אולם הקולנוע אדיסון בירושלים, מהגדולים בעיר באותם ימים, התמלא בכל שבת בעשרות חניכי תנועות נוער שהגיעו למסיבות עונג שבת. על הבמה ישבו מנהיגי היישוב והשמיעו דברי הסבר על המתרחש בארץ. חולצות ארגון כחולות וחומות הוסיפו למקום גוון מיוחד, והד שירי המורל הגיע לרחובות שטראוס וישעיהו הסמוכים, מעיד על מצב רוחם המרומם של החברים. חניכי בני עקיבא לא היו ביניהם. מעטים היו, דלים בשירים משלהם ובדוֹבֵר מטעמם, ולא הרגישו נוח להשתתף באירוע.
ואולם מאז נכנס "נריה המדריך" לפעילות מעמיקה בסניף התגבשה אצל החברים זהות דתית וגאוות יחידה. שירים שחיבר על תורה ועבודה ("מאוהלי תורה ושדמות עמל… בתורה נכבוש הארץ נחרוש") התרוננו בהתלהבות והיו לפסקול של התנועה. וכך, בראש מורם, התחילו החבר'ה להשתתף במסיבות עונג שבת באדיסון.
על רושם אחד מאירועים אלה סיפרה הגברת זהבה מלכיאל (אז חניכה ב"עדת השקד"): "בשבת 'נריה שלנו' אמור היה להופיע. הוא עלה לבמה בביטחון, ובשפה בהירה, עשירה ומובנת לכול, הסביר ושכנע. ללא מיקרופון נשמע קולו מקצה האולם ועד קצהו. הוא הבהיר שמי שאינו רואה בתחיית עם ישראל בארצו קיום הבטחת ה' ונביאיו, לא יוכל להסביר את התופעה. באהבה רבה תיאר איך מייבשים ביצות ומחיים אזורי צייה. פסוקים מן התורה והנביאים זרמו מפיו בלי שפתח ספר או עיין בפתק, והוא הפך את הקורה לעינינו לחלק בתהליך של הגשמת נבואות. אור גדול קרן ממנו ונוכחותו מילאה את האולם כולו. הציבור הרחב, כמונו, הקשיבו לו קשב רב. שתינו בצמא כל מילה והתחזקנו".
ברוב אהבה, בסבלנות ובאמון חיזק אבא את עולמם הרוחני של חניכיו. הוסיפה וסיפרה הגברת מלכיאל: "מעשה בחברה בעדה שלנו שלא נכנסה לשיעורים כי 'אבדה לה האמונה'. הכיתה התלבטה אם לספֵּר למחנכת נחמה ליבוביץ' או לא. דאגנו מאוד שחברתנו עומדת חס וחלילה להתפקר… החזקנו מעמד עד לפעולה, ושם העלינו בפני נריה את דאגתנו. הוא הביט בנו בניחותא, וחיוך מרגיע התפשט על פניו כשהתחיל להסביר בקול שלו ובטוח: 'זה טבעי! אין להיבהל. אנו זוכים בילדותנו באמונה תמימה, ובגיל ההתבגרות נתקפים לעיתים בפקפוקים. אלה לרוב מתחלפים באמונה יותר חזקה'. ומשל המשיל: 'התינוק נולד ללא שיניים. לימים צומחות לו שיני חלב והן זמניות. לאחר זמן הן מתנועעות ונושרות. בשלב זה הילד חסר שיניים, אולם תחת שן החלב צומחת שן חדשה, חזקה וקבועה המשמשת אותו כל חייו'".
מקשיב, מעודד, ותומך זקף אבא את קומתם של הצעירים, העמיק את הכרתם הדתית ונטע בהם תחושת אחריות וביטחון שבכוחם לשנות וליצור מציאות חדשה. והדברים התיישבו על הלב. החבר'ה אכן האמינו ביכולתם לתקן עולם ורצו להגשים את ייעודם במסגרת קיבוצית, כמקובל בעת ההיא. בפעולות, במאמרים ובשירים שחיבר הדגיש אבא שחלוציות ועבודת אדמה שלובים ויונקים מקדושת התורה והארץ. המסר עבר, והחברים ביקשו להשתלם תורנית לפני היציאה לקיבוץ. כך התעוררה היוזמה להקים ישיבה עצמאית חדשה לנוער הדתי בארץ ישראל הנבנית (ועליה עוד יסופר).
נשגר ברכות לאֵם הישיבות, ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה, שהשבוע נכנסה לשנתה השמונים. כה לחי!
