רגעים מהחיים

מונולוג הימים הנוראים

מוריה אופיר

מוריה אופיר

וחשוב לי להדגיש שהבלאגן שלי הוא מאד מסודר. לא, אני לא מנסה לשמור על הדימוי העצמי החיובי שלי בין שלל אי הסדר. הבלאגן שלי הוא באמת מאד מסודר. זה מעין בלאגן מאורגן: הכל בכאוס אבל בעצם תחת שליטה.

מי שלא נכנס לחדר שלי לא ראה בלאגן אמיתי מימיו, אני פותחת את המונולוג שלי עם עצמי במשפט מעודד משהו ומביטה מסביבי. בגדים על המיטה, שולחן מלא בעטים, איפור, עגילים ודפי כתיבה בכל מקום, תיקים מפוזרים על הרצפה והנעליים כבר גודשות את המקום שעוד אפשר לכנות אותו “רצפה”.
ברוך ה’ שפע חומרי ישנו, אני מנסה למצוא נקודות זכות בשלל הכאוס שניצב מולי. העניין הוא שגם לפני חודש הייתי במצב הזה, שבו החדר שלי הוא ממש חגיגה של מהפיכה ויום אחד פיניתי לי זמן באופן ממש מיוחד וסידרתי הכל והיה ממש מרווח פתאום בעיניים, וגם בהיר יותר במחשבות.
זה קטע, נכון? מסדרים דברים באופן חיצוני ופתאום גם המחשבות יוסר מסודרות ונהירות. פתאום אפשר לשמוע גם כאלו שנדחקו עד עכשיו הצידה בין שלל הבלאגן המתחולל ומבלבל.
כשהייתי ילדה הייתי סופר מסודרת. ממש. אמא של אף פעם לא ביקשה ממני לסדר את החדר כי מעולם לא היה צורך בכך: הבגדים אף פעם לא נערמו על הכיסא, השולחן היה מבריק והנעליים במקום בו הן אמורות להימצא. הכל פשוט היה… אתם יודעים, במקום.
ואז התחלתי לגדול ומשהו קרה. לא שזה דבר שהוא לא טוב, אני חושבת שהחיים הפכו אותי להיות יותר יצירתית ועם המחשבות שמעזות לעוף יותר רחוק, כך גם רדיוס זריקת השמלה שלי על המיטה הפך להיות יותר רחוק.
וחשוב לי להדגיש שהבלאגן שלי הוא מאד מסודר. לא, אני לא מנסה לשמור על הדימוי העצמי החיובי שלי בין שלל אי הסדר. הבלאגן שלי הוא באמת מאד מסודר. זה מעין בלאגן מאורגן: הכל בכאוס אבל בעצם תחת שליטה. מעולם לא אבד לי עגיל אחד ונעלם בעוד בן זוגו נותר לבד, מעולם לא נעלם דף סורר ומלא בשרבוטים, ומעולם לא שאלתי את עצמי היכן המפתחות. אני פשוט יודעת היכן הם, אלא שהכל מבולגן.
הבנתם או שבלגנתי לכם את המחשבות?
אז שבת תשובה ואני רוצה לשוב בתשובה. בתשובה שלמה. אני חושבת שהרבה פעמים החיים שלנו הם כמו החדר ה’מבולגן אבל מאורגן’ שלי. אנחנו שותפים לעשייה בהמון תחומים שונים שלא בהכרח מתחברים בינהם ומשיקים, אבל הם כולם חלק מאיתנו. וואלה, לפעמים יש בלאגן. ולפעמים אפילו בלאגן גדול. ואז מגיע חודש אלול, הקסום בעיניי, ומבקש מאיתנו להתנקות, להסיר את הקליפות והמסכים והמסיכות. ואז מגיע ראש השנה והוא כולו התחדשות אחת גדולה, כמו להיוולד מחדש, כמו לשרטט את הקו הראשון בקנבס נקי במכחול הצבוע לראשונה, כמו… כמו לנשום אחרי תקופה ארוכה שלא זכרת מה זו הכנסת אויר.
ועוד קצת וחולף הזמן ויום כיפור הקדוש והמרטיט עומד בפתח. ואולי אחרי ההתנקות וההתחדשות, פתאום מגיעים ליום המפעים הזה ומרגישים שבעצם הכל בברדק, ההיי יורד והשגרה עוד מעט תחזור לטפוח על פנינו, אבל הבלאגן נותר.
אולי כל התחושה הטובה והמרוממת הייתה הצגה?
ואני יושבת בתוך הבלאגן בחדר שלי (תדמיינו את זה) וחושבת את כל המחשבות האלו, ויודעת שלא. החיים הם לא הצגה. החיים מורכבים מעליות ומירידות, מתקופות גאות ושפל, מעצב ומשמחה. וגם מבלאגן וסדר לפרקים. וכשיש בלאגן אפשר לסבול אותו, ולפעמים הוא אפילו טוב וגורם ללב להיות יותר פתוח, אבל כשהוא כבר הופך להיות יותר בלאגן מאשר מאורגן ומפריע למוח לשמוע את המחשבות של עצמו, הגיע הזמן לסדר.
ואין תירוצים. הגיע הזמן לסדר.
כי הסדר הזה יעשה פנימה גם משהו, מין ניקוי, התחדשות ונחת פנימיים שכל כך חשובים וכל כך נחוצים. בעיקר לפני יום הכיפורים, יום הדין, יום הסליחה והמחילה והכפרה.
מתנצלת כאן, בבמה הזו, אם פגעתי במישהו בלא כוונה או שימת לב בגלל הבלאגן האדיר שהייתי בו בתקופה האחרונה. אוהבת אתכם ומאד מעריכה, אתם הרי יודעים את זה.
ועכשיו, אני באמת חייבת ללכת לסדר את החדר

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה