01
בשעת מלחמה הכותל 'עובד' שעות נוספות. האוירה רצינית מאד וממוקדת בתפילות על כל חייל וחיילת ועל כלל ישראל.
את קהל התיירים, הצעירים והחיילים מחליפים עכשיו מפוני היישובים, מהדרום ומהצפון.
שוחרי הכותל הוותיקים מקיימים במסירות את המניינים הקבועים. הם יודעים היטב, שניצחון חיילנו האמיצים קשור בקשר של אמונה עם עוצמת התפילות בכותל הדמעות. למרות שהשבת הייתה חמה, יהודים רבים צעדו לכותל כדי להתפלל לשלום כל כוחות הביטחון ולניצחונם במלחמה.
ביום שישי חפנתי מספר עלוני שבת ושלום לעם ובקשתי את הרב עזריאל לויתן, שימסור אותם בשבת בבוקר לגבי שינין. גבי, כגבאי מרכזי בכותל, מצפה לכל פריט שאפשר לשמח בו את מתפללי המניינים הקבועים.
ארזנו את מטלטלנו ובלב כבד, אך שמח, ויתרנו באופן חד פעמי, על חוויות הכותל ונסענו להתארח ב'מדרשת בינת', אשר ביישוב 'שבות רחל', בצפון מטה בנימין.
02
שבת שבע ברכות בשבות רחל, מול הרי בנימין, היא חוויה מחזקת, מעודדת ומשמחת לב.
מדרשת בינת היא מקום נעים, מאובזר ומחבק. המדרשה ממוקמת בשבות רחל, יישוב מגניב, מכניס אורחים מתוך שמחה והרעפת חום אנושי בלתי יתואר.
למרות שלא ביקשנו, קהילת היישוב לא היססה לתת לאורחים שלנו את כל הכיבודים והעליות לתורה בשבת זו.
הרב בן ציון עמאר, רב הישוב, קיבל אותנו במאור פנים ובברכות מאליפות. הרב הזמין את כולנו להצטרף לקידוש החגיגי, שערך לכבוד סיום מסכת קידושין וסדר נשים.
03
במשך השבת זכו משפחות החתן והכלה להכיר זה את זה. משפחת החתן משה צבי ברטפלד היא משפחה של תורה, חינוך, התיישבות וחסד.
רבים מבני המשפחות מגויסים. אחדים הצליחו להשתחרר כדי לקחת חלק בשמחה המיוחדת.
כדי לתת לנו סיבה נוספת להתפלל… מנהל המדרשה, יהודה אקשטיין, שיחי', אחיה של אם החתן, הרבנית דבורה ברטפלד, לוחם חי"ר, הוקפץ גם הוא בעיצומה של השבת, מהשמחה שלנו היישר לתוך הקרבות בעזה.
מצד אחד שמחנו מאד בשמחת הזוג הצעיר, שבונה את ביתו, כתשובת המשקל לרצון האויב להרוס את ביתנו הלאומי. מצד שני לא חדלנו להתפלל לשלום בנינו הלוחמים האמיצים בחזיתות, והוספנו גם פרקי תהילים לשחרור אחינו החטופים.
04
עיקר דברי התורה במהלך השבת עסקו במאורעות פרשת השבוע, שתיארו בפירוט את התנהגותם של תושבי סדום הרשעים, הדומים במעשיהם לפשעיו של בני ישמעאל, אנשי חמס, שעושים גם בימינו ובאזורינו כמעשה סדום.
ממשיכים לגנוב ולרצוח בכל הזדמנות, כך הם מחנכים את ילדיהם בכל זמן ובכל דור.
שוב ושוב הדגישו הדוברים, כי בני ישמעאל בעזה ושלוחיהם ביו"ש חברו לבן דמותם העמלקי ולכן חובה עלינו להשמיד אותם ממש כמו את עמלק.
הניצחון שלנו במלחמה הזו מותנה בהצלחה לכתוש את האויב העזתי, המתחבא במחילותיו וגם את כל חבר אוהדיו, עד שלא יישאר מהם שריד ופליט.
