קשר מיוחד היה לאבינו, הרב משה צבי נריה זצ"ל, עם רבי שמעון בר יוחאי ועם הציון שלו במירון. חוק ולא יעבור, לפחות שלוש פעמים בשנה עלה אבא למירון: בז' באדר, בל"ג בעומר ובשלושת השבועות.
בימי בין המצרים נפש אבא במירון. ומה היה בשבילו הנופש? ניתוק מרצון מהמולת החדשות ומצורכי הציבור למען לימוד תורה וכתיבה מתוך ריכוז, בהירות, צלילות דעת והתרוממות רוח.
ה'צימר' שלו היה חדר מספר 1 בפנימיית הישיבה התיכונית, שהיו בו מיטת סוכנות פשוטה מברזל ושולחן וכיסא ומנורה. למאכלו הסתפק בלחם טבול בשמן זית ובפירות העונה שבהם כיבדו אותו תלמידיו וידידיו מהמושב. מייסדי מירון – משחררי הגליל מהפלוגה הדתית בחטיבה 7 – זכרו לו את היוזמה, העידוד והחיזוק שקיבלו ממנו להקמת היישוב. בציון רשב"י מצא אבא מניינים לתפילות בין חסידי ברסלב או קרלין, והייתה לו חיבה מיוחדת לסגנון תפילותיהם. אחד החסידים נשמע שואל את רעהו: "הוא משלנו?" והתשובה הייתה: "איר איז א נשמה כללית". הוא נשמה כללית…
מנופשים אלו יצא אבא עם דברי תורה ערוכים להוצאה בחוברות, מצוינים בעומק ובהיקף, בסוגיות תורניות שהעסיקו אותו.
כילדים לא התמרמרנו על חופשה זו. נראה שקלטנו את רוממות המקום ואולי גם הבנו שאבא מתרומם שם לגבהים שמקומנו בשפלה לא אִפשר.
לימים, כשגדלנו, הצטרפנו גם אנחנו כמשפחה לעלייה למירון. אימא סייעה לאבא – כדרכה – להוציא לאור את דברי תורתו, תחילה במכונת הכתיבה הידנית, ובשנים שאחר כך באמצעות המחשב. את פירות יום לימודו – כתבי יד עמוסים בתיקונים והערות, חיתוכים והדבקות – היא הדפיסה וחזרה והדפיסה עד שהיו יוצאים הדברים מסודרים ומאירי עיניים. אגב כך דאגה כמובן גם לתזונתו הבריאה של אבא.
מעשה שהיה, שחזר אבא משליחות בארץ נוכרייה. בבית המתינו לבואו, ובאותם ימים נטולי טלפון ואמצעי תקשורת זמינים כל שידענו היה מועד שובו לארץ. היום חלף, אבא לא הגיע, ועלתה הדאגה לשלומו. כשהגיע סוף-סוף התברר כי נסע משדה התעופה בלוד היישר למירון, לציון רשב"י, כדי להיטהר מטומאת ארץ העמים.
איש הסוד הרב אשר פרוינד זצ"ל גילה את אוזנו של אבא שנשמתו היא ניצוץ מנשמת אחד התנאים, אך לא גילה לו מיהו. קרובה לליבי ההשערה שהתנא הוא רבי שמעון בר יוחאי, הן בשל נקודות דמיון בעומק הדמויות הן בשל קרבת הנפש שראינו אצל אבא ביחס לציון קברו במירון. זכותם תעמוד לנו.