אחרי הרצח המזעזע של אליהו קיי הי״ד בעיר העתיקה רכשתי אקדח. הסרטון המזעזע שבו נשמע אליהו הי״ד צורח: ״הצילו, הצילו״ וצרור היריות שקיפחו את חייו, שכנעו אותי עוד באותו היום לסור למטווח הקרוב ולרכוש אקדח חדש. מאז הספיקה המשטרה להחרים אותו וגם להחזיר אותו, וב״ה לא נקלעתי לשום סיטואציה שבה נדרשתי להשתמש בו, בתקווה להמשיך כך עד 120. כמי שהסתובב רוב חייו ללא כלי נשק, תחושת הביטחון בכבישים ובמרחב כשיש עליי נשק שונה לחלוטין. אתה יודע שאם חס וחלילה תיקלע לאירוע שבו מחבלים ינסו לקחת חיי יהודים תוכל להגיב ולהציל חיי אדם.
אלא שהמציאות התנפצה לי מייד כשנכנסתי לקורס החיים האמיתיים שמעביר משה יצחק קוניקוב, רבש״צ בת עין לשעבר. את הקורס קוניקוב פיתח מתוך הבנה כי במדינת ישראל היכולת של אזרחים חמושים ומאומנים לנטרל מחבלים, יכולה לעצור את הרוב המוחלט של הפיגועים. את השוק קיבלתי בתרגיל פשוט שקוניקוב ערך בתחילת המפגש: במרחק של עשרה מטרים ממני עמד יהודי מזוקן כבן 50 חמוש בסכין גומי. האקדח שלי היה מעוקר בנרתיק, וכשקוניקוב שרק על ׳המחבל׳ לרוץ לכיווני ולנסות לדקור, היה עליי להוציא את האקדח, לדרוך ולירות. נשמע פשוט, אלא שבכל התרגילים הראשונים לא הספקתי להרים את החולצה, להוציא את האקדח, לדרוך ולכוון עד שסכין הגומי כבר הייתה אצלי. הסיכוי שמחבל יעדכן מספיק זמן מראש על כוונתו לרצוח די נמוכה, מה שאומר שגם כמחזיק באקדח עדיף ממש שלא להיתקל במחבל כשאתה לא מאומן.
קוניקוב גורס שכל הרעיון הזה שמחזיקי אקדח באים למטווח ממוזג ומתאמנים בירי מודרך ממרחק של עשרה מטרים בקליעה למטרה על דף נייר, לא יעיל בעליל. בחיים עצמם אף פעם לא יעמוד מחבל ללא תנועה במרחק כזה, יחכה שתשלוף, תדרוך ותירה. בנוסף, היכולת לבצע ירי מדויק בזמן התנשפות אחרי מאמץ או אחרי ריצה גם היא שונה לחלוטין מתנאי המעבדה במטווח.
מרגע תחילת המפגש האווירה בקורס מחשמלת ויעילה, אזרחים בני 50 + לצד צעירים שמתאמנים בהצלת חיים בלי שאף אחד דורש מהם את זה. קוניקוב פותח בסיפור על ישעיה הורביץ מבת עין שנסע עם הרכב בצומת אלון שבות וראה בחורה מלאה בדם על הרצפה, ורכב חונה לידה בצורה מוזרה. הוא שאל את האדם שעמד שם מה קרה, ומסתבר שזה מחבל שביצע הרגע פיגוע דריסה ודקירה בדליה למקוס הי״ד. הבחור הצליח לשלוף ולפגוע כדור אחד במחבל, יצא מהרכב כדי לוודא שהמחבל גמור ואז היה מעצור בנשק. הבחור תפעל את המעצור ובינתיים המחבל הצליח לקום ולדקור אותו, הוא בתגובה הרביץ למחבל בכל הכוח עם האקדח, תוך כדי שהמחבל מצליח לדקור אותו לא פחות מ-11 דקירות. היהודי הבין שהוא בקרב על החיים שלו והצליח לדחוף את המחבל מהטרסה הקרובה, הם התגלגלו ביחד וכשהמחבל קם, היהודי תפס את להב הסכין והצליח לחטוף את הסכין. ברגע הזה בדיוק הגיע המאבטח משער אלון שבות וכמעט ירה ביהודי שעמד עם סכין ביד. זה חשוב לו לספר את הסיפור הזה כדי שנבין עד כמה העובדה שאתה נושא נשק רחוקה מלספק ביטחון בטוח.