המזרחן הידוע, ד"ר מוטי קידר, היטיב לתאר את משימתנו במילים מאד ברורות – אם יישאר חמסניק אחד בעזה, והוא יוכל להצטלם לתקשורת, תוך שהוא מדדה על רגלו האחת ומסמן בשתי אצבעותיו היחידות שנותרו לו, סימן 'וי'… זו תהיה תמונת הניצחון של החמס.
בנוסף לחיסול כל תומכי החמס, חובה עלינו גם לחתור, כל העת, בגלוי ובחשאי, במבצעים צבאיים מתוחכמים, לשחרור החטופים.
05
נפלה בחלקי הזכות הגדולה להשתתף בשיעורים המיוחדים של תושבי עלי, בדף היומי. את השיעור מעביר לתושבי עלי, בזום, הרב הראל ברטפלד, אביו של משה, החתן היקר שלנו. אחד המשתתפים הקבועים בשיעור הוא דודי ראוכברגר, בעלה של ד"ר נירית, שבנם, סגן שילה הי"ד, נהרג בקרב עם מחבלים בתחילת המלחמה בחמס.
במוצאי שבת בסיום שבע הברכות, הזמינו אותנו להשתתף בסעודת מצווה, של סיום מסכת קידושין וסדר נשים, בישוב עלי, אצל משפחת ראוכברגר.
מדיו המגוהצים של שילה מונחים עדיין על הכורסא בסלון. השידה בסלון מעוטרת בעשרות תמונות של שילה. בכולן הוא נראה מחוייך ומקרין טוב לב ושמחת חיים. התמונות והברכות הכתובות בכתב יד צפוף מספרות מעט את סיפור חייו. בחור מבריק שמלא באהבה. אהבה למשפחה, לחברים, לארץ, לצבא ולכל אחד מישראל.
לסלון הזה, הזמינו ההורים במוצש"ק, את כל משתתפי השיעור, לסיום מסכת מרגש. עוצמות שמפיצה המשפחה המיוחדת הזו, לא ראיתי זמן רב.
רק לפני שבועיים קמה המשפחה מהשבעה על שילה, הי"ד, הכאב הוא כבד מאד. מהתנהגותם ברור שהם בחרו בחיים.
המשפחה החליטה, כאיש אחד, להמשיך את דרכו של שילה בהכנסת אורחים, במאור פנים ובאופטימיות מדבקת.
נירית, אימו של שילה, מתמחה בהוראת טיפול ב'נוער בסיכוי'. נירית מתארת במילים נרגשות, כיצד שילה נהרג, בגבורה שאי אפשר לתאר במילים.
שילה סיים מסלול אגוז ושירת כמ"מ בגדוד 51 בגולני. בבוקר שמחת תורה נחתה מכת אש פתאומית ומטח פצמרים על החיילים במוצב מו"פ דרום. בהקרבה עצומה, שילה הזדרז לאסוף תחת אש תופת, את המחלקה שלו לחדר המוגן. חסרו לו שלושה לוחמים. שילה לא ויתר ויצא לאסוף גם אותם לחדר המוגן.
הקרב מול המחבלים היה ארוך וקשה. שילה נלחם והגן בגופו על חזית הבונקר, נפצע ודימם. בתוך שלולית הדם המשיך להילחם ולהגן על חייליו, בחירוף נפש ובגבורה, למרות שהיה פצוע קשה.
שילה, תוך כדי פציעתו, המשיך להגן על חייליו ונלחם בעוז כדי להדוף את התקפת המחבלים על דלת החדר הממוגן ולמנוע מרוצחי החמאס לחדור דרכה.
שילה שמר על אמונה ואופטימיות, למרות שכבר דיבר לאט מאד ובכבדות… המשיך להילחם ולתפקד כמנהיג אחראי, בהקרבה ובאומץ שלא ניתן לתאר במילים, עד טיפת דמו האחרונה.
הנגבסיסט שלו, עמיחי רובין, הי"ד, מהעיר עכו, נהרג האש דעכה. המחבלים הוכרעו רק לאחר שראה שכל 30 חיילי הפלוגה ניצלו דמו של שילה אזל והוא נשם את נשמתו האחרונה.
