מוצאי שבת, 11 בלילה, ואני לא מצליחה לכתוב.
אחרי 6 ק"מ של הליצה (הליכה משולבת בריצה, צריך לשמור על הברכיים) לא יוצאת לי שום מחשבה בקול.
אני מוצפת מחשבות על גודל התקופה שלפנינו, על גודל החופשה של ילדינו, איך מדהים אותי בכל פעם מחדש שלא משנה כמה אנחנו משקיעים בהם הכול, הכול, הכול, עדיין בתקופה הזאת אנחנו הכי מעצבנים, הכי לא מאפשרים ולא זורמים ועוד כל מיני 'מחמאות' של מתבגרים.
אני מנסה להכין את עצמי להתמודד עם גודל האתגר שבשילוב אימא עובדת וילדים בבית בחופש, ועוד אחת קטנה שנמאס לה כבר מהגן וזה לא פייר שכולם בבית והיא לא (תכלס, צודקת), ולא, לא עזר שאמרתי לה "חכי, מאמי, שבע עד עשר שנים ואת שם".
אני בעיקר מנסה לסכם לעצמי במילים הגיוניות את התקופה שעברנו. הגיע הזמן להוציא מהמזוודה את כל החלומות והתקוות, ההבטחות והנדרים שארזתי יפה יפה לפני שישה שבועות בצאתי מהמלון בבנגקוק. הם עדיין מקופלים במזוודה. פשוט לא יכלו לצאת לאור עם כל החושך שעברנו בתקופה האחרונה. עכשיו, אחרי שבחסדי ה' המרובים התרוממנו מהמצב, אין מנוס, אני חייבת להוציא אותם אחד-אחד, לשים אותם במקומם.
את התפילות – בספרייה, את התקוות – בתיק של העבודה. את החלומות – בארנק. את ההבטחות – בצרור המפתחות, את הנדרים – במדף מעל הסירים.
המחשבות נודדות אל כמה לא שפוי אנחנו חיים פה. איך הכול כל כך שברירי וזמני, ואיך מנגד כותרות החדשות מזכירות כי בין פחד לחרדה חשוב לשמור על שפיות.
אני רוצה לכתוב על התחלות חדשות, על פרדות, על מעברים, על רצונות, על שברים.
מוצאי שבת, 11 בלילה, ואני חושבת לעצמי שאולי אילו הייתי מספיק אמיצה הייתי כותבת לעצמי מכתב עידוד. כן. לעצמי.
עידוד ותקווה שהינה אחרי שבת שלמה שהיה לנו בה מצעד עוגות, חלות ופינוקים מהשכנים החדשים הצלחתי להרים את עצמי ולצאת לאוויר, לחלץ את העצמות ולמתוח את השרירים.
עידוד ותקווה שכמו שעברתי את החופש המאתגר הקודם יהיו לי כוחות לעבור את התקופה הבאה עלינו לטובה. כי בסך הכול עברה שנה, והתבגרנו, ולמדנו, ואנחנו יכולים גם לחזור על טעויות. התקופה הזאת בסוף תעבור בטוב, חלקי או מלא, אבל טוב.
עידוד ותקווה שגם בשגרה האפורה והשוחקת אני יכולה למלא את המצברים ולתת דרור לחלומות ולשאיפות.
לעיתים הם יגיעו רחוק, החלומות, ולפעמים ימומשו ממש קל"ב.
עידוד ותקווה שההתחלות החדשות כטבען מלוות בחששות, אבל זה עובר, כי פעם ראשונה יש רק בפעם הראשונה, ואחריה הכול מוכר יותר.
עידוד ותקווה שגם אם לעיתים אני נתקפת חרדות ופחדים, רוב הזמן די נורמלי לי. ואני מצליחה לשמור על השפיות ואפילו להעביר אותה לדור הבא.
עידוד ותקווה שאת כל המחשבות שמתרוצצות לי בראש אולי אצליח לממש למילים מרגיעות.
מוצאי שבת, 11 בלילה, ואני קוראת מלמעלה למטה ובחזרה וחושבת שאולי קצת מזל שהתעקשתי לכתוב.