עד כמה שזה נשמע מוזר, קוניקוב המתנחל מבת עין הוא מוביל המהפכה בתחום שילוב קרב המגע ושימוש מקביל בנשק במדינת ישראל. כשקוניקוב היה בן 20 נרצח הנער שלמה נתיב הי״ד 50 מטר מבית הוריו בבת עין על ידי מחבל שהגיע מכפר צפע חמוש בסכין ובגרזן. המחבל הצליח לברוח, וקוניקוב הבין שצריך כמה שיותר אזרחים חמושים ומאומנים במרחב. בשקט ובעקשנות הוא הוביל קורס ועוד קורס, פרסם, השתלם, התייעל והגיע לרמת מקצוענות יעילה בהחלט בהתמודדות רחוב קלאסית עם מחבל.
השלב הראשון הוא קרב מגע בסיסי. כשהמחבל קרוב מידי, שליפה לא יעילה של הנשק עלולה להעביר את הנשק חלילה לידי המחבל. לכן התמודדות קרב מגע ראשונית עם המחבל יכולה להקנות זמן יקר מאוד כדי לשלוף את הנשק ולסיים את האירוע. בקורס היינו 14 משתתפים, וקוניקוב לימד בכמה דקות טכניקות הדיפה פשוטות וביקש שנתאמן בהן אחד על השני. אנשים ששירות המילואים שלהם הסתיים מזמן, אנשי עסקים, מורים וחובשי הצלה – כשהמשותף לכולם הוא הרצון להצלת חיים ולהוצאת רישיון לאקדח, מתאמנים בקרב מגע בסיסי אחרי שהפנימו עד כמה מוגבלת היעילות של האקדח. אומנם קוניקוב העביר לנו טכניקות בסיסיות, אבל אי אפשר ללמוד קרב מגע ברצינות במפגש אחד, וקוניקוב בעיקר נותן לנו לטעום כמה אנחנו לא מקצוענים מספיק כדי שנתחיל להתאמן.
אבל לפני שמתחילים באימוני השליפה יש לו כמה כללים קריטיים וחשובים:
תמיד עדיף שהנשק יהיה מוסלק בתוך החולצה, כך אתה שומר על יתרון ההפתעה. נשק גלוי עלול למשוך עיניים זרות או להיחטף על ידן.
הנרתיק צריך להיות מפלסטיק ועם קליק נעילה מובנה. זה גם עוזר לשליפה מהירה, וגם מקשה את החטיפה שלו.
תמיד כדאי לקחת עוד מחסנית אחת לפחות, עשרה כדורים זה מעט מאוד.
צריך לדרוך בגובה חזה, כשיד אחת עם האצבע המורה דוחפת את הנשק, והשנייה מחזיקה את החלק העליון. כך כבר האצבע המורה מכוונת למטרה והירי יתבצע במהירות.
לכל אורך האירוע חובה לשמור על קשר עין עם המחבל.
ערנות ערנות ועוד פעם ערנות.
בסופו של דבר באירוע אמת הזמן שעובר בין ההיתקלות במחבל ועד הירי המדויק, הוא זה שככל הנראה יקבע את גורל האירוע, וזה בעיקר מה שקוניקוב רוצה להעביר בקורס. בצבא מאמנים חיילים, וגם אם הייתם אלופי הפלוגה בירי מהיר בm16- אין לזה שום השפעה לגבי התפקוד שלכם כאזרחים באקדח. הוא מחלק את השליפה לשלבים. בכל פעם שהוא שורק צריך לבצע את השלב במהירות: ידיים קדימה, הרמת החולצה, שליפת הנשק, מצב הדריכה, דריכה, הדק עד השלב הקשה וסחיטה מלאה של ההדק. זו מיומנות נרכשת, ואם המומחים אומרים שכדי להפוך תנועה לאינסטינקט צריך לחזור עליה 10,000 פעם, לקוניקוב חשוב שהשליפה המהירה תהפוך הכי קרוב שיש לאינסטינקט. הולכים בחדר במעגלים, ידיים רפויות, עד שנשמעת צעקה: ״מחבל מצפון״, בין רגע כולנו צריכים להיות במצב ירי כלפי ׳המחבל מצפון׳. קוניקוב ו-2 המדריכים שעובדים איתו עוברים בין המתאמנים, מדייקים, מעירים ומכוונים. שוב ושוב מתרגלים היתקלות בהפתעה, תוך כדי מאמץ, בריצה, בסתם עמידת נוח, וכל זה כדי להרגיל את המחשבה שהשליפה חייבת להיות מהירה.
