן שעושה כיף גדול בלב. נהנינו מאוד מהדייט ולסיום המתבגר הבטיח לעשות מאמץ להשקיע קצת יותר בלימודים, לא לקחת קשה את האתגרים ולהסתכל בעין טובה וחיובית על החיים ועל אנשים.

להיות בשמחה תמיד

להיות בשמחה תמיד

בערב ראש חודש אדר, הרגשתי שמעקצץ לי קצת בגרון, הייתי חלשה, הראש כאב, והתחלתי לדמיין שיש לי קורונה. הרי כולם מסביב חולים. מחשבות החלו להתרוצץ בראשי שאולי נדבקתי. התחלתי להילחץ ולחשב ימים. אם אני עושה בדיקה מחר, מקבלת תשובה מחרתיים ואז חמישה ימי בידוד. ואז עוד בדיקה, ורק אז אוכל לצאת לחופשי. אני עוד לא באמת חולה וכבר מודאגת מהבידוד. לקחתי בדיקת קורונה מערימת הבדיקות שקנינו לילדים שצריכים להיבדק כל פעם שהיו בקרבת חולה. הכנסתי היטב את הקיסם לפה ולאף ולתמיסה. הראש התפוצץ לי מכאב, בטוחה שאני חיובית. עוצמת עיניים, מתפללת שאין לי קורונה, פוקחת אותם אחרי כמה שניות, פס אחד, איזה כיף, שמחה. אבל אולי הבדיקה לא אמינה, אני שוב משכנעת את עצמי, בכל זאת לא סתם עושים בדיקות pcr. מחליטה להכניע את החששות, זאת סתם התקררות או עייפות לא מוסברת. אוספת את עצמי לכמה משימות והולכת לישון בלי מחשבות מיותרות ומאחלת לעצמי חודש אדר שמח. למחרת בבוקר מתעוררת בטוב, כאב הראש עבר וגם העקצוץ בגרון, הבדיקה הייתה אמינה, זאת אני שלפעמים קטנת אמונה ומחפשת דאגות מיותרות.
תמיד כשמגיע ראש חודש אדר אני מחליטה מחדש שאני צריכה להגביר את השמחה בחיי, להפסיק לדאוג ולהמציא לעצמי מעשיות – החלטה שלמעשה היא מוטו לחיים שלי. אבל לפעמים בתוך המרוץ אני שוכחת ליישם. אז בבוקר ראש חודש אדר א' עשיתי לי רשימה קטנה של דברים שגורמים לי שמח בלב ובנשמה. החלטתי בפעם המי יודע כמה להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, הזכרתי לעצמי לדמיין רק טוב, שפע ובריאות. עצמתי את עיניי כמו שלמדתי באחד הקורסים למודעות והתחלתי לדמיין דברים שמחים. בעיניים עצומות עם חיוך, ראיתי את המשפחה שלי סביב שולחן עגול צוחקים, כולם בריאים, מוארים ושמחים, משיקים כוסות לחיים. פקחתי את עיניי והרגשתי הרבה יותר טוב. כששמחים ומסירים את הדאגות ובוטחים בטובו של ה', גם מרגישים יותר בריאים. הודיתי לה' על המשפחה הנפלאה שלי, שהיא סיבה מספיק טובה ומוצדקת להתעורר כל בוקר בשמחה והודיה, וגם על היותי בריאה ושלילית בבדיקה, והחלטתי שוב שלכבוד ראש חודש אדר אתאמץ יותר להרבות יותר בשמחה בכל יום.

