צבאי

"מבצע עופרת יצוקה היה תחילת הפציעה הראשונה שלי – הפוסט טראומה"

נדב אלבז שירת בצבא למעלה מעשור כלוחם וכקצין, וארבעה חודשים בלבד לאחר חתונתו נקרא ללחימה בעזה במבצע עופרת יצוקה • כיום הוא מתמודד עם פציעות משירותו הצבאי הכוללות גם פוסט טראומה, ובעזרת מחלקת "בנפשנו" של ארגון הידברות הוא קורא להכיר בפצועים ה״שקופים״ המסתובבים בינינו

חיילים בעופרת יצוקה גילוי דעת

בחג חנוכה לפני 14 שנה נקרא נדב אלבז, אז חתן צעיר, להילחם ברצועת עזה במסגרת מבצע עופרת יצוקה. הוא המשיך ושירת בצבא למעלה מעשור, ומאז שחרורו סובל מפוסט טראומה, מלבד פציעותיו הפיזיות. בריאיון מיוחד לחג החנוכה הוא מספר על ההתמודדות שלו ושל המשפחה, וקורא לציבור להכיר באחר, גם אם פגיעותיו שקופות.
בתחילת השיחה מדגיש נדב, בן 35, נשוי ואב לשניים, כי הסיפור שלו הוא סיפורה של החברה הישראלית כולה. נדב מפרט: ״אני מספר על הקולקטיב של החברה הישראלית, שהייתה ועודנה נמצאת בעולם הנתינה. אנחנו במודע יודעים שאנחנו מקריבים את חיינו ואת גופנו. לא חסרים סיפורים על צדיקים אמיתיים שנתנו את חייהם למען משהו גדול – היהדות, המצוות, המדינה. כמו שאמר הרבי מילובאוויטש ׳הם לא פצועי צה״ל, הם מצויני צה״ל׳. מי שנותנים את הכול הם ממצויני החברה. אני לא אוהב להגיד שנתתי הכול, אין הנחתום מעיד על עיסתו״, מצטנע נדב, ״אבל אלה הסיפורים שעליהם צריכים להיות מושתתים ערכי הישראלים והיהודים גם יחד״.
נדב אלבז התגייס בשנת 2007 ליחידה מיוחדת בחטיבת הצנחנים, ושירת למעלה מעשור עד סוף שנת 2017. עד היום מבצע אלבז כ-70 ימי מילואים בשנה בדרגת רב סרן. במהלך שירותו היה מצטיין טירונות ומצטיין אימון מתקדם, ׳תפס קו׳ בלבנון שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, יצא לקורס מ״כים – ואז הגיעה הידיעה: אחיו הגדול של נדב, סמ״פ סיירת גבעתי, נפצע קשה במהלך מבצע ׳חורף חם׳ (בתחילת שנת 2008).
״זה היה הטריגר שלי להמשיך ולשרת. אני זוכר את עצמי מגיע עם הוריי במוצאי שבת לבית החולים סורוקה, בטוח שאחי כמעט נהרג. שם אני אומר ׳אני הולך להיות כמו אחי׳, ומקבל החלטה לצאת לקורס קצינים״, אומר נדב.
בקיץ 2008 נישא נדב לבחירת ליבו מירי, אולם לאחר ארבעה חודשים בלבד הוקפץ עם צוותו להילחם בעזה, במסגרת מבצע עופרת יצוקה. במשך 42 יום לא ראה נדב את אשתו.

