בחג חנוכה לפני 14 שנה נקרא נדב אלבז, אז חתן צעיר, להילחם ברצועת עזה במסגרת מבצע עופרת יצוקה. הוא המשיך ושירת בצבא למעלה מעשור, ומאז שחרורו סובל מפוסט טראומה, מלבד פציעותיו הפיזיות. בריאיון מיוחד לחג החנוכה הוא מספר על ההתמודדות שלו ושל המשפחה, וקורא לציבור להכיר באחר, גם אם פגיעותיו שקופות.
בתחילת השיחה מדגיש נדב, בן 35, נשוי ואב לשניים, כי הסיפור שלו הוא סיפורה של החברה הישראלית כולה. נדב מפרט: ״אני מספר על הקולקטיב של החברה הישראלית, שהייתה ועודנה נמצאת בעולם הנתינה. אנחנו במודע יודעים שאנחנו מקריבים את חיינו ואת גופנו. לא חסרים סיפורים על צדיקים אמיתיים שנתנו את חייהם למען משהו גדול – היהדות, המצוות, המדינה. כמו שאמר הרבי מילובאוויטש ׳הם לא פצועי צה״ל, הם מצויני צה״ל׳. מי שנותנים את הכול הם ממצויני החברה. אני לא אוהב להגיד שנתתי הכול, אין הנחתום מעיד על עיסתו״, מצטנע נדב, ״אבל אלה הסיפורים שעליהם צריכים להיות מושתתים ערכי הישראלים והיהודים גם יחד״.
נדב אלבז התגייס בשנת 2007 ליחידה מיוחדת בחטיבת הצנחנים, ושירת למעלה מעשור עד סוף שנת 2017. עד היום מבצע אלבז כ-70 ימי מילואים בשנה בדרגת רב סרן. במהלך שירותו היה מצטיין טירונות ומצטיין אימון מתקדם, ׳תפס קו׳ בלבנון שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, יצא לקורס מ״כים – ואז הגיעה הידיעה: אחיו הגדול של נדב, סמ״פ סיירת גבעתי, נפצע קשה במהלך מבצע ׳חורף חם׳ (בתחילת שנת 2008).
״זה היה הטריגר שלי להמשיך ולשרת. אני זוכר את עצמי מגיע עם הוריי במוצאי שבת לבית החולים סורוקה, בטוח שאחי כמעט נהרג. שם אני אומר ׳אני הולך להיות כמו אחי׳, ומקבל החלטה לצאת לקורס קצינים״, אומר נדב.
בקיץ 2008 נישא נדב לבחירת ליבו מירי, אולם לאחר ארבעה חודשים בלבד הוקפץ עם צוותו להילחם בעזה, במסגרת מבצע עופרת יצוקה. במשך 42 יום לא ראה נדב את אשתו.
נדב בקדמת התמונה, עם מכשיר הקשר
הפציעה הראשונה
״הוקפצנו בשבת של חנוכה. ידענו שהולך להיות משהו, אז השארתי את הטלפון זמין. מפקד הצוות הודיע לי שאני אחראי על הכינוס של כל הירושלמים. אני מוצא את עצמי במלחה, מרכז את כולם. במבצע אנחנו יורים על מחבלים, פצמ״רים נופלים לידינו, חברים נהרגים בתוך עזה. אחד החברים שלי מבני עקיבא בגבעת זאב, דביר עמנואלוף, היה ההרוג הראשון במבצע. חבר שאני מכיר מהבית, פתאום נכנס לעזה ולא יוצא. מבחינתי המבצע היה תחילת הפציעה הראשונה שלי – הפוסט טראומה.
הסיפור הוא לאו דווקא עליי, כשאני בעשייה אני לא רואה בעיניים, לא חושב על המשפחה שלי אלא על עם ישראל. אשתי בטראומה מזה, נשות חיילים וקצינים כל הזמן נמצאות בלחץ״.
הפציעה השנייה
גם לאחר המבצע בחר נדב להמשיך את שירותו הצבאי: ״אמרתי לעצמי שאני ממשיך בצבא. יצאתי לקורס קצינים בשנת 2009, ופתאום אני כמפקד צוות יוצא לפעילות מבצעית בראש, אני נכנס ראשון – הכול פיצוצים ורעש. אחרי הפעילות אני מגלה שאני לא שומע באוזן שמאל, יש שם טנטון כזה. עד היום אני שומע אותו לפעמים.. גם איכות השמיעה באוזן ימין ירדה״.
הפציעה השלישית
בעקבות הפציעה הפיזית נבצר מנדב לחזור ליחידה קרבית, ועמדו בפניו האפשרויות לעבור לתפקיד אחר או להשתחרר. ״קיבלתי על עצמי להמשיך, אז אני ממשיך״, מתאר נדב. ״עברתי לתפקיד קצין מבצעים. בשנת 2013 אני מגלה שלוש פריצות דיסק בגב שאני מטפל בהן עד היום. אני מקבל על עצמי את האחריות, כמו שיצאתי לפעילויות מבצעיות אני לוקח על עצמי את האחריות לשקם את עצמי״.