רציתי לשתף

רציתי לשתף

השבוע גיליתי שיש לי חברה שאין לה פייסבוק, הייתי קצת מופתעת לרגע שיש אנשים שחיים סביבי ולא מחוברים לרשת. "אני שמחה להסתתר בפינה החמה שלי ולא לשמוע על כל אלו שטסו לחו"ל וקנו סלון חדש וטיילו בחרמון ואכלו סטייק ודגו דגים בים. אני גם שמחה שאני לא רואה את כל הזוגות האלה שנראים כאילו יצאו הרגע מהז'ורנאל והחיים שלהם רק תותים וקצפת. ובינינו", היא הוסיפה, "הרי מגיל אפס לימדו אותנו שלא כל מה שנוצץ זהב הוא. אז אני לא באמת מפסידה הרבה. נכון שלפעמים אני מפספסת איזה פוסט נחמד שאת כותבת, אבל איזה מזל שיש מי שיספר לי מה כתבת". היא גם דאגה להחמיא לי.
אז האמת היא שהיא לא באמת גילתה לי את אמריקה, אבל השיחה הזאת שלנו גרמה לי להרהר קצת על החיים על מה שאנחנו משתפים, על מה שאנחנו חושבים על השיתופים של אחרים ועל כמה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה אצל אחרים וגם על הרשת החברתית שלפעמים יכולה להיות כלי מכיל ועוזר והיא לא רק פרסומת לחיים.
ישבתי יום אחד בחוף הים ליד אישה זרה שנראתה כל כך יפה וזוהרת ושמחה. היא זיהתה משהו עצוב במבט שלי והתעניינה אם תוכל לעזור. כשלא שיתפתי היא התחילה לספר לי על הבן שלה בן ה-40 שמגיל 11 סובל מסכיזופרניה, ועל בת ה-42 שלה שלא התחתנה ועל הבעל שעזב אותה ברוסיה עם שני ילדים בלי כסף. "אבל לאחרונה החלמתי מסרטן", היא סיכמה, "ותסתכלי עלי, לא רואים עלי כלום, אני תמיד מחייכת, אז תחייכי בבקשה", היא ביקשה, וישבנו יחד לקפה ודיברנו על החיים והתחבקנו למרות הקורונה ולמרות שלפני רגע היינו ממש זרות וחיזקנו אחת את השנייה בזכות השיתוף.
הטור הזה הוא לא בעד או נגד פייסבוק, הוא גם לא בא להגיד מה נכון לפרסם או לשתף ואם הכל שקר או אמת. אני משתפת אתכם, קוראיי, במשהו שלמדתי השבוע. לפעמים השיתוף חשוב ועוזר. לא תמיד זה רק איפה היינו ומה עשינו למרות שמנסיון גם זה נחמד ומעלה את המורל העצמי ולפעמים נותן גם השראה לאחרים. השיתוף הוא כלי מרפא והעובדה שיש מקום שמאפשר לשתף על קושי על כאב וגם על חוויה טובה, ומישהו, מקשיב, ואומר איזו מילה טובה, או הזדהות ונותן חיבוק אמיתי או וירטואלי. לפעמים, זה יכול לחולל פלאים.

קצת שקט מהחדשות

קצת שקט מהחדשות

כבר שנים שאני פותחת את הבוקר שלי עם כוס הקפה ומהדורת החדשות. למרות שאני יודעת שזה לא טוב לפתוח ככה את היום, וכדאי להתחיל את הבוקר בטוב, ובחדשות בדרך כלל אין יותר מידי דיווחים על אירועים משמחים וממעטים בבשורות טובות. ככה למשל נפתח המבזק הבוקר: הגל החמישי של הקורונה בשיאו, מספר שיא במבודדים, נהלי קורונה חדשים ומבלבלים, ההתחבטויות של משרד הבריאות לגבי החיסון הרביעי, המגעים לקראת עסקת הטיעון עם נתניהו, חברת הכנסת זועבי הפילה את חוק הגיוס במחאה על פעילות הכנסת, כי ככה זה עובד בזמן האחרון בבית המחוקקים שלנו. לסיום המבזק כמה אנקדוטות סבירות על ניסוי טילי החץ, וגם בשורה טובה על יהלום שחור נדיר שיימכר ב7 מיליון דולר, אחלה עדכון "שיעזור" לכולנו לצלוח את המשברים.
ואז מתחיל הפאנל בשידור, בסיפור על ילד בן 9 שנשכח בהסעה לבית הספר ונסע עם הנהג לטייבה, הורים מודאגים, אי עמידה בנהלים של סריקת האוטובוס, אבל למזלנו הסוף טוב: לא חטיפה אלא ילד שהיה עסוק בפלאפון ושכח לרדת ונהג שהלך לתדלק בטייבה. מזל שלהורים הייתה אפליקציית מעכב. ואז ראיון עם מוטרד ונמאס לי לשמוע וסגרתי, אבל בשגרת חיי בשמונה בערב אני שוב פותחת את הטלוויזיה בחדשות ומזפזפת בין הערוצים. ופעם גם הייתי דואגת שבשבת יהיו לי את כל העיתונים מימין ומשמאל כולל עלוני השבת והייתי עוברת על כולם כדי להיות בעניינים ולדעת מה קורה בארץ ובעולם. בזמן האחרון איבדתי את הרצון והחשק לצרוך את כל החדשות והעדכונים. אני מרגישה שזה בעיקר מעצבן אותי לשמוע את החדשות, ואת הבשורות הרעות ואת הדיווחים על הקורונה שלא רוצה להעלם ועל הפוליטיקאים והמריבות והמתח בין משרד הבריאות והחינוך, ומלא דיווחים ועל הטרדות ותאונות ועוד…
נכון שמידי פעם מבליחה לה איזו ידיעה משמחת אבל היא מקבלת זמן קצר כי יש כל כך הרבה דברים אחרים שמעניינים את התקשורת וצריך לספר לכולם. כמי שרואה בעצמה אשת תקשורת ומתעסקת במילים ובכתיבה הייתי רוצה שמהדורות החדשות יעצימו קצת יותר את הטוב, שיתחילו בסיפורים טובים ובבשורות טובות. כל רבע שעה לדבר על שיא הקורונה לא יעזרו לנו להתקדם, ההפך. בעיני זה מוריד את המורל ומלחיץ. לשמוע כל הזמן שהפוליטיקאים רבים ביניהם כל הזמן זה רק עושה רע לכולנו.
אני מרגישה שנמאס לי לשמוע חדשות והחלטתי על תקופה של צום וניקוי רעלים מחדשות. ומהיום למשך שבוע לפחות אני לא פותחת את הבוקר שלי עם הטלויזיה וגם לא בסוף היום. אני מנסה לחפש לעצמי רק חדשות טובות והלוואי שכל עיתונאי ייקח על עצמו להעצים סיפורים טובים וחדשות טובות, כמו למשל החוק להעלאת שכר החיילים ששימח מאוד את החייל הפרטי שלי ודיברו עליו מעט מידי. שיספרו לנו בחדשות על חברויות בכנסת, על דברים טובים שקורים שם ולא רק על קמפיין המימון לביבי. הייתי רוצה חדשות בעין טובה בלי לוותר גם על מה שמחויב לסקר, אבל בלי להגזים ולהלחיץ ולבלבל. והלוואי שיהיה רק טוב.