נדב בקדמת התמונה, עם מכשיר הקשר

הפציעה הראשונה
״הוקפצנו בשבת של חנוכה. ידענו שהולך להיות משהו, אז השארתי את הטלפון זמין. מפקד הצוות הודיע לי שאני אחראי על הכינוס של כל הירושלמים. אני מוצא את עצמי במלחה, מרכז את כולם. במבצע אנחנו יורים על מחבלים, פצמ״רים נופלים לידינו, חברים נהרגים בתוך עזה. אחד החברים שלי מבני עקיבא בגבעת זאב, דביר עמנואלוף, היה ההרוג הראשון במבצע. חבר שאני מכיר מהבית, פתאום נכנס לעזה ולא יוצא. מבחינתי המבצע היה תחילת הפציעה הראשונה שלי – הפוסט טראומה.
הסיפור הוא לאו דווקא עליי, כשאני בעשייה אני לא רואה בעיניים, לא חושב על המשפחה שלי אלא על עם ישראל. אשתי בטראומה מזה, נשות חיילים וקצינים כל הזמן נמצאות בלחץ״.
הפציעה השנייה
גם לאחר המבצע בחר נדב להמשיך את שירותו הצבאי: ״אמרתי לעצמי שאני ממשיך בצבא. יצאתי לקורס קצינים בשנת 2009, ופתאום אני כמפקד צוות יוצא לפעילות מבצעית בראש, אני נכנס ראשון – הכול פיצוצים ורעש. אחרי הפעילות אני מגלה שאני לא שומע באוזן שמאל, יש שם טנטון כזה. עד היום אני שומע אותו לפעמים.. גם איכות השמיעה באוזן ימין ירדה״.
הפציעה השלישית
בעקבות הפציעה הפיזית נבצר מנדב לחזור ליחידה קרבית, ועמדו בפניו האפשרויות לעבור לתפקיד אחר או להשתחרר. ״קיבלתי על עצמי להמשיך, אז אני ממשיך״, מתאר נדב. ״עברתי לתפקיד קצין מבצעים. בשנת 2013 אני מגלה שלוש פריצות דיסק בגב שאני מטפל בהן עד היום. אני מקבל על עצמי את האחריות, כמו שיצאתי לפעילויות מבצעיות אני לוקח על עצמי את האחריות לשקם את עצמי״.
מתי הבנת שאתה גם פצוע נפש?
״במהלך השירות הצבאי התחלתי לצעוק מתוך שינה לאשתי ׳לא לשכוח לפתוח זיג׳. פתיחת זיג זה מושג שמשמעותו לאבטח את הפינה, כי המחבל מחכה לך בדיוק מאחוריה. אם אתה מאבטח אותה כמו שצריך, עם הקנה של הנשק והכול – אתה תוכל לפגוע במחבל לפני שהוא יפגע בך. זה מושג בסיסי ומציל חיים, ואת זה אני צועק לאשתי. כנראה היה לי חשוב מאוד בתת מודע. אני מתקשה לישון, ולא מבין מה קורה איתי״.
ואז הגיע השחרור מצה״ל: ״בגיל 30 וחצי אני משתחרר, ובלילה אני חייב לשמוע את הילדים שלי נושמים, תוצאה של כל האחריות והאינטנסיביות לאורך השנים. הפגיעה בשמיעה הפכה אותי לחד יותר וממוקד, מה שמצריך ממני המון אנרגיה. כדי לפצות על השמיעה אני מתבונן, מסתכל ובודק, ורואה דברים שלא תמיד הייתי רוצה לראות. הרבה אנרגיות מושקעות כדי לשמוע וכדי לפצות על השמיעה החלשה״.
במקביל החל נדב לעבוד, אולם נושא התעסוקה היה מורכב עבורו. ״עברתי בין עבודות, חיפשתי את עצמי. אני לא אדם עצלן, אבל לא הצלחתי למצוא את עצמי בעבודות שהיו לי. הפסיכולוג שמלווה אותי אומר שזה בעקבות השירות הצבאי״.
מה הייתה תגובת הרשויות?
״בפציעה בגב משרד הביטחון זרק אותי מכל המדרגות. המשרד מכיר בכך שזו פציעה מהשירות הצבאי, אבל לא לוקח אחריות. היום אני מכיר בפוסט טראומה, אבל לא מוכר. אני מחפש את העו״ד הנכון שיחד עם הפסיכולוג שלי נוכל להגיע לוועדה הרפואית. החרדות, החדות, חוסר השינה, חוסר בהירות בחיים – אלו כל התסמינים של פוסט טראומה. בפוסט טראומה אתה חי את אירועי העבר, לוקח אחריות על העבר ולא מצליח להתקדם״.
נדב ביקש עזרה, אולם לא חזרו לפנייתו. הוא מציין לטובה את רפורמת ׳נפש אחת׳, אלא שלדעתו נדרשים שינויים נוספים. ״אנשים שמבקשים עזרה, צריך לתת להם את העזרה הדרושה. אם בהכוונה, בגיבוי, בתעסוקה. מדובר במלח הארץ, אנשים שנתנו מנשמתם לטובת החברה, ועכשיו הם קרועים ושרוטים. הנשים שלהן מכילות ומכילות וחוטפות ריג׳קטים אפילו יותר מהלוחם עצמו. איפה החיבוק למשפחה? לאישה ולילדים? הם יורשים את השריטות של אבא״.
נדב שב ומדגיש שהוא לא היחיד: ״זה סיפור של קהילה שקופה בחברה הישראלית, קהילה גדולה. כל אחד מאיתנו מכיר עשרות אנשים ששירתו בצבא, אחד מהם בטוח עם פוסט טראומה, אם לא יותר. זו אחריות שלנו כחברה להיות בנתינה לטובת הלומי הקרב״.

איך אפשר לטפל בפוסט טראומה?
״הצעד הראשון בטיפול הוא להיות מודע לבעיה ולאתגר, כי בלי מודעות איך אפשר לטפל? זו צעקת עזרה לקהילת הפוסט טראומטיים השקופים. הם נראים טוב, מדברים טוב. אני נראה סבבה, מדבר טוב, אז איך אני אבוא לוועדה רפואית ואגיד שאני חייב עזרה? 