מתי הבנת שאתה גם פצוע נפש?
״במהלך השירות הצבאי התחלתי לצעוק מתוך שינה לאשתי ׳לא לשכוח לפתוח זיג׳. פתיחת זיג זה מושג שמשמעותו לאבטח את הפינה, כי המחבל מחכה לך בדיוק מאחוריה. אם אתה מאבטח אותה כמו שצריך, עם הקנה של הנשק והכול – אתה תוכל לפגוע במחבל לפני שהוא יפגע בך. זה מושג בסיסי ומציל חיים, ואת זה אני צועק לאשתי. כנראה היה לי חשוב מאוד בתת מודע. אני מתקשה לישון, ולא מבין מה קורה איתי״.
ואז הגיע השחרור מצה״ל: ״בגיל 30 וחצי אני משתחרר, ובלילה אני חייב לשמוע את הילדים שלי נושמים, תוצאה של כל האחריות והאינטנסיביות לאורך השנים. הפגיעה בשמיעה הפכה אותי לחד יותר וממוקד, מה שמצריך ממני המון אנרגיה. כדי לפצות על השמיעה אני מתבונן, מסתכל ובודק, ורואה דברים שלא תמיד הייתי רוצה לראות. הרבה אנרגיות מושקעות כדי לשמוע וכדי לפצות על השמיעה החלשה״.
במקביל החל נדב לעבוד, אולם נושא התעסוקה היה מורכב עבורו. ״עברתי בין עבודות, חיפשתי את עצמי. אני לא אדם עצלן, אבל לא הצלחתי למצוא את עצמי בעבודות שהיו לי. הפסיכולוג שמלווה אותי אומר שזה בעקבות השירות הצבאי״.
מה הייתה תגובת הרשויות?
״בפציעה בגב משרד הביטחון זרק אותי מכל המדרגות. המשרד מכיר בכך שזו פציעה מהשירות הצבאי, אבל לא לוקח אחריות. היום אני מכיר בפוסט טראומה, אבל לא מוכר. אני מחפש את העו״ד הנכון שיחד עם הפסיכולוג שלי נוכל להגיע לוועדה הרפואית. החרדות, החדות, חוסר השינה, חוסר בהירות בחיים – אלו כל התסמינים של פוסט טראומה. בפוסט טראומה אתה חי את אירועי העבר, לוקח אחריות על העבר ולא מצליח להתקדם״.
נדב ביקש עזרה, אולם לא חזרו לפנייתו. הוא מציין לטובה את רפורמת ׳נפש אחת׳, אלא שלדעתו נדרשים שינויים נוספים. ״אנשים שמבקשים עזרה, צריך לתת להם את העזרה הדרושה. אם בהכוונה, בגיבוי, בתעסוקה. מדובר במלח הארץ, אנשים שנתנו מנשמתם לטובת החברה, ועכשיו הם קרועים ושרוטים. הנשים שלהן מכילות ומכילות וחוטפות ריג׳קטים אפילו יותר מהלוחם עצמו. איפה החיבוק למשפחה? לאישה ולילדים? הם יורשים את השריטות של אבא״.
נדב שב ומדגיש שהוא לא היחיד: ״זה סיפור של קהילה שקופה בחברה הישראלית, קהילה גדולה. כל אחד מאיתנו מכיר עשרות אנשים ששירתו בצבא, אחד מהם בטוח עם פוסט טראומה, אם לא יותר. זו אחריות שלנו כחברה להיות בנתינה לטובת הלומי הקרב״.
איך אפשר לטפל בפוסט טראומה?
״הצעד הראשון בטיפול הוא להיות מודע לבעיה ולאתגר, כי בלי מודעות איך אפשר לטפל? זו צעקת עזרה לקהילת הפוסט טראומטיים השקופים. הם נראים טוב, מדברים טוב. אני נראה סבבה, מדבר טוב, אז איך אני אבוא לוועדה רפואית ואגיד שאני חייב עזרה?
זה לא נשמע טוב, זה לא מענין אף אחד, אבל יש אנשים גמורים וקרועים שלגמרי צריך לעזור להם״. לדברי נדב, ישנם נפגעי פוסט טראומה שמתכחשים לפגיעה. ״בהתחלה היה לאשתי קשה, וגם לי. אבל בסוף היא אמרה ש׳וואלה, תתאפס על עצמך׳, ואני אומר לה שאני מנסה, ולא יכול. נותן 100% ולא מצליח. זה הסיפור של כולם, אני שומע על כאלה שמנסים ומשתדלים, אבל לא עירניים מספיק כי לא ישנו כל הלילה, לא מצליחים להביע את עצמם – והכול בעקבות אירוע או אירועים שהם עברו״.
