יהדות עכשיו

מגע אש

המתנחל מבת עין שמלמד בכל הארץ לחימה יעילה מול מחבלי רחוב בטוח שאזרחים הם אלו שיכריעו את מלחמת הרחוב הבאה. הלכנו לקורס המיוחד שלו וחזרנו עם מכה בפנים

נלחמים בלימוד אומנות לחימה

אחרי הרצח המזעזע של אליהו קיי הי״ד בעיר העתיקה רכשתי אקדח. הסרטון המזעזע שבו נשמע אליהו הי״ד צורח: ״הצילו, הצילו״ וצרור היריות שקיפחו את חייו, שכנעו אותי עוד באותו היום לסור למטווח הקרוב ולרכוש אקדח חדש. מאז הספיקה המשטרה להחרים אותו וגם להחזיר אותו, וב״ה לא נקלעתי לשום סיטואציה שבה נדרשתי להשתמש בו, בתקווה להמשיך כך עד 120. כמי שהסתובב רוב חייו ללא כלי נשק, תחושת הביטחון בכבישים ובמרחב כשיש עליי נשק שונה לחלוטין. אתה יודע שאם חס וחלילה תיקלע לאירוע שבו מחבלים ינסו לקחת חיי יהודים תוכל להגיב ולהציל חיי אדם.

אלא שהמציאות התנפצה לי מייד כשנכנסתי לקורס החיים האמיתיים שמעביר משה יצחק קוניקוב, רבש״צ בת עין לשעבר. את הקורס קוניקוב פיתח מתוך הבנה כי במדינת ישראל היכולת של אזרחים חמושים ומאומנים לנטרל מחבלים, יכולה לעצור את הרוב המוחלט של הפיגועים. את השוק קיבלתי בתרגיל פשוט שקוניקוב ערך בתחילת המפגש: במרחק של עשרה מטרים ממני עמד יהודי מזוקן כבן 50 חמוש בסכין גומי. האקדח שלי היה מעוקר בנרתיק, וכשקוניקוב שרק על ׳המחבל׳ לרוץ לכיווני ולנסות לדקור, היה עליי להוציא את האקדח, לדרוך ולירות. נשמע פשוט, אלא שבכל התרגילים הראשונים לא הספקתי להרים את החולצה, להוציא את האקדח, לדרוך ולכוון עד שסכין הגומי כבר הייתה אצלי. הסיכוי שמחבל יעדכן מספיק זמן מראש על כוונתו לרצוח די נמוכה, מה שאומר שגם כמחזיק באקדח עדיף ממש שלא להיתקל במחבל כשאתה לא מאומן.

קוניקוב גורס שכל הרעיון הזה שמחזיקי אקדח באים למטווח ממוזג ומתאמנים בירי מודרך ממרחק של עשרה מטרים בקליעה למטרה על דף נייר, לא יעיל בעליל. בחיים עצמם אף פעם לא יעמוד מחבל ללא תנועה במרחק כזה, יחכה שתשלוף, תדרוך ותירה. בנוסף, היכולת לבצע ירי מדויק בזמן התנשפות אחרי מאמץ או אחרי ריצה גם היא שונה לחלוטין מתנאי המעבדה במטווח. 

