המילה 'סדום' משמשת בהשאלה לרוע ולרשע. בסדום כידוע הייתה השחתה ברמה של 'חקיקה ממלכתית' – איסור צדקה לעניים, איסור הכנסת אורחים והשחתה בחוקי המסחר. סדום הייתה ידועה כעיר מלאה חטאים, מלאה עיוותים, הכוח השלטוני העריץ הפך את כל חוקי הממלכה לחוקים אכזריים ומשונים. הכוח משחית. איך ייתכן שבני אדם הגיעו למדרגה כזו שפלה שאסור להכניס אורחים, שאסור לפרנס עניים, שאסור לעשות טוב?
המאבק ברע בעולמנו נמשך מאז בריאת העולם, מאבק זה מתחיל בחטא אדם הראשון אשר נברא לעולם שכולו טוב, גן עדן ממש, ויצרו הרע מתגבר עליו להפוך את העולם לעולם פחות טוב, פחות אידיאלי וחשדני יותר. דורו של נח מושחת בענייני עריות וגזל. השיא הגיע במגדל בבל שרצו להגיע השמיימה ולהילחם באלוקים.
בפרשתנו מתחיל להופיע הטוב – אברהם אבינו. אברהם הזקן, המתייסר בכאביו מחמת ברית המילה, יוצא הוא כחום היום, שיא של חמסין מדברי, אשר שאיפת כל אדם נורמלי בעת הזו לנוח בצל האוהל עד יעבור עומס החום. ואברהם אבינו יוצא מאוהלו לחפש אורחים, להופיע חסד בעולם. כעת חם לך, אך אל לך לחשוב רק על עצמך, לך יש אוהל לחסות בצילו, אך יש אנשים ההולכים במדבר שאין להם טיפת צל. כאן אתה צריך להופיע בחסדך ובטובך, כאן צריכה להופיע תכלית העולם שהיא עשיית הטוב והחסד לאחרים, ואז אכן פוגש אברהם שלושה אנשים והוא מכבדם כבוד מלכים.
התורה מלמדת אותנו שאסור להשלים עם הרוע, אלא מטרתנו לעשות טוב, לפעול טוב, ליזום טוב, כי הטוב האמיתי, החסד המקורי, נובע מאלוקים המלא רחמים וחסדים. ככל שמושחתים יותר כך רחוקים יותר מהטוב האלוקי, לכן הגיעו אנשי סדום להשחתה שכזו. ולהפך – ככל שעושים טוב יותר כך מתקרבים לטוב האלוקי. אברהם אבינו מניח את יסודות החסד בעולם, את התכלית ואת קריאת הכיוון והייעוד של עולמנו. שאיפתנו לנהוג כמעשה אבות – עשיית החסד, וכהנהגת הקב״ה בעולם: ״טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו״.