שילה, הי"ד, מסר את נפשו בגבורה עילאית, על מנת להציל את חייליו. והצליח.
לאחר שהיא לוקחת נשימה, מספרת לי נירית, כיצד שילה היה מארח בביתם, ללא הפסקה, מעכשיו לעכשיו, את 'נוער הספסלים' ואת כל צעירי היישוב. שילה הכין עבורם בחצר הבית, פינות ישיבה וחומוסיה ביתית, מול הנוף המהפנט של עלי.
'אמא אל תטרחי, נגיש להם רק קצת חומוס, עוגיות ושתיה'… כך היה מבקש עבור האורחים היקרים לו, שכבר הפכו בני בית.
נירית, המתורגלת היטב, הכינה כמובן, כהרגלה, כאימנו שרה, ארוחה רצופה באהבה ובכל טוב. כולל סלטים, מנות אחרונות ובשר למנגל. שילה שמח מאד, שוב ושוב, על הבשר והכין ממנו מטעמים לאורחים, ממש כמו אברהם אבינו.
שילה ביקש מאימו לדבר עם החבר'ה ולטעת בהם כוחות של עשייה ואמונה, בעצמם ובבורא עולם.
נירית מתארת, כיצד הוכח שוב, במלחמת המצווה הזו, שהחבר'ה, 'התיכוניסטים האלה', 'נוער הספסלים', בעלי הפרעות קשב וריכוז, היו הראשונים שהסתערו על המחבלים והגנו בגופם, בעוז ובגבורה, לעיתים בידיים חשופות, על האזרחים ההמומים והאומללים.
בלוויה של שילה בהר הרצל, הספידו אותו גם חבריו מהיישוב עלי. וכך אמרו: "שילה אחינו היקר, אתה בוודאי חושב שבאנו להתארח בביתכם, שוש ושוב, בגלל החומוס הביתי שהכנת… אז אני רוצה לחדש לך… באנו לשם רק בגללך…"
בשבילי, שילה וחבריו הם אנשי מופת. הם דוגמא אחת מדהימה, מתוך מאות סיפורי גבורה מצמררים, שהמילים רק מצמצמות אותם.
עוד נספר את סיפורי הגבורה שלהם לילדינו ונכדינו ולכל העולם כולו. הם גאוותנו. הם עתידנו. הם נשמת אפינו.
אני כותב ובוכה מהתרגשות.
עבורי, כמו עבור רבים, שילה יישאר דמות לחיקוי ולהערצה. דרך אישיותו אני מצליח לחדור ולהבין מעט לנשמת הדור הצעיר שלנו. דור הגאולה והתקומה.
דור שמקיים בגופו ובנשמתו את ההבטחה האלוקית – 'נצח ישראל לא ישקר'.
06
זכות היא לי, ששכני היקר, הרב יורם אליהו שליט"א, שהוריו עלו מאפגניסטן, צועד איתי בכל שבת לכותל.
השבוע באנו, משפחתי ואני, לנחם את משפחת אליהו המופלאה. הרחוב לידינו התמלא במעגלים רבים של אלפי מנחמים. ידידיה אליהו, הי"ד, היה אחד משבעה בנים חסונים, ומארבע בנות יבדל"א, תלמידי חכמים, לוחמים, עובדי אדמה, בוני הארץ, והאחיות מנהלות, מחנכות ומורות כולם וכולן מוסרים נפשם על יישוב הארץ והגבעות.
רב סמל ידידיה אליהו, הי"ד, התגורר עם רעייתו, מיתר, שעומדת ללדת ושתי בנותיהם ברמת גלעד, ליד קרני שומרון. מיתר, תבדל"א, היא אחות מסורה ומוערכת בבית חולים 'מאיר'.