מרגע תחילת המפגש האווירה בקורס מחשמלת ויעילה, אזרחים בני 50 + לצד צעירים שמתאמנים בהצלת חיים בלי שאף אחד דורש מהם את זה. קוניקוב פותח בסיפור על ישעיה הורביץ מבת עין שנסע עם הרכב בצומת אלון שבות וראה בחורה מלאה בדם על הרצפה, ורכב חונה לידה בצורה מוזרה. הוא שאל את האדם שעמד שם מה קרה, ומסתבר שזה מחבל שביצע הרגע פיגוע דריסה ודקירה בדליה למקוס הי״ד. הבחור הצליח לשלוף ולפגוע כדור אחד במחבל, יצא מהרכב כדי לוודא שהמחבל גמור ואז היה מעצור בנשק. הבחור תפעל את המעצור ובינתיים המחבל הצליח לקום ולדקור אותו, הוא בתגובה הרביץ למחבל בכל הכוח עם האקדח, תוך כדי שהמחבל מצליח לדקור אותו לא פחות מ-11 דקירות. היהודי הבין שהוא בקרב על החיים שלו והצליח לדחוף את המחבל מהטרסה הקרובה, הם התגלגלו ביחד וכשהמחבל קם, היהודי תפס את להב הסכין והצליח לחטוף את הסכין. ברגע הזה בדיוק הגיע המאבטח משער אלון שבות וכמעט ירה ביהודי שעמד עם סכין ביד. זה חשוב לו לספר את הסיפור הזה כדי שנבין עד כמה העובדה שאתה נושא נשק רחוקה מלספק ביטחון בטוח.
עד כמה שזה נשמע מוזר, קוניקוב המתנחל מבת עין הוא מוביל המהפכה בתחום שילוב קרב המגע ושימוש מקביל בנשק במדינת ישראל. כשקוניקוב היה בן 20 נרצח הנער שלמה נתיב הי״ד 50 מטר מבית הוריו בבת עין על ידי מחבל שהגיע מכפר צפע חמוש בסכין ובגרזן. המחבל הצליח לברוח, וקוניקוב הבין שצריך כמה שיותר אזרחים חמושים ומאומנים במרחב. בשקט ובעקשנות הוא הוביל קורס ועוד קורס, פרסם, השתלם, התייעל והגיע לרמת מקצוענות יעילה בהחלט בהתמודדות רחוב קלאסית עם מחבל.
השלב הראשון הוא קרב מגע בסיסי. כשהמחבל קרוב מידי, שליפה לא יעילה של הנשק עלולה להעביר את הנשק חלילה לידי המחבל. לכן התמודדות קרב מגע ראשונית עם המחבל יכולה להקנות זמן יקר מאוד כדי לשלוף את הנשק ולסיים את האירוע. בקורס היינו 14 משתתפים, וקוניקוב לימד בכמה דקות טכניקות הדיפה פשוטות וביקש שנתאמן בהן אחד על השני. אנשים ששירות המילואים שלהם הסתיים מזמן, אנשי עסקים, מורים וחובשי הצלה – כשהמשותף לכולם הוא הרצון להצלת חיים ולהוצאת רישיון לאקדח, מתאמנים בקרב מגע בסיסי אחרי שהפנימו עד כמה מוגבלת היעילות של האקדח. אומנם קוניקוב העביר לנו טכניקות בסיסיות, אבל אי אפשר ללמוד קרב מגע ברצינות במפגש אחד, וקוניקוב בעיקר נותן לנו לטעום כמה אנחנו לא מקצוענים מספיק כדי שנתחיל להתאמן.
אבל לפני שמתחילים באימוני השליפה יש לו כמה כללים קריטיים וחשובים:
תמיד עדיף שהנשק יהיה מוסלק בתוך החולצה, כך אתה שומר על יתרון ההפתעה. נשק גלוי עלול למשוך עיניים זרות או להיחטף על ידן.
הנרתיק צריך להיות מפלסטיק ועם קליק נעילה מובנה. זה גם עוזר לשליפה מהירה, וגם מקשה את החטיפה שלו.
תמיד כדאי לקחת עוד מחסנית אחת לפחות, עשרה כדורים זה מעט מאוד.
צריך לדרוך בגובה חזה, כשיד אחת עם האצבע המורה דוחפת את הנשק, והשנייה מחזיקה את החלק העליון. כך כבר האצבע המורה מכוונת למטרה והירי יתבצע במהירות.
לכל אורך האירוע חובה לשמור על קשר עין עם המחבל.
ערנות ערנות ועוד פעם ערנות.
בסופו של דבר באירוע אמת הזמן שעובר בין ההיתקלות במחבל ועד הירי המדויק, הוא זה שככל הנראה יקבע את גורל האירוע, וזה בעיקר מה שקוניקוב רוצה להעביר בקורס. בצבא מאמנים חיילים, וגם אם הייתם אלופי הפלוגה בירי מהיר בm16- אין לזה שום השפעה לגבי התפקוד שלכם כאזרחים באקדח. הוא מחלק את השליפה לשלבים. בכל פעם שהוא שורק צריך לבצע את השלב במהירות: ידיים קדימה, הרמת החולצה, שליפת הנשק, מצב הדריכה, דריכה, הדק עד השלב הקשה וסחיטה מלאה של ההדק. זו מיומנות נרכשת, ואם המומחים אומרים שכדי להפוך תנועה לאינסטינקט צריך לחזור עליה 10,000 פעם, לקוניקוב חשוב שהשליפה המהירה תהפוך הכי קרוב שיש לאינסטינקט. הולכים בחדר במעגלים, ידיים רפויות, עד שנשמעת צעקה: ״מחבל מצפון״, בין רגע כולנו צריכים להיות במצב ירי כלפי ׳המחבל מצפון׳. קוניקוב ו-2 המדריכים שעובדים איתו עוברים בין המתאמנים, מדייקים, מעירים ומכוונים. שוב ושוב מתרגלים היתקלות בהפתעה, תוך כדי מאמץ, בריצה, בסתם עמידת נוח, וכל זה כדי להרגיל את המחשבה שהשליפה חייבת להיות מהירה.