זה לא נשמע טוב, זה לא מענין אף אחד,  אבל יש אנשים גמורים וקרועים שלגמרי צריך לעזור להם״. לדברי נדב, ישנם נפגעי פוסט טראומה שמתכחשים לפגיעה. ״בהתחלה היה לאשתי קשה, וגם לי. אבל בסוף היא אמרה ש׳וואלה, תתאפס על עצמך׳, ואני אומר לה שאני מנסה, ולא יכול. נותן 100% ולא מצליח. זה הסיפור של כולם, אני שומע על כאלה שמנסים ומשתדלים, אבל לא עירניים מספיק כי לא ישנו כל הלילה, לא מצליחים להביע את עצמם – והכול בעקבות אירוע או אירועים שהם עברו״.
״כל פציעה פיזית היא גם נפשית, אבל לא כל פציעה נפשית ניכרת פיזית״
במהלך הריאיון עולים ההבדלים בין נכי צה״ל בגופם לבין נכי צה״ל בנפשם. ״מי שנפצע פיזית לעולם ייקרא גיבור, רואים עליו שהוא עבר משהו״, אומר נדב. ״כל פציעה פיזית היא גם נפשית, אבל פציעה נפשית היא לאו דווקא פיזית. מבחינתי כולם גיבורים, אנשים נורמטיביים שסוחבים השלכות מהשירות לא רוצים שיוקירו אותם, אלא שיכירו בהם ובפציעה שלהם. שהחברה הישראלית תכיר בכך שיש בינינו פוסט טראומטיים. אדם נוסע וצופר למכונית שלפניו, ולא חושב שייתכן ומדובר בפוסט טראומטי. חוסר סבלנות זה אי קבלת האחר״.
בשנים האחרונות התקבלו במוקד "נפשי בשאלתי" של ארגון "הידברות" פניות רבות בנושא תמיכה וסיוע למשפחות הלומי הקרב הסובלים מפוסט טראומה. בשל ריבוי הפניות, הוקמה לאחרונה בארגון את מחלקת "בנפשנו", מחלקה שעוסקת במיוחד בסוג הפניות הזה ומרכזת אותן תחת קורת גג אחת. בארגון עוסקים כבר זמן לא מבוטל בסיוע לחיילים אשר עברו פוסט טראומה במסגרת השירות הצבאי שלהם במגוון תחומים. בימי חנוכה אלו יצאו בהידברות בקמפיין מיוחד לגיוס תרומות למחלקה החדשה שעוסקת בסיוע להלומי קרב. הקמפיין מתמקד בהרחבה והעצמה של נושא הטיפול בהלומי הקרב אשר סובלים מפוסט טראומה בעקבות השירות הצבאי.
איך המחלקה החדשה סייעה לך?
״הידברות ואני זה סיפור אהבה״, אפשר לשמוע את נדב מחייך. ״מאז ומתמיד היה לי חלום לבטא את עצמי בעלונים שלהם. קראתי אותם והכול, וכשאתה מתמקד בטוב – הטוב יבוא. הגיע יום ההוקרה לפצועי צה״ל, וביקשו שאתראיין. בהתחלה לא הייתי בקטע והפניתי אותם לפצועים נוספים שאני מכיר. בהמשך החלטתי שאני מוכן גם להיחשף בעצמי, במטרה לספר את סיפורה של קהילת הפצועים השקופים, לא רק את הסיפור שלי.
״הזמינו אותי להתארח בשבת של הארגון, יחד עם משפחות נוספות של הלומי קרב. בדרך כלל אני לא מגיע לשבתות כאלה, אני לא מסוגל לשאת את כל ההמולה והרעש. אבל הפעם החלטתי להגיע, והייתי בהלם מכמות האנשים הרבה. למרות זאת, ולמרות כל הרעש, שירי השבת וכו׳, זו הייתה השבת הראשונה שהצלחתי לשחרר באמת. שתיתי יין, נרגעתי ואמרתי לעצמי לשחרר. הכרתי אנשים ממש טובים, והלוואי שנמשיך להיות בקשר ולעשות טוב״.
נדב מבקש לסיים בקריאה לציבור כולו לקבל את האחר. ״אני יכול לשלוט רק על עצמי, לא על האחר. אני כותב את הסיפור שלי. אדם לא בוחר איך ייראה מותו, אלא איך ייראו חייו״, הוא מסביר. לדבריו ״קבלת האחר צריכה להתבטא בפעולות יומיומיות, זה יכול להציל חיים. אני מכיר אדם שבתקופת טרור הסכינים בשנת 2019 לא היה מסוגל לרדת למכולת, כי פחד שיש צלפים על הגגות. אשתו עזבה אותו, הוא חי לבד והילדים שלו היו מגיעים מידי פעם. הוא לא היה מוכן לחצות כביש, כי בצבא כביש נחשב שטח נחות ופגיע. מבחינתו אסור לעבור בין בתים, כי ככה הוא נפצע או שככה חבריו נהרגו. הוא לא הלך לסופר, עד שקניתי לו מוצרים ומצרכים. זה סיפור של קצוות, אבל יש עוד הרבה אנשים באמצע.
״הפצועים לא רוצים את ההוקרה, הם רוצים שיכירו בהם, שיבצעו רפורמות, שיעשו את החיים טיפה קלים יותר. אנחנו גם ככה נלחמים יום יום, יצאנו בחיים, אז למה אנחנו מתים מבפנים? אנחנו אופטימיים ומסתכלים קדימה, מתמקדים בנתינה ובשיקום״.