״כל פציעה פיזית היא גם נפשית, אבל לא כל פציעה נפשית ניכרת פיזית״
במהלך הריאיון עולים ההבדלים בין נכי צה״ל בגופם לבין נכי צה״ל בנפשם. ״מי שנפצע פיזית לעולם ייקרא גיבור, רואים עליו שהוא עבר משהו״, אומר נדב. ״כל פציעה פיזית היא גם נפשית, אבל פציעה נפשית היא לאו דווקא פיזית. מבחינתי כולם גיבורים, אנשים נורמטיביים שסוחבים השלכות מהשירות לא רוצים שיוקירו אותם, אלא שיכירו בהם ובפציעה שלהם. שהחברה הישראלית תכיר בכך שיש בינינו פוסט טראומטיים. אדם נוסע וצופר למכונית שלפניו, ולא חושב שייתכן ומדובר בפוסט טראומטי. חוסר סבלנות זה אי קבלת האחר״.
בשנים האחרונות התקבלו במוקד "נפשי בשאלתי" של ארגון "הידברות" פניות רבות בנושא תמיכה וסיוע למשפחות הלומי הקרב הסובלים מפוסט טראומה. בשל ריבוי הפניות, הוקמה לאחרונה בארגון את מחלקת "בנפשנו", מחלקה שעוסקת במיוחד בסוג הפניות הזה ומרכזת אותן תחת קורת גג אחת. בארגון עוסקים כבר זמן לא מבוטל בסיוע לחיילים אשר עברו פוסט טראומה במסגרת השירות הצבאי שלהם במגוון תחומים. בימי חנוכה אלו יצאו בהידברות בקמפיין מיוחד לגיוס תרומות למחלקה החדשה שעוסקת בסיוע להלומי קרב. הקמפיין מתמקד בהרחבה והעצמה של נושא הטיפול בהלומי הקרב אשר סובלים מפוסט טראומה בעקבות השירות הצבאי.
איך המחלקה החדשה סייעה לך?
״הידברות ואני זה סיפור אהבה״, אפשר לשמוע את נדב מחייך. ״מאז ומתמיד היה לי חלום לבטא את עצמי בעלונים שלהם. קראתי אותם והכול, וכשאתה מתמקד בטוב – הטוב יבוא. הגיע יום ההוקרה לפצועי צה״ל, וביקשו שאתראיין. בהתחלה לא הייתי בקטע והפניתי אותם לפצועים נוספים שאני מכיר. בהמשך החלטתי שאני מוכן גם להיחשף בעצמי, במטרה לספר את סיפורה של קהילת הפצועים השקופים, לא רק את הסיפור שלי.
״הזמינו אותי להתארח בשבת של הארגון, יחד עם משפחות נוספות של הלומי קרב. בדרך כלל אני לא מגיע לשבתות כאלה, אני לא מסוגל לשאת את כל ההמולה והרעש. אבל הפעם החלטתי להגיע, והייתי בהלם מכמות האנשים הרבה. למרות זאת, ולמרות כל הרעש, שירי השבת וכו׳, זו הייתה השבת הראשונה שהצלחתי לשחרר באמת. שתיתי יין, נרגעתי ואמרתי לעצמי לשחרר. הכרתי אנשים ממש טובים, והלוואי שנמשיך להיות בקשר ולעשות טוב״.
נדב מבקש לסיים בקריאה לציבור כולו לקבל את האחר. ״אני יכול לשלוט רק על עצמי, לא על האחר. אני כותב את הסיפור שלי. אדם לא בוחר איך ייראה מותו, אלא איך ייראו חייו״, הוא מסביר. לדבריו ״קבלת האחר צריכה להתבטא בפעולות יומיומיות, זה יכול להציל חיים. אני מכיר אדם שבתקופת טרור הסכינים בשנת 2019 לא היה מסוגל לרדת למכולת, כי פחד שיש צלפים על הגגות. אשתו עזבה אותו, הוא חי לבד והילדים שלו היו מגיעים מידי פעם. הוא לא היה מוכן לחצות כביש, כי בצבא כביש נחשב שטח נחות ופגיע. מבחינתו אסור לעבור בין בתים, כי ככה הוא נפצע או שככה חבריו נהרגו. הוא לא הלך לסופר, עד שקניתי לו מוצרים ומצרכים. זה סיפור של קצוות, אבל יש עוד הרבה אנשים באמצע.
״הפצועים לא רוצים את ההוקרה, הם רוצים שיכירו בהם, שיבצעו רפורמות, שיעשו את החיים טיפה קלים יותר. אנחנו גם ככה נלחמים יום יום, יצאנו בחיים, אז למה אנחנו מתים מבפנים? אנחנו אופטימיים ומסתכלים קדימה, מתמקדים בנתינה ובשיקום״.