נתי עזרא, חובש שהשתתף באימון, שיתף את כולם בלילה הנורא בעיר אלעד. נתי, מהחובשים הראשונים שהגיעו לזירה, מתאר פצועים והרוגים בשטח פתוח, ריצה של החובשים בין הפצועים וידיעה שהמחבל עדיין בקרבת מקום. הגוף גמור ממאמץ, הוא מתנשף בקצב והמחבל יכול להופיע בכל רגע. בסיטואציה כזו החושים עובדים אחרת, ואנחנו מתאמנים בדיוק לזה. קוניקוב סיפר על חבר שלו, חבר כיתת הכוננות באחד מיישובי גוש עציון, שעבר גם הוא את האימון.

החבר שעבר בדרך הביתה קלט בזווית העין ערבי עם מעיל ביום לא קר במיוחד שעורר את חשדו. אין זה מתפקידו להגדיל ראש, אבל לידו היה ג׳יפ מלא בחיילים שראה את הערבי והתעלם. הוא עצר ושאל את הבחור בערבית: ״מין וואן אינתא״ (מאיפה אתה), והוא ענה: ״מ-אלחליל״ (חברון). הבחור ביקש מהמחבל לפתוח את המעיל, הוא פתח אבל היה נראה שהוא מנסה להסתיר משהו. הבחור סובב לרגע את הראש לקרוא לחייל, וכשהוא החזיר אות הוא הצליח להזיז את הראש מאית שנייה לפני שהסכין שהשליך המחבל פגעה לו בראש. הוא שלף במהירות וירה שתי יריות שלא פגעו במחבל, הוא ברח לכיוון הטרמפיאדה הקרובה, צמצם טווח למחבל והצליח לגמור את האירוע רק במחסנית השלישית שהוא החליף. הוא סיפר לנו את זה לפני היציאה כדי שנבין עד כמה חשוב להסתובב עם תוספת תחמושת.
האיש חי בתודעה של איום קיומי על מדינת ישראל, הוא מצטט את האלוף במיל׳ יצחק בריק שמדבר על מלחמת קיום מול הנשק הרב שנאסף ביו״ש ובקרב ערביי ישראל. לדידו של קוניקוב, כל מי שיכול להוציא רישיון לנשק ולהתאמן הוא עוד כוח הצלת חיים, בעוד שהתמורה היא בסך הכול קצת משקל קבוע בחגורה.
הקורסים שלו הם ייחודיים בתחומם, ומתקיימים בשתי אפשרויות: קורס בסיסי של מפגש אחד זריז כמו שאנחנו עברנו, והקורס שעליו הוא ממליץ – בן ארבעה מפגשים, שבו מעבר לשליפה מהירה ולקרב מגע בסיסי, לומדים תפעול מעצורים, מחסות ללחימה והתמודדות עם כמה תוקפים במקביל. בקורסים המתקדמים יותר מתרגלים ירי תוך כדי נסיעה, ירי תוך כדי טיפול בפצועים, וירי ביד אחת במקרה שבו חלילה נפצעת ביד השנייה או שאתה נאלץ להחזיק מישהו ביד השנייה. בנוסף, העלה קוניקוב עד היום ליוטיוב כ-240 סרטוני הדרכה מכל הסוגים לטובת מי שרוצה להתאמן בבית לבדו.
ואם תשאלו אותנו, המפגש האחד שעשינו רחוק מלהספיק.