עוד במדור זה

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

אין מה לפחד מכלכלה יהודית

בשיחה עם ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳, דיברנו על השקעה בחברות הוגנות, על חשיבות הגז לישראל וגם על המפעל המיוחד שגרם לו לפעול קצת אחרת: ״יש שם עובדים בעלי תסמונת דאון ועם אוטיזם״.
בפתח הריאיון עמו, שאלתי את ארז צדוק האם מדינת ישראל יכולה לשאוף לכלכלה יהודית. זה נושא שלא מדובר מספיק, אבל לצדוק יש תשובה: ״בהחלט, מדינת ישראל יכולה לשאוף לכך. אבל מדינת ישראל לא תשאף לכך אם האזרחים בעצמם לא ישאפו לכזה דבר, או לפחות המגזר הדתי ישאף לכך״.
מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳ מציג דוגמה פשוטה: ׳היתר עסקה׳. ״יש חברות ציבוריות גדולות שלא חתומות על היתר עסקה. לחתום על היתר עסקה זה לחתום על נייר מאוד פשוט שבא ומתיר להלוות עם ריבית. אין התנגדות מצד הרשויות לחתימה על היתר עסקה, ואין בעצם שום משמעות עסקית כזו או אחרת לחתימה על היתר עסקה. לכאורה מדובר בעניין טכני בלבד, אבל הוא מאפשר לחברות לפעול על פי הלכות ריבית ואנחנו יודעים עד כמה חמור הנושא הזה. עדיין יש חברות שלא חתומות על היתר עסקה״.
״יש היום בערך שני טריליון שקלים של השקעות פנסיוניות, כלומר השקעות בקרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכד׳, ויש כ-20 מיליארד שקלים שמושקעים באפיקים הפנסיוניים האלה בהשקעות כשרות – השקעות בחברות שלא פועלות בשבת וחתומות על היתר עסקה״.

זאת אומרת על פי ההלכה?
״תראה, על פי ההלכה זה גם לא לגנוב ולא לשקר וגם את זה אנחנו בודקים ככל יכולתנו. אבל כן, יש גופים רבניים שממיינים את שני הפרמטרים הללו, ולפיהם ממיינים את החברות האלה לכשרות וללא כשרות״.
״כמו שאמרנו, 20 מיליארד שקלים מושקעים כיום בהשקעות כשרות. אם כלל הציבור הדתי בישראל היה משקיע בהשקעות כשרות בלבד, אז פחות או יותר 400 מיליארד היו מושקעים בהשקעות כשרות. חברה גדולה שלא חותמת על היתר עסקה מפסידה היום משקיעים של 20 מיליארד שקלים, זה לא נורא עבורה. אבל אם היא הייתה מפסידה 400 מיליארד שקלים משקיעים, היא הייתה חותמת על היתר עסקה״.
צדוק לא אומר שבגלל דבר כזה חברה שפועלת בשבת הייתה מפסיקה לפעול בשבת, אבל חברה שמתלבטת אם לפעול בשבת או לא, ובימים אלה פועלת בשבת – 400 מיליארד שקלים היו משכנעים אותה להפסיק את הפעילות בשבת.
״אז אתה שואל אותי האם יש כלכלה יהודית? 

 ארז צדוק, מנכ״ל ׳אביב בית השקעות׳,

האם אנחנו שותפים לחילול שבת כאשר אנחנו משקיעים בחברות שפועלות בשבת? האם אנחנו שותפים לעבירות על הלכות ריבית כאשר אנחנו משקיעים בחברה שנותנת הלוואות ללא היתר עסקה? האם נרוויח פחות אם נשקיע רק בחברות כשרות (חברות שלא פועלות בשבת ומחזיקות בהיתר עסקא)? התשובות שיכול להיות שעלו פעם בראשכם ולא מצאתם להם תשובות, עלולות להפתיע אתכם.
עולם ההשקעות עובר בשנים האחרונות שינוי מהותי. פעם הערך היחיד היה הרווח לבעלי המניות. אף אחד לא דיבר על הוגנות, ובטח שלא על ההלכה. אבל היום הערכים תופסים נתח גדל והולך בעולם ההשקעות. מנהלי השקעות מבינים שרווחים וערכים הולכים ביחד וככל שהערכים חזקים יותר, כך גם פוטנציאל הרווחים גדול יותר. התפיסה שהגנבים והרמאים מרוויחים יותר, הולכת ונכחדת.
ארז צדוק, מנכ"ל ״אביב ניהול קרנות", הקים לפני למעלה משמונה שנים את הקרן הראשונה בישראל שמשקיעה בחברות שמתנהלות בהוגנות. צדוק גם מנהל קרנות על פי ההלכה. הוא אולי מוכר לכם ממלחמותיו מול בנט בבית היהודי, וגם מערוץ 20. הוא יגיש החל מיום שני הקרוב, עם המעבר של ערוץ 20 לערוץ 14, תוכנית כלכלית יומית.

ארז, כשמנהלי השקעות מדברים על ערכים והוגנות, זו לא כניעה לפופוליזם? כשאנשים משקיעים כסף, מעניין אותם מקסימום רווח.
״יש מאות מחקרים בעולם, שמראים שחברות שמתנהלות בהוגנות, מרוויחות יותר לאורך זמן. המחקרים מראים שמי שבודק את החברות מבחינה עסקית וכלכלית, אבל בוחן גם את ההוגנות של החברה, לרוב ירוויח יותר והסיכון שייקח יהיה נמוך יותר. זה לא פופוליזם אלא מחקרים מוכחים".
אם מחקרים מוכחים מראים שהתנהלות הוגנת תורמת לרווחיות ומקטינה סיכון, למה לא כולם משקיעים כך?

