1. זו לא פעם ראשונה שעם ישראל מגיע אל חג וליבו שותת דם.
חווינו זאת אינספור פעמים לאורך היסטוריה כשמסלול חיינו התפתל בין פוגרום לגירוש ובין גזירות שמד להתקפות טרור.
לא פעם אויבינו כיוונו את התקפותיהם אלינו דווקא בימי חג, כדי להשבית את השמחה ולשבור את רוחנו.
ולמרות הכול, בכל פעם מחדש, עם ישראל מצא את הכוח להתרומם. לזכור את הכאב ואת זכר הנופלים, ועם זאת להודות על הטוב ולהמשיך לחיות ולשמוח.
2. אי אפשר שלא להיזכר בסיפורו המרטיט של האדמו״ר מפיסצ׳נה. השנה היא 1939 והעיר וורשה מוקפת בטבעת אש נאצית. שמחת תורה מתקרב ואסון כבד פוקד את משפחת הרבי. אלימלך, בנו יחידו, נהרג במהלך חול המועד בהפצצות הגרמנים. יומיים לאחר מכן כלתו וגיסתו נספו אף הן. בליל החג יהודים מתכנסים בחשאי במרתף אפל והספק מנקר בליבם: האם הרבי יבוא? ובכלל, איך אפשר להתפלל בימים כה נוראים?
הם כמעט התייאשו, כשלפתע הרבי הופיע. בצעד נחוש הוא ניגש אל התיבה וקולו הרעים: ״ברכו את ה׳ המבורך״. הנוכחים, מופתעים ונסערים כאחד, הצטרפו לניגון המיוחד שהפיח ניצוץ של תקווה בלבבות השבורים.
3. עשר שנים קודם לכן, בצל מאורעות הדמים בתרפ״ט והטבח המזעזע ביהודי חברון, הרב קוק נכנס אל היכל הישיבה בליל שמחת תורה. אווירת נכאים עטפה את המקום. הרב פתח את ההקפה הראשונה בשיר ״הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו ייקום״ במנגינה מיוחדת. עיני הנוכחים דמעו, אבל השירה סחפה אותם ומשם נמשכו ההקפות בעוז לאורך כל הלילה.
4. וחזרה אלינו לדילמה הכואבת: כיצד ייראה שמחת תורה השנה בעודנו שרויים בתוך מלחמה?
מצד אחד, המסעדות ובתי הקפה הומים אדם, נתב״ג גדוש נוסעים ואנשים משתתפים במופעי שירה וזמר. היעלה על הדעת שדווקא את שמחת התורה נשבית?
מאידך, ביום הזה עלו בסערה השמימה אלף ומאתיים קדושים הי״ד. נוכח אבל כה עמוק, כיצד נוכל לחגוג כרגיל?
5. נדמה שהחכם באדם כבר הציע את הנוסחה לאיזון העדין הזה. היא מורכבת אבל חיונית לאומה ״שֶׁעִצְּבוֹנָהּ וְשָׂשׂוֹנָהּ הֵם שְׁתִי וָעֵרֶב בְּבֶגֶד יוֹמָהּ״.
העיקרון המנחה: כל רגש בעיתו ובזמנו, ובמלוא העוצמה!
וכדברי שלמה: ״לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם… עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד״ (קוהלת ג׳).
זו תהיה טעות אם ניתן לעצב לכבות את השמחה או שנאפשר לשמחה לדרוס את העצב. עלינו לתת לכל אחד מהם את מלוא הביטוי, בזמן ובמקום המתאים.
מדינת ישראל תציין בטקסים ועצרות את יום הזיכרון ב-7.10, תאריך שהפך לסמל האירוע. לצד זה נקבע גם יום אבל לאומי בכה׳ בתשרי, יומיים אחרי שמחת תורה. כך גם מורה ההלכה – מי שיש יארצייט לקרובו ביום שבת או חג, עולה לקבר ביום שלמחרת.
ביום שמחת תורה עצמו ״נָגִיל וְנָשִׂישׂ בְּזֹאת הַתּוֹרָה, כִּי הִיא לָנוּ עֹז וְאוֹרָה״, ומתוך בתי הכנסת יזרמו נחלי אמונה ותקווה לחיילינו בחזית ולמשפחות שבעורף.
דווקא השנה, יותר מתמיד, אנו זקוקים לשמחה הזו שתטעין בנו כוחות מחודשים.
יתירה מזו, חכמינו מלמדים ש״האור ניכר מתוך החושך״. אחרי זוועות שמיני עצרת האחרון מבהיקה ביתר שאת גודלה ויופייה של תורת החיים שלנו, אל מול תורת המוות והרצח של אויבינו.
במהלך תפילת ׳יזכור׳, נכון יהיה להוסיף פרק תפילה מיוחד לזכר הנרצחים השנה. אפשר לחלק לכל המתפללים פתקים עם שמות הנספים, כך שיישאו תפילה אישית לעילוי נשמתם. את אחת ההקפות ניתן להקדיש, ברוח מעשהו של הרב קוק, לזכות הקדושים ונייחד אותה לשירי נשמה ותפילה.
מעבר לכך, לא נוותר על הקידוש המסורתי ולא על שקיות הממתקים לילדים, לא על הדגלים הססגוניים ולא על ההקפות השניות.
עם ישראל חי וקיים ובשמחת תורה יראה העולם כולו את ארץ פלישתים החרבה עולה בעשן בעוד ישראל שמחה, צוהלת ומליאת חיים.
6. לצד כל זאת, נדרשת רגישות מקסימאלית כלפי מי שהדרך הזו קשה לו. כלפי מי שבמלחמה איבד את אהוב ליבו, אביו או בנו, או שאחותו עודנה שבויה בעזה. לאלו שאינם מסוגלים לשמוח ולרקוד ביום הזה עלינו להעניק חיבוק חם ואת מלוא האמפתיה והתמיכה. נישא תפילה שעוד יזכו לשמוח ולחגוג בע״ה בשנים הבאות כשהפצעים יגלידו והכאב יתרכך מעט.
חשוב מאוד! אסור לנו לאפשר למחלוקות על אופן החגיגה לפצל אותנו. נכבד כל דרך בה יבחרו יחידים או קהילות לציין את החג – בשמחה מליאה, מרוסנת או באבל שקט. באחדותנו ובכבוד שנעניק זה לזה טמון כוחנו מול האויב.
7. ולסיום, למען אלו שעדיין מתחבטים כיצד נכון לפעול, נציע עקרון פשוט אך רב עוצמה: שאלו את עצמכם: מה היה רוצה האויב שלנו? דמיינו על מה חולם השטן שחרת על דגלו את השמדתנו. תהו כיצד סינוואר ונסראללה היו רוצים שייראה שמחת תורה שלנו.
ואז - עשו בדיוק את ההפך!
בשמחת תורה תשפ״ה נכריז קבל עם ועולם – לא ניתן לטרור לנצח. נחגוג בגאווה, בעוז ובתעצומות נפש, כי השמחה שלנו היא הנצחון שלנו. ■