עוד במדור זה

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

בתאריך 16.5.2020 התהפכו חייה של משפחת אקרמן. נדב, צעיר חזק ובריא לפני גיוס, בילה עם חבריו בחוף ים. הוא שיחק במטקות ואז נכנס להתרעננות קצרה במים, קיבל מכה חזקה בים, ופתאום מצא את עצמו צף עם הפנים במים. הוא הובהל לניתוח חירום, ומאז חייו השתנו ללא הכר. אמו סלבי מספרת: "אני עובדת בעצמי בבית חולים במשך קרוב ל-30 שנה. אני מכירה את המבטים של הרופאים, והמבט שלהם אמר שהם לא יודעים אם הילד שלי ישרוד. הוא שרד, אבל נותר משותק מהכתפיים ומטה, ומרותק לכיסא גלגלים". נדב נזכר: "בהתחלה זה היה נשמע כמו גזר דין מוות".
בפעם הראשונה שאקרמן חזר לביתו, אמו קיבלה הודעת אס אם אס ולפיה בית החולים אינו מספק שירותי אמבולנסים. סלבי: "לא הבנתי מאיפה אני אביא אמבולנס, המצוקה הייתה מאוד קשה".
היא יצרה קשר עם עזר מציון. "פתאום, כמו מלאכים, נכנסו אלינו לחדר בבית החולים ושאלו 'מי זה נדב?'. לראות פתאום בתוך הכאוס שאתה נמצא מישהו ידידותי, עם מאור פנים, נתן לי תחושה כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו עוזר לי". הנהג ביקש מנדב ומאימו לבחור שירים שהם אוהבים, ולקח אותם בבטחה לביתם. נדב נזכר "כשנתקלתי בכל העזרה הזו, בנכונות לסייע ולהיות שם בשבילי, הרגשתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולנסות לעשות הכול כדי לחזור ולתפקד. עזר מציון היו שם בשבילנו בכל פעם שהיינו צריכים הסעה לטיפולים ובחזרה. עבורנו הם חבורת מלאכים".
נדב ומשפחתו הם משפחה אחת של נעזרים במערך האמבולנסים של עזר מציון. בראש המערך עומד ישראל טיירי. "לפני זמן מה קיבלתי טלפון שיש נערה בת 16 שמאושפזת בהדסה עין כרם, חולה סופנית אונקולוגית. יש לה משאלת לב להגיע לים. אני עובר על האמבולנסים, ביקשו מעכשיו לעכשיו כאשר האמבולנסים כבר מלאים. מנסה ומנסה ולא מוצא פתרון. חזרתי לאותה אחת שפנתה אליי, עובדת עזר מציון מירושלים. אמרתי לה 'בואי נעשה את זה בצורה מסודרת מחר. עם ליווי רפואי כמו שצריך', כי המצב שלה היה ממש קשה.
"היא אומרת לי 'אם תחכה למחר לא יודעת מה יהיה, המצב לא טוב'. הבנתי מה המצב והפכנו עולמות ומצאנו אמבולנס שהגיע עם המתנדבות והצוות הרפואי. הגיעו עם אמבולנס מקושט, שטיח אדום ובלונים. הגיע נהג ולקח אותה לחוף בראשון, היה איתה ועם המשפחה שעה בחוץ. למחרת בתשע בבוקר התקשרו אליי שהיא נפטרה.

