בט"ו בשבט חוגגת הכנסת את יום הולדתה, והשבוע ציינו במשכן 74 שנים לישיבה הראשונה של חבריה. הישיבה המדוברת נערכה בכלל בבניין הסוכנות היהודית בירושלים, כשלכנסת עוד קראו 'האספה המכוננת' – אבל התאריך נשאר • וגם: איזה סמל נבחר מספר ימים קודם לישיבה הראשונה?
הקונכייה לא נשברה, לא נפגעה, לא התקלפה. לא קרה לה כלום. העובי של האותיות עליה זה עובי של דף קרטון, מילימטרים ספורים ממש. ולא קרה לה כלום במשך תשע שנות נדודים".
קבוצת הוואצאפ המשפחתית רעשה וגעשה: קונכייה עתיקה שעברה במשפחה המורחבת מאוד, הגיעה לידי סבתי ואחותה. מדובר בקונכייה מיוחדת, בת יותר מ-100 שנים, ועליה כתובת העשויה מאותיות צדף: ״הרב הצדיק האדמור זי״ע אורחות חיים מראדזין נפטר ד׳ טבת תרנ״א״. למה בחרו דווקא בקונכייה כחפץ זיכרון לאדמו״ר מראדזין? מי הוא אותו אדם שהכין את הקונכייה ואת הכתובת עליה, ומה הקשר המשפחתי שלנו לסיפור? כתבה בעקבות הרב הראשון שחיפש את צבע התכלת.
סבתי לאה ואחותה בתיה מספרות שידעו על קיומה של הקונכייה המדוברת כבר מילדות: ״בתור ילדות ראינו את הקונכייה, אבל זכרנו שזה משהו הרבה יותר גדול. הופתענו לראות אותה כעת, בגודל של סנטימטרים בודדים״.
הקונכייה שהוקדשה לזכרו
של האדמו״ר
איך הקונכייה הגיעה אליכן פתאום?
״לפני כחודש הגיעה קרובת משפחה מחו״ל, וביקשה שנעשה מפגש משפחתי. המפגש התקיים אצל בתיה בבית, וביקשנו מבן הדוד שלנו, שהחזיק בקונכייה, להביא אותה למפגש. אך הוא שכח.. למחרת המפגש הגיע בן הדוד שוב לביתה של בתיה, בידו הקונכייה ובפיו בשורה – בני הדודים החליטו להעביר את הקונכייה לאגף הבנות של המשפחה״.
סבתי ואחותה משערות כי הסיבה להעברת הקונכייה היא שהן וצאצאיהן שומרי דת ומסורת, וענייני התכלת והציצית חשובים יותר. סיבה אפשרית נוספת היא שלבני הדודים האחרים אין בינתיים דור המשך, ואילו להן יש שושלת – ועוד שושלת שמחוברת לנושא. ״מאז שהקונכייה הגיעה אלינו, אנחנו בהתרגשות״, מתארת בתיה.
״מהנדס, כימאי, רופא וחוקר טבע״
מדובר בקונכייה שהוקדשה לזכרו של האדמו״ר השלישי מראדזין, רבי גרשון חנוך העניך ליינר. האדמו״ר נולד בשנת 1839, ומלבד בקיאותו הגדולה בתורה עסק גם במדע, ותואר על ידי חוקר התורה והמדע אבי קורמן כ״פרש מצוין, קלעי, מהנדס, כימאי, רופא וחוקר טבע״. האדמו״ר מראדזין היה הראשון לצאת למסע חיפושים בעקבות צבע התכלת המפורסם, ששימש לצביעת בגדי הכהן הגדול, וכן לצביעת פתילות הטליתות והציציות. עם היציאה לגלות לפני כ-2,000 שנה אבד סוד הפקת צבע התכלת, וכאמור – האדמו״ר מראדזין היה הראשון לחדש את המחקר סביב העניין.
במהלך מחקרו נסע האדמו״ר לאיטליה, שם התוודע לצבע כחול שניתן להפיק מדיונון. האדמו״ר חיבר ספר בנושא בשם ׳שפוני טמוני חול׳ וחוברות נוספות כגון ׳עין התכלת׳. לשיטת האדמו״ר צבע התכלת הוא הצבע הניתן להפיק מהדיונון, אולם זוהי דעת מיעוט ויש רבים החולקים עליו.
אז מה הקשר לקונכייה? הרי דיונון הוא לא חילזון.
״זו אכן לא הקונכייה שהרבי מראדזין חשב שמפיקה את התכלת, הוא לא השתמש בקונכייה כזו בכלל״, מפרטת בתיה. ״זה מישהו, שאנחנו לא יודעים מיהו, מתי ואיך – לקח קונכייה וכתב או הדביק עליה אותיות לזכר הרבי מראדזין, כולל אזכור ספרו המוכר של הרבי, ׳אורחות חיים׳..״.
״בעקבות הקונכייה התחלתי להתעניין ברבי מראדזין ובקשר שלו למשפחה שלנו. האדמו״ר התגורר בעיירה ראדזין, ולאשתו הרבנית קראו הדסה. סבתא של אימא שלנו הייתה אחייניתה של אותה רבנית, וגדלה בביתו של האדמו״ר. כך סיפרה לנו בת דודה מבוגרת, בת 91, שעדיין זוכרת את תולדות המשפחה״.
