אליקים ישב בספסל לפניי בישיבה, אבל מלבד מ'שבת שלום' נימוסי מעולם לא החלפנו מילה. אני תלמיד שיעור א' צעיר והוא אדם מבוגר, תושב השכונה, שהגיע בשבתות להתפלל בישיבה.
תהיתי מדוע הוא תמיד מגיע לבדו. 'מדוע אף אחד מילדיו אינו מצטרף אליו?', חלפה המחשבה בראשי, אך לא העזתי לשאול.
בערב שבת אחד, כשנכנסתי לבית המדרש, משך את עיני שלט גדול בכתב יד על לוח המודעות:
'הבכור?' תהיתי בקול, 'איך ייתכן? אליקים נראה בן חמישים לפחות'.
אברך מבוגר שעמד מאחוריי, המכיר את העניין מקרוב, חשף בפניי את הסיפור:
"זהו זוג שציפה לילד במשך שמונה עשרה שנים!! הם ניסו כל דבר אפשרי ובלתי אפשרי. בזמן שאחרים היו מרימים ידיים ומתייאשים – הם המשיכו להתעקש ולקוות. השבוע, הנס התרחש והם זכו להולדת בנם הבכור".
—
דלת התא הכבדה חרקה בצרימה וראשו של הסוהר הציץ פנימה. על רצפת התא האפלולי ישב גבר סתור שיער, עיניו עצומות וראשו שקוע במחשבות.
המתבונן מבחוץ, אם היה מנסה לסכם את חייו של האיש עד כה, היה יכול לתמצתם במילה אחת: אסון! בגיל תשע הוא התייתם מאימו ובהמשך נִשְׂנָא על ידי אחיו. הוא עבר התעללות נוראית, כמעט עד כדי רצח ולבסוף מצא עצמו כעבד בארץ זרה. אך מסלול ייסוריו עדיין לא תם. למרות נאמנותו לאדונו, בעקבות עלילת שווא מצא את עצמנו בכלא, ללא תקווה וללא עתיד.
שתים עשרה שנים חלפו, ואותו בוקר החל בדיוק כמו אלפי הימים שקדמו לו. אף אחד לא היה יכול לדמיין שבאותו לילה, הנער העברי יִישַׁן תחת אפיריון מוזהב בארמונו המפואר של מלך מצרים, כשהוא מוקף משרתים הממהרים למלא את רצונו ומופקד על הצלת הארץ כולה מהרעב המתקרב.
—
הייתי בהרבה חתונות בחיים, אבל זו של תמר ויואל הייתה יוצאת דופן. אפשר היה להרגיש את החשמל באוויר כשהזוג הנרגש עמד תחת החופה ועיניהם בורקות.
תמר, בשמלתה הצחורה, הקרינה מלכותיות, ויואל, בחליפתו השחורה הבוהקת ועניבתו הסגולה, זהר מאושר. מי היה מאמין שרק לפני חצי שנה היו שניהם בודדים, על סף ייאוש מלמצוא את אהבת חייהם.
הרב מנחם, ראש הישיבה בה למד פעם יואל, פתח את הטקס: "מי שלא מאמין בניסים צריך להיות פה הלילה!". הוא שיתף בסיפור המסע הארוך של יואל, השנים של התמודדות עם אתגרים אישיים, והאמונה האיתנה שליוותה אותו לאורך כל הדרך. תמר, מצדה, עברה מסכת ייסורים משלה. גירושין מכאיבים והתמודדות עם מחלה קשה כמעט הובילו אותה לוותר על חלום הזוגיות. אך בדומה ליואל, היא נאחזה בתקווה בכל כוחה.
ברגע הקסום בו החתן הכריז "הרי את מקודשת לי", הקהל פרץ בתשואות סוחפות, וההורים של בני הזוג, שכבר חששו שלא יזכו לראות את ילדיהם תחת החופה, מחו דמעות של שמחה.
כשניגשתי לברך את הזוג בתום הטקס, יואל נתן מבט מאוהב באשתו ואמר: "מה לא עברנו עד פה, אבל כל רגע של הַמְתָּנָה היה שווה בשביל לזכות באוצר שלי".
—
בסביבות היום ה-200, פרחאן אלקאדי איבד את ספירת הימים. הוא היה שרוי באפלה מוחלטת במנהרה תת-קרקעית מתחת חאן יונס, כשרק לעיתים נדירות הדהדו באוזניו צעקות בערבית של מחבלי החמאס. געגועיו לאשתו ולאחד עשר ילדיו, שהצעיר בהם היה בן שנתיים בעת חטיפתו, היו עזים, אך התקווה לראותם שוב כמעט דעכה בליבו.
לפתע, קולות הירי שנשמעו מדי פעם היו קרובים מתמיד. צעדים הדהדו במנהרה ואיתם נשמעו מילים בשפה שכמעט שכח: "היזהרו מִמִּטְעָנִים, אבל אל תפספסו שום פינה".
ליבו של פרחאן החל לפעום בעוצמה. הוא ניסה לצעוק, אך מגרונו בקע רק לחש צרוד.
אור פנס חזק סנוור פתאום את עיניו המורגלות לחושך. "מצאנו אותו!" קרא קול נרגש.
פרחאן ניסה להתרומם, אך רגליו כשלו תחתיו. "אנחנו כאן להציל אותך", אמר החייל בְּרַכּוּת, מחבק אותו בזרועו, "בוא, אבאל'ה, נחזיר אותך הביתה".
—
ארבעת הסיפורים האלו אינם רק סיפורים פרטיים; הם מהדהדים את סיפורו של עם שלם. כמו יוסף שעלה מבור הכלא לגדולה, כך עם ישראל התרומם מתהומות הייאוש אל מרומי התקווה, ומכבשני אושוויץ אל תפארת מדינת ישראל.
לאורך אלפיים שנות גלות המשפט "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" לא היה סיסמא סתמית. הוא היה עבורנו מצפן רוחני בחשכת הגלות.
כי להיות יהודי פירושו לשאת את לפיד התקווה בתוך החושך ולהאמין שישועת ה' יכולה תמיד לבוא כהרף עין.
ומה אתכם? איפה הניסים והתקווה בסיפור חייכם? ■