לפעמים מחר זה מאוחר מידי".
טיירי, בן ה-42 ממודיעין עילית, נשוי פלוס שלושה ילדים, חש בשליחות 24/6 למען כל מי שזקוק לסיוע בנסיעות והעברות. האמבולנסים של עזר מציון הפועלים בכל רחבי הארץ מבוקר ועד ערב מספקים סיפורים מרגשים ומרתקים, שמחים וגם עצובים.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל בקשה דחופה בהתראה קצרה, בשעה שהלו"ז של הנהגים כבר מסודר ומלא ונדרשת עבודה על מנת למצוא פתרון. זה מורכב מאוד וגורם לשנות לו"ז של כל הנהגים. זאת עבודה תחת לחץ, דינאמית, ומשתנה לפי הצורך שעולה".
"לפני כמה ימים קיבלנו בקשה לקחת ילדה בת חמש מהדסה עין כרם. היא הבינה שהיא הולכת למות ואמרה שהיא רוצה להגיע לבית שלה במושב, היא רצתה להיפרד מהאחים שלה. היא רצתה להיות שעה, שעה וחצי, לא היה אפשר יותר כי המצב הרפואי לא מאפשר. דאגנו למה שצריך ואחרי שהנהג הגיע איתה הביתה הוא התקשר ואמר שהמשפחה מבקשת עוד שעתיים כי קשה להם להיפרד ממנה. כמובן שלמרות שהיו נסיעות אחרות דאגתי לכך שיישאר שם, למרות שזה יצר לנו בעיה. המשפחה ממש הייתה נפעמת ונרגשת ממה שעשינו למענה".
ההזמנות מתקבלות יום קודם. 23 אמבולנסים עומדים לרשות עזר מציון. משבצים את הנסיעות השונות במדויק ולפי הצורך. העיקר שאמבולנס לא ייסע ריק. חולי אונקולוגיה ודיאליזה, כימותרפיה ומושתלים, כאלה שצריכים לנסוע באלונקה או כאלה שצריכים כיסא גלגלים, אנשים שצריכים להגיע לאשפוז או שזקוקים לליווי רפואי צמוד בכל נסיעה. העיקר לעזור למקסימום אנשים. דתיים, חרדים, חילוניים. אין הבדל.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל כאלה דברים מהרגע להרגע", אומר טיירי, "זה לא עניין של כמה דקות אלא דורש עבודה. למצוא פתרון לא פעם זה דבר מורכב, אבל ברוך השם שאנחנו מצליחים".
וישנם גם ימים בהם מערך האמבולנסים של עזר מציון מתגייס עם עשרות אמבולנסים למטרה מסוימת. כך קורה מידי שנה בל"ג בעומר מירון, כאשר צוות של נהגים מסייע בשינוע אנשים עם מוגבלות בתנועה אל ציון קבר הרשב"י. השנה, שנה אחרי האסון הנורא במירון, ביקשו מאות אנשים לעלות לציון הקדוש במהלך ימי ההילולה. מערך האמבולנסים של העמותה שכלל כ-20 כלי רכב, העלה ילדים, קשישים וחולים עם מוגבלות בתנועה וחולים. "לאורך ימי ההילולה היו לנו לא מעט מקרים מרגשים של אנשים שהיו באסון שנה שעברה" אומר טיירי. "אחד מהם הוא יהודי שהגיע על כיסא גלגלים ובשנה שעברה ניצל בנס מהאסון, והוא התקשה להסתיר את התרגשותו. זו זכות עבורנו לאפשר לכל אחד, למרות הקושי, לעלות להר ולהתפלל".
"אתה הכותל המערבי שלהם"
אב"י חלא בן ה-62 מקרני שומרון הוא אחד מהנהגים של 'עזר מציון'. במהלך השנים חלא מילא שלל תפקידים ציבוריים ביישוב שבו הוא מתגורר לאורך השנים. את האמבולנס של עזר מציון הוא מסיע כבר 20 שנה, מקבל את השיבוצים ויוצא לדרך כבר בשעות הבוקר המוקדמות. הוא יסיים את יום עבודתו בשעות הערב. קשה לתפוס אותו לשיחה, סדר יומו עמוס וגדוש, כשהוא יתפנה הוא ישתף אותנו בחלק מהנסיעות שאותן הוא עושה במסגרת תפקידו.