״כי לוקח זמן לשנות הרגלים ישנים ודעות קדומות. פעם חשבו שמי שגונב ומרמה יותר, מרוויח יותר. היום, בעקבות האקדמיה וגם לאור הסטטיסטיקות, מנהלי ההשקעות המובילים בעולם יודעים שהשקעה בחברות שמתנהלות בהוגנות, היא השקעה עם פוטנציאל רווח גבוה יותר וסיכון נמוך יותר. ההשקעות שלהם מנוהלות על פי העקרונות האלה. השינוי אגב, מחלחל גם אלינו. בתי השקעות לא מעטים בארץ התחילו לדבר את השפה הזאת, חלק החלו לפני זמן מה וחלק גם מיישמים באופן חלקי כזה או אחר, אבל המגמה כאן ונמשכת".

״נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים״

לאחרונה, על רקע כוונת שרי האוצר והחקלאות ליזום רפורמה בענפי החקלאות, מתקיים קרב עז בין המצדדים ברפורמה, בעיקר חסידי הגישה הליברטריאנית והמצדדים בגישת השוק החופשי, ובין החקלאים, שמתנגדים בכל כוחם לחיסול מטה לחמם וטוענים כי יש לטפל בבעיה האמיתית – הרווח של רשתות השיווק, שמרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי, ופערי התיווך שמייקרים את המחירים. נדמה כי לצד של החקלאים מצטרפים גם הצרכנים, שמסתכלים על ניסיון העבר ומבינים כי ייבוא תוצרת חקלאית לישראל אינו מוזיל מחירים לצרכנים – אלא רק מעשירה את רשתות השיווק והיבואנים.
החקלאים, כך נדמה, הבהירו היטב, בכלי התקשורת ובמקומות נוספים, את ההשלכות הקשות של התכנית הקיימת. הרפורמה בצורתה הנוכחית לא תגרור ירידה במחירי הפירות, הירקות והביצים; מאידך תגרור בעיות וסיכונים שונים. פגיעה בביטחון התזונתי של אזרחי ישראל בוודאי בכל הקשור לפירות וירקות; ביטחון המדינה עלול להיפגע – כ-75% מהיישובים החקלאיים נמצאים בפריפריה, וקו המחרשה שלהם קובע את הגבול שבו חיים יהודים ישראלים, אלו צפויים להיפגע ואף להינטש מחשש להפסדים. אלפי חקלאים ומעגלים נוספים בשרשרת התלויה בהם יאבדו את מקור פרנסתם; הייצור המקומי יצטמצם משמעותית – והמגוון החקלאי ידולל; הייבוא החקלאי לארץ עלול לגרום למחלות, מזיקים ותוצרת עם ריסוסים שתיכנס לישראל. כל אלו הם העצים שמרכיבים את היער: יש לחזור למקורות וליסודות- נדרשת הכרה בחקלאות כערך לאומי (דתי וציוני) ומתוך כך הצורך בגיבוש מדיניות לאומית מתאימה. החקלאות היא ערך לאומי, ומרכיב בביטחון ובתרבות הלאומיים. כמו מערכות ביטחון ורפואה לאומית נדרשים גם בחקלאות לברית של נאמנות ולפעמים מסירות נפש, ותמיד להשקעה מכל הצדדים – החקלאים, המדינה וגם הציבור. בלעדיהם לא יכונו מערכות כאלו.
חשוב להדגיש – חלק גדול מהחקלאים מבינים את הצורך בשינוי ושיפור, ונכונים לאתגר הכרוך בשינוי מושכל ומאוזן. בראייתם, בהחלט ניתן ליצור תכנית חלופית, שתוביל להורדת מחירי המוצרים לצרכנים וגם תאפשר קיום בכבוד לחקלאים. החקלאים הציעו למדינה תכנית חלופית המתבססת על שלוש יסודות: הפחתה אפקטיבית של מחצית ממכסי המגן, מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים, והתייעלות של החקלאות המקומית.
תמיכה ישירה – התמיכה הישירה שמשרד האוצר מציע היא עלבון לחקלאים ולאינטליגנציה. מאה שקל לדונם מעובד –אבוקדו או חיטה. ברור שתכנית כזו תגרום הפסדים ניכרים לגידולים אינטנסיביים, שהמבקשים חקלאים מתקדמת צריכים דווקא לעודד. כנגד זה, אנו מציעים תמיכה שתהיה דיפרנציאלית ומותאמת לגידול ומותאמת לאזור. אי אפשר להשוות את אלפי הדונמים בנגב לחקלאות האינטנסיבית בשרון. זו הדרך שבה החלה רפורמה מתונה בחקלאות האירופית, וכדאי ללמוד מניסיון זה.
הפחתה של המכסים – החקלאים מבינים שהתחרות חשובה וטובה גם עבורם. אך יש לבחון את הנושא ולקבוע תרחישים וניהול סיכונים. נדרש לבדוק יחד עם הגנת הצומח אנשי שרות ההדרכה והמקצוע והמגדלים, מה מתאים לפתיחה של יבוא ומה לא. ובכל אופן הורדת מכסים לאפס היא טעות ומדיניות שלא קיימת כמעט באף מדינה מתקדמת.
הוזלה של גורמי הייצור – כאן נמצא העיקר אם באמת רוצים שינוי והתקדמות. המים בישראל הוא המשאב היקר ביותר מבין ענפי הצומח. כ-20% מהתשומות הקנויות הן הוצאה על מים. החקלאים הישראלים משתמשים בהרבה פחות מים שפירים מאשר בעבר. חלק החקלאות במים שפירים, ירד מ-850 מיליון קוב בשנה, לכ-400 מיליון קוב בלבד. עוד משתמשת החקלאות בכ-500 מיליון קוב מים מטוהרים, שאלמלא החקלאות היו מוזרמים לים התיכון. מעבר לפגיעה הביולוגית, הרי שעל פי האמנות השונות, עליהן חתומה מדינת ישראל, צעד זה היה גורר קנסות עתק ופגיעה בשמה הטוב של ישראל כמדינה המזהמת את הסביבה ופוגעת בדגה בים. יש לפעול להוזלת המשאב היקר הזה ולהוריד את החוסר ודאות על ידי שימוש במכסות המים.
משאב יקר נוסף הוא העובדים הזרים. במדינת ישראל המעסיק משלם עבור העובד הזר בסביבות 2,700$ בחודש. זאת לעומת 1,500$ בלבד באירופה. התאמה והורדה של מחיר העבודה תגרור הורדת מחירים בתוצרת החקלאית. כמו כן, יש לפתוח את המכסות כך שהחקלאי יוכל לקבל את כמות העובדים לו הוא זקוק, לחילופין אפשר לעודד יותר את העבודה הישראלית (בעיקר של צעירים) בחקלאות. צעדים בנושא זה נעשו בעבר באופן שאינו מספיק שיטתי. נכון להיום יש מחסור תמידי של ידים עובדות בכל הענפים.
"סימון ארץ מקור" שלדברי שרי החקלאות והאוצר, הוא חלק מהרפורמה, הוא אכן חוק חשוב ונדרש כדי שהצרכן ידע מהיכן הגיעה התוצרת שאותה הוא קונה.
נזקי הרפורמה עלולים להיות בבחינת "אל חזור"! אדמות שלא יעובדו – יאבדו. משק חקלאי שנזנח- לא ייפתח מחדש. החקלאות אינה אקורדיון שניתן לכיווץ והרחבה לפי פקודה. התנועות בה רחבות וארוכות, יש להם קצב וריתמוס שקשור בצמיחה הטבעית. הטכנולוגיה המתקדמת ביותר עדיין מצריכה שלבי צמיחה, גידול והבשלה. אם רוצים ש'צל עץ תמר' לא יהיה רק מילים בשיר של זוהר, אלא גם יוציא פרי בעל ערך כלכלי, נדרשות 7 שנים. ולכן, נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת, וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים.
החקלאים מוכנים להתייעלות. שיפורים והתייעלות בעבר, כבר הובילו לכך שחקלאי ישראלי מייצר כבר היום בערך פי 10 (!) מאשר חקלאי ישראלי לפני כ-30 שנים. ועדיין יש צורך בהתקדמות ועליית מדרגה חדשה.
"אם לא נעבוד את האדמה לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי. כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה", כך כתב א"ד גורדון לפני 100 שנה! את הלקח הזה אסור לנו לשכוח כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא החקלאי עמוס: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".

