ב״בית הרב״ שברח׳ הרב קוק בירושלים, לפני כמה עשרות שנים, היתה עזובה. הרב אברהם רמר זצ״ל לקח אותנו, תלמידיו, ליום לימוד בבית המדרש שם, וכך סיפר: כשבית המדרש הישן נעשה צר מלהכיל את בני ישיבת ׳מרכז הרב׳, נוצר הכרח לעבור לבית המדרש הגדול ההולך ונבנה בשכונת קרית משה. לרב צבי יהודה קוק, ראש הישיבה, היה רעיון המעבר קשה מאד. יום אחד יצאתי בריצה, יחד עם הרב יהודה חזני, מבית המדרש הישן לכיוון ביהמ״ד החדש. כשהגענו לרח׳ יפו, הרב יהודה נתקל, נפל והשתטח ארצה. סיפרנו לרב צב״י, הוא ראה בזה סימן, והגיב: ״רגליים ממהרות לרוץ לרעה…״.
למה הוא כל כך התנגד? הרי המעבר היה לבנין נוח יותר, והיווה סימן להצלחה בריבוי תלמידים! והרי אביו הרב קוק הוא זה שרכש את הקרקע בקרית משה! אביו חיבב את השכונה הזאת, היה מהלך בגבעותיה, החשופות אז, לשם ריכוז מחשבותיו והגיגיו, ובה גם השיב את נשמתו ליוצרה.
שאלה זו שאלתי את הרב יעקב זמיר (שדה יעקב) יבלח״א, והוא השיב שהרב צבי יהודה היה זועק אז בדבריו: ׳הקירות של ״בית הרב״ ספוגים בכל כך הרבה תורה וקדושה מימי הרב. איך אפשר לעזוב את המקום הזה?׳
דומני שהרב צב״י ראה בשמרנות ערך מקודש, לא נוסטלגיה כי אם קיום היהדות. כוחה של היהדות בהמשכיות, בנאמנות למסורת. אפילו פסיקת ההלכה, שתפקידה להתייחס למציאות המתחדשת, חייבת את הנאמנות למסורות הפסיקה. הוא חשש שעם הריבוי הכמותי תהיה התרחקות מהנאמנות למקור.
סיפרו שהרב צב״י התנגד ללימודי אנגלית ב׳ישיבה לצעירים׳ בגלל החרם הישן של המהרי״ל דיסקין וגדולי ירושלים על לימוד שפות זרות בעיר. ומעשה לשם השוואה: מנהלי ׳החינוך העצמאי׳ שאלו את ה״חזון איש״ אם ללמד אנגלית. הוא השיב בחיוב, וביאר: מטרת החרם היתה להוסיף תורה ולחזקה. אם לא תלמדו אנגלית, האם ההורים ישלחו אליכם את ילדיהם? אם לא, האם תוסיפו תורה בכך או תמעטו?
הרב צב״י ניצל כל הזדמנות להעביר, לדור של חידושים, את המסר של קדושת המסורת הישנה.