נתי עזרא, חובש שהשתתף באימון, שיתף את כולם בלילה הנורא בעיר אלעד. נתי, מהחובשים הראשונים שהגיעו לזירה, מתאר פצועים והרוגים בשטח פתוח, ריצה של החובשים בין הפצועים וידיעה שהמחבל עדיין בקרבת מקום. הגוף גמור ממאמץ, הוא מתנשף בקצב והמחבל יכול להופיע בכל רגע. בסיטואציה כזו החושים עובדים אחרת, ואנחנו מתאמנים בדיוק לזה. קוניקוב סיפר על חבר שלו, חבר כיתת הכוננות באחד מיישובי גוש עציון, שעבר גם הוא את האימון.
החבר שעבר בדרך הביתה קלט בזווית העין ערבי עם מעיל ביום לא קר במיוחד שעורר את חשדו. אין זה מתפקידו להגדיל ראש, אבל לידו היה ג׳יפ מלא בחיילים שראה את הערבי והתעלם. הוא עצר ושאל את הבחור בערבית: ״מין וואן אינתא״ (מאיפה אתה), והוא ענה: ״מ-אלחליל״ (חברון). הבחור ביקש מהמחבל לפתוח את המעיל, הוא פתח אבל היה נראה שהוא מנסה להסתיר משהו. הבחור סובב לרגע את הראש לקרוא לחייל, וכשהוא החזיר אות הוא הצליח להזיז את הראש מאית שנייה לפני שהסכין שהשליך המחבל פגעה לו בראש. הוא שלף במהירות וירה שתי יריות שלא פגעו במחבל, הוא ברח לכיוון הטרמפיאדה הקרובה, צמצם טווח למחבל והצליח לגמור את האירוע רק במחסנית השלישית שהוא החליף. הוא סיפר לנו את זה לפני היציאה כדי שנבין עד כמה חשוב להסתובב עם תוספת תחמושת.
האיש חי בתודעה של איום קיומי על מדינת ישראל, הוא מצטט את האלוף במיל׳ יצחק בריק שמדבר על מלחמת קיום מול הנשק הרב שנאסף ביו״ש ובקרב ערביי ישראל. לדידו של קוניקוב, כל מי שיכול להוציא רישיון לנשק ולהתאמן הוא עוד כוח הצלת חיים, בעוד שהתמורה היא בסך הכול קצת משקל קבוע בחגורה.
הקורסים שלו הם ייחודיים בתחומם, ומתקיימים בשתי אפשרויות: קורס בסיסי של מפגש אחד זריז כמו שאנחנו עברנו, והקורס שעליו הוא ממליץ – בן ארבעה מפגשים, שבו מעבר לשליפה מהירה ולקרב מגע בסיסי, לומדים תפעול מעצורים, מחסות ללחימה והתמודדות עם כמה תוקפים במקביל. בקורסים המתקדמים יותר מתרגלים ירי תוך כדי נסיעה, ירי תוך כדי טיפול בפצועים, וירי ביד אחת במקרה שבו חלילה נפצעת ביד השנייה או שאתה נאלץ להחזיק מישהו ביד השנייה. בנוסף, העלה קוניקוב עד היום ליוטיוב כ-240 סרטוני הדרכה מכל הסוגים לטובת מי שרוצה להתאמן בבית לבדו.
ואם תשאלו אותנו, המפגש האחד שעשינו רחוק מלהספיק.