אמיתי פורת, חקלאי מכפר עציון, 

לשעבר מזכיר הקיבוץ הדתי

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

היחידים שירויחו מהטרור הם רשתות השיווק והיבואנים

אלעד מלכא, בטור הדעה שלו שפורסם ב"גילוי דעת" בשבוע שעבר תחת הכותרת "הרפורמה בחקלאות: אם כולם ירוויחו – למה יש מאבק?", (כאן) המעלה כביכול כמה תובנות. הבעיה היא שדבריו לא מסתדרים עם המציאות ועם העובדות.
מלכא מציין כי "כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא", אך אמירה זו אינה מדויקת: לפי נתוני רשות המיסים, לא רק שקיים ייבוא של מוצרים חקלאיים – אלא שהוא גם עולה בהדרגתיות משנה לשנה (אגסים, תפוחים, בצלים ועגבניות הם הבולטים, אך יש נוספים). לא מדובר רק בפירות וירקות; גם שוק החמאה נפתח בשנה שעברה לייבוא חופשי, ומזה שנים רבות שיש ייבוא של דגים, בשר וביצים לישראל – ואלו רק כמה דוגמאות. במקביל, אגב, בשני העשורים האחרונים פחתו מכסי המגן בחקלאות בכ-50%.
מלכא טועה גם כאשר הוא מזלזל בחשיבות שירותי הגנת הצומח בישראל ובכך שהם מגינים על כולנו מפני מחלות ומזיקים שיכולים להרוס את התוצרת הישראלית. ייבוא ללא הגבלה וללא פיקוח צפוי לגרום לחדירה של מזיקים וגורמי מחלות, המסכנים את הצומח בטבע וכמובן גם את החקלאות הישראלית. כל מדינה בעולם מגנה על עצמה ועל תוצריה. ראינו מה קרה כאשר פלשה לארץ "חדקונית הדקל האדומה" שפוגעת קשות בתמרים, או "זבוב האפרסק" הפוגע בהדרים, בפירות נשירים וסובטרופיים, בירקות ועוד.
עם ההשלכות של המזיקים והמחלות שחדרו לארץ מתמודדים חקלאי ארצנו במשך שנים רבות, ואלו הן רק שתי דוגמאות מייצגות. השפעות נוספות שעלולות לקרות בעקבות השינויים הן התמוטטות של ענפים חקלאים ופגיעה קשה ב"ביטחון התזונתי" של ישראל, עלייה בשימוש בחומרי הדברה ופגיעה בבריאותם של הצרכנים (חומרי הדברה שנמצאים על הפירות והירקות המיובאים וגם שימוש נוסף בישראל בעקבות חדירת מחלות ומזיקים חדשים), סגירת שוקי ייצוא לתוצרת חקלאית ישראלית בגלל הימצאותם של מזיקים ומחלות ועוד.
מלכא ממשיך ומצדיק את הרפורמה באומרו כי "כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור דונם אדמה מעובד ברשותו". מאה השקלים אמורים לדמות את התמיכה הישירה הקיימת באירופה (26.6 אירו בממוצע), אך שכחו לציין שבאירופה קיימים שטחי מרעה גדולים ומעט שטחי ירקות ופירות. אתם יודעים מי המרוויח הגדול מהשיטה האירופאית? מלכת אנגליה שבבעלותה כמויות שטחים עצומות! ולמה השיטה הזו לא תתאים לנו בארץ? השיטה מתעלמת מסוגי הגידולים השונים ומפלה בין דונם אבוקדו לדונם תירס. באירופה החקלאים זוכים לא רק לתמיכה ישירה אלא לעוד מגוון תמיכות ולצערנו ברפורמה המוצעת בארץ קיימת רק תמיכה ישירה שממש לא תתמוך בחקלאים.