"אתן לך הצצה ליום עבודה שגרתי. את הבוקר פתחתי אצל חולה ניוון שרירים. אני משתדל לצחוק ולדבר עם כל אחד, להקל מעליהם במה שאפשר. הנסיעה שלאחר מכן הייתה של חולה קטוע רגל. מדובר בחולה דיאליזה עם כיסא גלגלים שצריך להגיע לטיפולים. אנחנו עוזרים לו בנסיעות ומקלים על המשפחה. החולה האחרון היה ילד חולה סרטן שאין לו עוד שלוש עשרה. לקחתי אותו משניידר לבית שלו. ילד ממש נחמד שצוחקים איתו, עלם חמד למרות הטיפולים. בדרך הוא מספר לי 'עוד ארבעה חודשים יש לי בר מצווה. אני מזמין אותך אבל אני לא בטוח שאני אצליח לחיות עד אז'. אימא שלו בכתה במושב מאחור".
יום כזה לדבריו, נותן לו פרופורציות לחיים. ״כל שעה שאתה לוקח חולה אחר ורואה מה המשפחה שלו עוברת 24/7 אתה מקבל פרופורציות. אתה גם הפסיכולוג שלו ולא רק נהג האמבולנס. אתה שואל אותם מה הם מרגישים והם מוציאים הכול, פורקים. אתה הכותל המערבי שלהם, וזה שווה. זו בשבילי תרפיה. חולים לא מעניין אותם אם יש מינוס או אין מינוס בבנק. לבן אדם אין מחיר. גם את הבית והמכונית הוא ימכור בשביל החיים, כשאתה בעבודה הזאת וכל בוקר זה אנשים חולים במצבים קשים אתה אומר לעצמך, החיים שלנו יפים ואנחנו לא יודעים להעריך אותם. זה גורם לעשות חושבים. לכל משפחה אתה נותן תמיכה ומרגיש טוב עם עצמך לא פחות ממה שאתה עושה טוב לחולה עצמו״.
"המקום שלי שאני נמצא בו זה לא פשוט", משתף גם טיירי, "אני הרבה שנים במערכת, 13 שנה פה. זה לא פשוט. אבל העשייה הזאת והסיפוק שאתה מצליח להגשים עוד משאלה ועוד משאלה זה נותן כוח להמשיך. אנשים שבמצב שלהם אתה מגשים להם חלום". טיירי גם מודה כי "עם הזמן גם יש קהות חושים מסוימת. אי אפשר להמשיך הלאה בלי להתנתק טיפה מהסיפורים".
והסיפורים של טיירי זורמים בלי הפסקה. "יש לנו ניצול שואה בשנות התשעים שלא היה בכותל בחיים שלו. לא יודע איך נראה הכותל. הנהג לקח אותו, הגיע לשם וקרא קצת תהילים. חזר מאושר ובכה. במקרה אחר הייתה לנו בקשה לקחת אישה מאוד מבוגרת לפני חצי שנה. במשך שנתיים וחצי היא לא יצאה מהבית בגלל הקורונה. הייתה חתונה של נינה והיא מאוד רצתה לצאת לחתונה. לקחנו אותה מהצפון לעמק חפר לגן אירועים. הנהג נשאר בחתונה במשך שעתיים ולאחר מכן החזיר אותה הביתה. היא הרגישה שקמה לתחייה".
טיירי ממשיך ומספר. על תינוק חולה, על נער שנפצע בתאונת דרכים, על קטוע רגל שהיה צריך הסעה, הסיפורים אין להם סוף והעבודה אף פעם לא נגמרת. עוד חסד ועוד עזרה. כמו שעזר מציון יודעים לתת.
"אנחנו עובדים 24/6 אבל המשפחה מבינה את המקום שלי, שזה החסד שאנחנו עושים והעזרה שאנחנו נותנים. כל הזמן אנחנו גם מקבלים ד"שים ומכתבים מאנשים. מכתבי תודה שמחזקים אותנו. לא חסר".

עזר מציון נקודת אור

עזר מציון נקודת אור

"באשפוז הראשון של רוני בבית החולים היה לה קשה לקחת…
חברים לרפואה

חברים לרפואה

“תוך תקופה קצרה הפכנו להיות הגוף המוביל בישראל בתחום סיוע…