1
לפני כמה שנים באחד מימי הנישואין שלנו, כבר מהצהרים קיבלתי טלפונים מהילדים והרחתי שמשהו מתרחש. כשחזרתי מהעבודה ראיתי את כנה אשתי מטיילת ברחבי ראש צורים. כשהגענו הביתה חיכתה לנו “הפתעה״.
ארוחת ערב מדהימה שהכינו הילדים, מתנה מקסימה ששנינו מאוד רצינו, ומכתב מרגש עד דמעות שהם השאירו על השולחן.
לא אצטט את כל המכתב כדי שאוכל לחזור הביתה בשלום. אבל אצטט משפט אחד ממנו: “אבא ואמא אתם שונים מאוד אחד מהשני, אך בכל זאת מקבלים באהבה אחד את השני. זה נותן לנו דוגמה אישית בלי שאתם אפילו מרגישים. אנחנו לומדים מכם כיצד מקיימים קשר בין בני אדם שונים. כשעסוקים בנתינה ובאהבה ניתן להתחבר גם לאנשים שונים ממך״.
כשקראתי את הדברים נזכרתי בסיפור מצחיק ומאוד מלמד שקרה לי ולכנה אשתי בשנת הנישואין הראשונה שלנו. כמה חודשים לאחר החתונה, הגיע יום הולדתה של כנה ואני החלטתי להפתיע אותה. כשהיא הייתה בלימודים פיזרתי בלונים בכל הבית, הזמנתי את כל החברים של כנה מהגן ועד השרות הצבאי, (הכנסתי לבית שלנו שהיה אז בגודל 50 מ’ 100 איש). כשהיא הגיעה הביתה היא פתחה את הדלת, ואז פתחתי את האור ובבת אחת כולם צעקו לה “הפתעה״.
כנה פרצה בבכי ורצה לחדר שלנו. כשהגעתי לחדר היא אמרה לי: “איך עשית לי דבר כזה, אין בך רגישות?״. עברו כמה חודשים עד שכנה סלחה לי באופן מלא.
02
ואז הגיע התאריך של יום הולדתי. כשהגעתי הביתה לאחר יום העבודה, הבית היה חשוך לחלוטין, פתחתי את הדלת ועל השולחן הקטן שבסלון דלקו זוג נרות. במרכז השולחן היו שתי כוסות מיץ תפוזים סחוט טרי ופלחי לימון התנוססו בקצה הכוסות. במרכז השולחן הייתה עוגת גבינה עגולה וקטנה. כנה ישבה מולי וברכה אותי וגם נתנה לי מתנה דיסק של שלמה ארצי שרק יצא “חום יולי אוגוסט״. לאחר כחצי שעה שישבנו יחד שאלתי בעדינות את כנה “מתי מגיעים החבר’ה שלי למסיבה?״. וכנה ענתה “אין חבר’ה״.
אמרתי: “את רוצה להגיד לי שלא הזמנת אף אחד למסיבת יום ההולדת שלי?״
הלכתי לישון עצוב. ושאלתי את עצמי איך היא ערכה לי יום הולדת כזה מדכא.מאז למדנו במהלך השנים לשמח אחד את השני באמת. ולהיות רגישים לרצונות ולאהבות של כל אחד. אני מאחל לעצמנו שנים רבות של אהבה גדולה. ולכולכם שתשמרו ותחזקו את הזוגיות שלכם ואל תיבהלו מזה שאתם שונים, כי מי שזיווג ביניכם שם בשמיים יודע מה הוא עושה.
03
אוסיף סיפור על זוג שלכאורה הם בעלי רקע שונה מאוד וגם אותם החליט בורא עולם לחבר.
אנחנו שומעים הרבה פעמים סיפורים על זוגות נשואים שהכירו בצבא או בבית הספר התיכון אבל סיפור מתוק כמו ששמענו היום בערב אשתי כנה ואני לא שומעים כל יום. כבר שנים רבות אנחנו מדריכים בהתנדבות זוגות לפני חתונה במסגרת ארגון רבני צהר.
באחד הפעמים פגשנו זוג מקסים מאשקלון, הם היו בסביבות גיל שלושים. השאלות הראשונות שאנחנו שואלים את בני הזוג שאותם אנחנו פוגשים היא: איפה הם נפגשו פעם ראשונה? כיצד הם הכירו?
כששאלנו את הזוג הזה את השאלות האלו, הם הסתכלו אחד על השניה וחייכו חיוך גדול מאוזן לאוזן כממתיקים סוד. הם התחילו בסיפור הפגישה שלהם שבהתחלה היה נשמע די רגיל.
הם סיפרו לנו שהם הגיעו למסיבה משותפת של חברים ושם הם נפגשו. אבל אז סיפרו שלאחר תקופה ארוכה שהם היו ביחד הם היו בביתה של הכלה המיועדת, והיא הציעה שהם יראו אלבומים של הילדות שלה. תוך כדי עיון באלבומים היא הראתה לו תמונה שלה מהגן. הוא הסתכל על התמונה ואמר לה “אני מזהה את הילד הזה הוא חבר ילדות שלי, וגם את זה אני מזהה וגם את ההוא״. תוך כדי כך שהוא מזהה בתמונה מהגן לא מעט חברים שלו, פתאום הוא מסתכל שוב לעומק על התמונה ורואה את עצמו בתמונה מחזיק את השלט של הגן.
אבל מה שהיה באמת מדהים שמי שהחזיקה איתו את השלט הייתה היא, כן, חברתו שעכשיו הם הולכים להתחתן.
מה הסיכוי שהוא בן למשפחה ממרוקו שהיה בגן חרדי, יהיה ביחד עם מישהי שהגיעה מבריה״מ לשעבר באותו גן?? איזה חיבור מופלא ואיזה זוג נפלא.
על ההזמנה לחתונה מופיעה תמונתם מחזיקים יחד את השלט של הגן ומאחורי ההזמנה מסופר את סיפורם המדהים. סיפור של זיווג משמיים…