כפי שהוכח בעת משבר הקורונה, מדינת ישראל לא יכולה להתבסס על ייבוא מזון. מה יקרה אם ייסגרו לנו השמיים, כמו במשבר הקורונה, וכל מדינה תצטרך לדאוג לעצמה ולתושביה? מה יקרה אם מדינות מהן ישראל מייבאת תוצרת חקלאית, בהן מדינות כמו טורקיה, ירדן ומצרים למשל, יחליטו על חרם כלכלי על ישראל? 

עוד טוען מלכא כי פערי התיווך אצלנו נמוכים. האמנם? נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד החקלאות מראים בדיוק את ההפך:  ישנם פערי תיווך של עשרות ומאות אחוזים בין המחיר שמקבל החקלאי ובין המחיר בו נמכרים ירקות  ופירות ברשתות השיווק ואצל יתר הקמעונאים. הטבלאות מטה, המציגות את חמשת הפירות וחמשת הירקות עם פערי התיווך הגבוהים, לא משקרות: לחקלאים הישראלים אין כל השפעה על המחירים ולא על יוקר המחיה. 

*טבלה 1
רשתות השיווק מרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי. החקלאי עובד קשה מדי יום ובכל מזג אוויר כדי לגדל את הפירות והירקות שכולנו אוכלים – ומקבל על כך שקלים בודדים בלבד.
אגב, אולי לא ידעתם, אבל מחלקת הפירות והירקות היא ה"הקופה המצלצלת" של רשתות השיווק בישראל, ולרוב היא רווחית עבורם יותר מכל מחלקה אחרת.

 על פי דו"חות "שופרסל", הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמדו בשנת 2020 על כ-2.2 מיליארד ש"ח. "רמי לוי שיווק השקמה" הכניסה, על פי הדו"חות הכספיים שלה, כ-924 מיליון ש"ח ממכירת פירות וירקות – שמהווים כ-15.62% מכלל הפדיון של הרשת בתחום הקמעונאות. ברשת "ויקטורי" הנתונים די דומים; בשנת 2020 סך הכנסות הרשת ממכירת פירות וירקות עמד על כ-392 מיליון ש"ח, שהם כ-16.5% מכלל הכנסות הרשת. אלה רק הרשתות המחויבות בדיווח כי הן ציבוריות. הנתונים ברורים: רשתות המזון מרוויחות הון עתק על גבם של החקלאים, ועל חשבון כיסם של הצרכנים.

*טבלה 2

בניגוד למה שטוען מלכא, המסקנה ברורה: הרפורמה במתכונת הנוכחית שלה מהווה פגיעה אנושה בחקלאות הישראלית ובחקלאים המקומיים וכפי שהוכח בעבר, למשל כאשר ייבאו לארץ תפוחים ואגסים, המחיר לצרכן לא ירד! ברפורמה הקיימת – החקלאים ייפגעו, הצרכנים לא ירוויחו, מדינת ישראל תתקשה לשמור על הביטחון התזונתי שלה ותהיה תלויה במדינות זרות ומי שיתעשר, כמו תמיד, יהיו רשתות השיווק והיבואנים. ומשהו נוסף, ממנו מלכא מתעלם: פגיעה בחקלאות משמעותה בביטחון המדינה. מאז קום המדינה, החקלאות בישראל מתקיימת בעיקר באזורי הפריפריה, בקצוות המדינה, מחזיקה אזורים אלה בחיים מבחינה כלכלית תוך הפרחת אזורים שוממים ושמירה פיזית על הגבולות.אם יורחב הייבוא, החקלאים יתייאשו – ואז מי ישהה באותם אזורים? בעלי רשתות השיווק והמרכולים? וזה כשעדין לא דיברנו על הערכים שלנו כמדינה, כאשר ציונות וחקלאות הם בהחלט שניים מהם – ושניהם ייפגעו אם הרפורמה תישאר במתווה הנוכחי.׳ לסיום, חשוב לי להדגיש: החקלאים אינם מתנגדים לרפורמה, אלא מבקשים רפורמה הוגנת. 