ידידיה, בוגר הישיבה הגבוהה בצפת, כמו כל חבריו, קיבל צו 8 והתייצב מיד, כלוחם הנדסה ביחידתו. ידוע שתפקידם של לוחמי ההנדסה הוא לפלס במקצועיות ובהקרבה גדולה, דרך בטוחה לכוחותינו, בין מוקשים ופצצות מתקתקות. לוחמי ההנדסה נלחמים בחזית כדי לפוצץ מכשולים וכדי לחסל בונקרים של מחבלים. ידידיה וחבריו היו בדרכם לעוד משימה מצילת חיים, רכבם נפגע והם נותרו ללא יכולת להתקדם לחזית. ידידיה התעקש להצטרף לכוח של גבעתי שפרץ למשימה בשדות הקרב. המפקדים הפצירו בידידיה להמתין עד שיתוקן הכלי של לוחמי ההנדסה. לפתע, חייל גבעתי, שלא חש בטוב, פינה מקום ב'פומה'. ידידיה קפץ פנימה ללא היסוס. במשך 48 שעות ניהלו לוחמי גבעתי וידידיה ביניהם, קרבות קשים מאד, פנים אל פנים, בגבורה עצומה, מול מחבלים שפלים והצליחו לחסל חמסניקים רבים.
לאחר יומיים רצופים של קרבות עזים, פרשו הלוחמים למנוחה קצרה. מחבלים ארורים ירו מהמערב טיל על רכב ה'פומה' המשוריין, שבו נחו לוחמי גבעתי ובתוכם ידידיה לוחם ההנדסה. רסיס אחד מהטיל חדר לליבו הגדול וידידיה עלה בסערה השמיימה. הי"ד.
משפחת אליהו הגדולה, מקרינה עוצמות שקשה לתאר. עמדנו מולם דוממים. מנסים לדלות כוחות נפש. והם הרעיפו עלינו טונות של אנרגיות חיוביות של אמונה ותקווה.
יהי רצון שנצליח לשאוב מהם עוד קמצוץ של אמונה ותעצומות נפש, כדי להעביר הלאה ולחזק את כל מי שזקוק לעידוד ולחיבוק.
07
כמעט מידי יום אנו משתתפים בלוויות או בניחומי אבלים. מנסים לחזק ויוצאים מחוזקים.
יש לנו עם נפלא, בעל כוחות גדולים של אמונה ותושייה. רבבות רבות של מעריצים, שלא הכירו את הקדושים, מלווים את גיבורי ישראל, שמסרו נפשם על הגנת העם והארץ. זו לא קלישאה.
ראינו שאנו חיים בתוך אנשי סדום ועמורה. אין לנו אפשרות לשבת בחיבוק ידים. הוסרה התמימות והוסרו האשליות, לעד.
ראשי הממשלות בעבר הונו והפקירו אותנו. פינוי חבל קטיף והסכמי אוסלו הובילו אותנו לחזית ולמערכה עקובה בנהרות של דם.
למרות היגון והשבר הנורא, משפחות הנופלים והנרצחים עומדות בגבורה מול האתגרים ומבקשות מהנהגת המדינה והצבא לא להרפות ולא להישבר. להמשיך ולהשמיד את האויב ואת כל תומכיו בדרום ובצפון.
כולנו כאיש אחד, נחרצים, נחושים וחדורי אמונה. העורף חזק. כולנו יחד מאוחדים לתת לצבא את כל הזמן שנדרש כדי למחוק את אויבנו. לעד.
'נשות העורף' הן הגיבורות של המלחמה הזו. הן נושא לחיקוי והערצה. הן מגינות על הילדים ומקיימות שיגרה של חינוך, התנדבות ועמל, מתוך נתינה אין סופית. כל זה בגפן, כלביאות ממש.
אני מביט במשפחות השכולות בהערצה עצומה ואומר לעצמי – את העם הנפלא הזה אי אפשר לנצח.
שבת שלום של ניצחון מלא, בע"ה. המשך פירגון מלא ואחדות מנצחת. המשך עוצמות של אמונה בעורף. איש לרעהו יעזורו. חיים של נתינה. חיים עם חיוך תמידי. מאור פנים וזהירות בכול הדרכים. ■
לתגובות היכנסו לאתר 'גילוי דעת' www.giluydaat.co.il
