01
לעיתים כשאני מגיע מאוחר בלילה עייף מאוד הביתה, אני רואה בני נוער תופסים טרמפים. לאחר שאני מעלה אותם לרכבי והם מספרים לי לאן הם צריכים, אני עושה לעצמי את מבחן הילד, כלומר מה הייתי עושה עם זה היה אחד מילדיי – האם הייתי משאיר אותו בצומת או שהייתי מכניס אותו ליישוב שלו. מכיוון שהתשובה היא ברורה אני משתדל להקפיץ את הנוער ליישוב שלהם למרות שהדבר מאריך לי את הנסיעה.
הייתי די מרוצה מעצמי כי עמדתי במבחן הזה למרות העייפות, עד שהשבוע הבנתי שזה מבחן קל יחסית לסיפור ששלח לי אחד מקוראי העלון, לאחר שביקשתי מהקוראים שישתפו אותי בסיפורים מרגשים ומשמעותיים שחוו בחייהם. הוא שלח לי סיפור מצמרר שהוא מבחן משמעותי הרבה יותר, ושאת האיש שעמד בו אני מכיר אישית.
02
מבחן האבא – אחד הסיפורים הכי מצמררים ששמעתי בחיי…
״לאורי היקר, ברצוני להתייחס לפנייתך לשלוח סיפורים מעניינים, ולשתף אותך בחוויה אישית שקרתה לי. אינני בטוח מה המסר של הסיפור, תחליט בעצמך.
הדבר אירע לפני כ-20 שנה, כאשר אבי ז״ל חטף התקף לב קשה ביותר ונלקח מביתו במצב קריטי באמבולנס לבית החולים רמב״ם כשהוא נאנק מכאבי תופת. בחדר המיון הוא הורדם והונשם והופנה לטיפול נמרץ, ושם נקבע שהתקווה היחידה להציל את חייו היא לקבל בדחיפות טיפול דיאליזה (חד פעמי).
ברמב״ם כידוע ישנה מחלקת דיאליזה גדולה הפועלת רק ביום, ומפעילה עשרות מכונות דיאליזה במקביל. אולם בלילה המחלקה סגורה ויש רק אחות תורנית אחת למקרה חירום המסוגלת להפעיל דיאליזה אחת בלבד. השעה הייתה בערך שתיים בלילה כאשר נכנסתי עם סניטר שהוביל את מיטתו של אבי.
בחדר הדיאליזה ישבה אחות מנומנמת, וכשראתה אותי קמה ממקומה והחלה להכין את אבי לדיאליזה. חשוב להבין כי חיבור לדיאליזה זוהי פעולה מורכבת ביותר שאורכת כרבע שעה לפחות (בניגוד לבדיקת דם פשוטה שהחיבור אורך כחצי דקה…).
פתאום לאחר מספר דקות נפתחה הדלת וסניטר הכניס לחדר מיטה נוספת, שעליה שכב זקן חסר הכרה כשהוא מלווה לא פחות על ידי מי שהיה באותה עת מנהל מחלקת נפרולוגיה ברמב״ם. לא הבנתי מדוע עד שקלטתי שהחולה היה פשוט אביו של הפרופסור שהזדקק גם הוא לדיאליזה.
האחות שראתה את מנהל המחלקה בכבודו ובעצמו (שהיה בעצם ה׳בוס׳ הישיר שלה) עזבה מייד את אבי ונגשה לחולה השני והחלה לחבר אותו. ידעתי שפה זה עניין של דקות, ושאם אבי לא יטופל מיידית הוא עלול לסיים את חייו וניסיתי למחות, אך האחות פנתה אליי ביובש ואמרה – ׳מצטערת, יש לי פה מקרה חירום. עוד מעט אחבר גם את אביך׳, באותו הרגע חשתי חוסר אונים ומחנק בגרון ובראשי עברה המחשבה ׳כמה אומלל חולה המגיע לבית חולים ללא פרוטקציה׳.
והינה להפתעתי הפרופסור שעמד שם וכנראה קלט את כל הסיטואציה, פנה מייד לאחות ובקש ממנה לחכות רגע, ניגש למיטתו של אבי ששכב חסר אונים והיה עבורו אדם זר לחלוטין, העיף מבט קצר על התיק הרפואי שהיה מונח על מיטתו, ומייד פנה לאחות ואמר לה: ׳ראי, אבי במצב סופני ואין הרבה מה לעזור לו, אבל אדם זה אם יקבל טיפול מיידי יש לו סיכוי סביר לחיות עוד זמן רב. עזבי הכול וחברי את האדם הזה לדיאליזה׳. לא האמנתי למשמע אוזניי אך כך היה, האחות בחוסר רצון מופגן נאלצה לבצע את הוראות הרופא וחיברה את אבי. אני עוד ניסיתי להודות לו אך הוא עשה בידו תנועת ביטול, ונעלם מייד במעמקי מסדרונות בית החולים.
סוף הסיפור היה שלמוחרת בבוקר נפטר למרבה הצער אביו של הרופא הטוב, ואילו אבי זכה בזכות הטיפול המיידי שקיבל לחיות עוד שבע שנים תמימות.
אם ישאלו את אותו פרופסור על המקרה אין סיכוי בעולם שיזכור אותו מאחר ומאז עברו תחתיו אלפי חולים, אך אני לעולם לא אשכח את דמותו האצילה של הרופא שבדילמה האכזרית שנקלע אליה, בחר להיצמד לשבועת הרופאים פשוטו כמשמעו!״.
03
כשקראתי את הסיפור של האיש פרצתי בבכי, כי אותו פרופסור ישב ליד אבי בבית הכנסת שנים רבות ואף טיפל בו אישית בשנותיו האחרונות. הוא אף הציל את אחד מבני משפחתי הקרובים כשקיבל התקף לב. תמיד ראיתי וחוויתי אותו כאיש גדול ומיוחד אבל עד כדי כך? פשוט לא נתפס… ■