המבחן הראשון של הקואליציה החדשה הגיע בדמות תקציב המדינה וחוק ההסדרים הנלווה אליו. ההערכה במערכת הפוליטית במידה רבה של צדק היא תשרוד לפחות עוד שנה וחצי.
לשרים לא היה זמן להביא תכניות שהם הכינו בעצמם, כל התכניות גובשו על ידי אגף תקציבים עכשיו השאלה היא האם הפוליטיקאים יאשרו אותן. בראש ובראשונה את הרפורמה בחקלאות.
כמעט כל ענפי החקלאות בישראל חסומים בפני ייבוא לישראל. לעתים החסם הוא מכס בשיעור גבוה שיכול להגיע למאות אחוזים ולעיתים מדובר בתקנות המונעות ייבוא מוצרים ישראל.
לצורך העניין, אם מכס על ייבוא ענבים יעמוד על 500% וק”ג ענבים נמכר בחו”ל בחמישה שקלים, המכס עליו יעמוד על 25 שקלים והוא יימכר בישראל בשלושים שקלים בתוספת עלויות שינוע. כך מייקרת הממשלה עבור החקלאים את התוצרת המקומית נכון להיום.
כאמור לא כל חסמי הייבוא הם מכסיים. שירותי הגנת הצומח לדוגמה אמורים לוודא שעם ייבוא צומח לא נכנסים מזיקים אשר יזיקו לתוצאת החקלאית המקומית. אולם דו”ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מראה שנטיית שירותי הגנת הצומח היא לבלום ייבוא באופן מאסיבי או לפגוע באיכותו. אם ראיתם עגבניות מטורקיה בלי עוקץ או אננס שהסירו לו את עלי הכתר, אלו תוצרים של מערכת הגנת הצומח בישראל. המשמעות? אורך חיי המדף של התוצרת קטן באופן משמעותי מה שמייקר את עלויות ההובלה ואת עלויות המכירה.
התוצאות של מנגנון כזה הוא שישראל לא מייצרת רק פירות וירקות שיש לנו יתרון בלגדל כאן דוגמת הדרים, אבוקדו ומג’הול אלא גם פירות שמצריכם המון מים או אקלים טרופי שאין בישראל דוגמת בננות. כך המוצרים הללו יקרים לצרכן, בשמן שהחקלאים לא מרוויחים מהם הרבה.
בעשורים האחרונים עברו המדינות המפותחות בעולם ממניעת מסחר בינלאומי בתוצרת חקלאית לתמיכה ישירה בחקלאים. במקום למנוע ייבוא או לייקר אותו נפתחו שווקים לייבוא חופשי, מצד שני חקלאים מקבלים תמיכה ישירה מהמדינה. התוצאה מרשימה: ירידת מחירים משמעותית לצרכנים, מעבר לגידולים רווחיים המותאמים לאקלים באותן מדינות ושגשוג מחודש של הענף.
זו בדיוק הרפורמה המוצעת כיום בחוק ההסדרים. כל חקלאי יקבל כמאה שקלים עבור על דונם אדמה מעובד שברשותו. מכסי הייבוא ירדו לרמה חדש ספרתית תוך חמש שנים וגם שירותי הגנת הצומח יעברו שינוי משמעותי.
הלובי החקלאי מצידו, טוען שהמחירים בארץ יקרים בעקבות “פערי התיווך” או חלקם של המפיצים ורשתות השיווק בתהליך. אלא שטענה זו נבדקה על ידי מרכז המחקר והמידע שחל הכנסת שמצא שפערי התיווך בפירות וירקות נמוכים ביחס לארה”ב ואירופה, על ידי משרדי האוצר והחקלאות שהגיעו למסקנה דומה ולאחרונה על ידי רשות התחרות שהראתה שעליית מחירי הפירוק והירקות בעשור האחרון לא נבעה מעלייה בפערי התיווך.
מעבר לטיעונים הכלכליים, אוהבים בלובי החקלאי להזכיר לנו את חשיבות החקלאות בביטחון התזונתי, היכולת של מדינת ישראל להבטיח מזון נאות לאזרחי בכל עת.
גם על זה יש לומר, משבר החמאה ב 2019, הביצים בפסח 2020, החלב בסוכות לפני כשנה ופירות הקיץ כעת מלמדים שמניעת הייבוא היא היא פגיעה בביטחון תזונתי. ביטחון תזונתי מושג כאשר מגוונים מקורות היצע, לא כאשר מגבילים אותם.
בסופו של דבר מדובר ברפורמה טובה לכל הצדדים. פתיחת שוק החקלאות לתחרות תכניס דם חדש ויזמי לענף המקרטע, המחירים לצרכנים יוזלו ורמת החיים של כולנו תעלה
נכון, יש מי שמפחדים משינויים, לא צריך לכעוס עליהם, צריך לעודד אותם להתגבר.