תענית דיבור

תענית דיבור

בשבוע שעבר עשו תענית דיבור בבית הכנסת של ילדותי ע"ש הרב סאסי כהן בצפת. בזיכרונות ילדותי חקוקים היטב אירועי בית הכנסת שלנו וביניהם תעניות הדיבור שעשו סבא שלי ז"ל ואבא יבדל לחיים ארוכים. זה יום שהיו מתכנסים ולומדים תורה, מתפללים וקוראים תהילים, והייתה אווירה של יום תפילה גדול עם עוצמות רוחניות. הנשים היו שולחות לבית הכנסת כיבוד מסורתי עשיר שכלל שפינז', עוגיות מתוקות, פיצוחים לחמניות ועוד מיני מאכלים. אני זוכרת שהיו גם נשים מבוגרות מהקהילה שהיו משתתפות בתענית, יושבות בעזרת הנשים בלי לדבר ביניהם, מסמנות אחת לשנייה בידיים ומקשיבות לתפילות וללימוד התורה.
אבא שלי שהתמיד מידי שנה לעשות תענית דיבור, הוא סמל בעיני לאיש שביום יום שלו לימד אותנו שסייג לחוכמה שתיקה, וכל חייו הוא מתנהל בלדבר מעט ולעשות הרבה.
גם סבי, אבא של אבא, עשה במהלך חייו תעניות דיבור רבות. הוא היה מסתובב בתקופה זאת של השנה בין בתי הכנסת בצפת, שבכל אחד מהם הייתה מתקיימת התענית בתאריך אחר, בימים שני או חמישי, והיה מצטרף אליהם. שמו נודע כאיש צדיק ובבתי הכנסת שהיו חסרים גברים למניין ביום התענית היו יודעים שאפשר לפנות אליו כדי שיצטרף אליהם. וכך היה עושה במהלך החודש 6-8 ימי תענית דיבור.
עם השנים למדתי שהמקור של תענית הדיבור הוא בקבלה, והתקופה הזאת בחודש שבט נקראת שובבי"ם, ראשי התיבות של פרשות התורה שקוראים: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים. השובבי"ם בעצם פותחים את חומש שמות בסיפור הגדול של יציאת מצרים עד למעמד מתן תורה – אירועים משמעותיים בתולדות עם ישראל. אומרים שאלו ימים שיש בהם סגולה גדולה לקבלת התפילות ולתיקון. מצאתי גם שהנביא ירמיהו מזכיר (ירמיהו ג'): "שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם", לשוב ולתקן את מעשינו על מנת שהשם ימחל וירפא את הפגמים שהשארנו מאחור.
השבוע אנחנו מציינים את יום האזכרה לסבי סברסה אליה זצ"ל, שהשאיר לנו מסורת ומורשת של תורה ורוח ושמירת הלשון. את האזכרה שלו נקיים בבית הכנסת שהיה מעמודי התווך שלו. אני מתפללת שאדע גם אני לברור את מילותיי ולהרבות במילים טובות, ושישמעו תפילותינו ונדע לתקן ולרפא את מעשינו.

שתפו