איך הגיעה הקונכייה דווקא אליה? אל האחיינית מצד הרבנית? בתיה מעלה השערה כי האיש שהכין את הקונכייה ידע על הקשר המשפחתי של הסבתא רבא לאדמו״ר, והביא לה את הקונכייה כשהייתה כבר מבוגרת ובנתה בית משלה. מדובר בקונכייה בת כ-130 שנה, היות ונוצרה לאחר פטירת האדמו״ר בשנת 1890. ״אותה סבתא רבא העבירה את הקונכייה לבנה הבכור, סבא שלנו, שנפטר בגיל צעיר (36) בשנת 1926. אחרי פטירתו הקונכייה נשארה בביתו שבעיירה קרסנוברוד בפולין, עיירה שקרובה לעיירה ראדזין״.
סבתי לאה מוסיפה את המשך הסיפור: ״כשפרצה מלחמת העולם השנייה והעיירה נכבשה על ידי הגרמנים, ברחה המשפחה לכיוון הגבול הרוסי. סבתא שלנו, כלת אחיינית האדמו״ר, לקחה איתם את חפציהם החשובים ביותר, וביניהם – הקונכייה. סימן שייחסו לה חשיבות רבה״.
אותה אחיינית הייתה כבר אישה מבוגרת עם פרוץ המלחמה, ובעלה סירב לברוח עם בני המשפחה הצעירים. היא חזרה לעיירה ונורתה למוות על ידי הגרמנים.
בתיה וסבתי מתארות דבר מעניין: ״במהלך שש שנים של בריחה, דרך סיביר, אוזבקיסטאן וקזחסטאן, ולאחריהן שלוש שנות נדודים במחנות עקורים ברחבי אירופה – הקונכייה נשמרה, שלמה וללא פגע. מה שנשאר מכל החפצים שהם לקחו עימם זו הקונכייה הזו ועוד גביע כסף. אלו שני הדברים היחידים שנשארו, מה שמראה על החשיבות הגדולה שהייתה להם בעיני המשפחה״.
שאלה נוספת שעולה מהסיפור היא – כיצד שמרו על הקונכייה בתנאים לא תנאים? סבתי לאה מפרטת ״לא היו אז כספות. הקונכייה לא נשברה, לא נפגעה, לא התקלפה. לא קרה לה כלום. העובי של האותיות עליה זה עובי של דף קרטון, מילימטרים ספורים ממש. ולא קרה לה כלום במשך תשע שנות נדודים״.
לאחר המלחמה עלו בני המשפחה ששרדו ארצה, והקונכייה עברה למשמורת אצל הבן – דודן של סבתי ואחותה. כאמור, אך לאחרונה העבירו בניו של אותו דוד את הקונכייה לאגף המשפחתי האחר.
״שלינו דיונונים מים סוף ומים התיכון״
פרופסור זהר עמר חוקר את נושא התכלת וצבעים קדומים מזה מספר שנים, ושטח בפנינו את היסטוריית מחקר התכלת ומצב המחקר כיום. עמר הוא מרצה וחוקר במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, ועוסק בעיקר בתולדות הטבע, המקורות ישראל ובחיי היומיום בעת העתיקה. עמר מדגיש כי יחד עם חבריו לצוות המחקר, פרופסור דוד אילוז וד״ר נעמה סוקניק, הם בודקים אריגים קדומים צבעוניים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, ומזהים את מקורם. בשנים האחרונות זיהו אריגים הצבועים בצבע הארגמן ובתולעת השני.
עמר מסביר כי התכלת פסקה בישראל לפני כ-1,500 שנה. ״במדרש מאוחר יותר כתוב ׳ועתה אין לנו אלא לבן׳. זכותו הגדולה של האדמו״ר מראדזין היא שהוא התעורר לנושא התכלת ועורר אותו מחדש. הוא מסר את נפשו על כך. במשך שלוש שנים כתב שלושה ספרים, ובסופו של דבר הגיע למסקנה שמדובר בבעל חיים שנקרא דיונון – אותה רכיכה שמפרישה דיו כשמתקיפים אותה. הלכתי בעקבות מסע המחקר שלו, והגעתי למוזיאון בנאפולי, איטליה, בדיוק כשעשו שם שיפוץ. זכיתי לראות את אותם אקווריומים שהוא ראה. כשהוא היה במוזיאון הוא התרשם מאוד, והחליט שהדיונון הוא מקור התכלת. קיבל תגובות אוהדות וגם ביקורת, אבל ללא ספק יש לו זכות גדולה בכך שעורר מחדש את חקר התכלת, כי בעקבותיו המשיכו לחקור עד ימינו אנו״.
עוד מתאר הפרופסור כי כאשר התחיל לחקור את התכלת הוא בא ׳בראש פתוח׳. ״פרופסור דוד אילוז ואני שלינו דיונונים מים סוף ומים התיכון, והפקנו את החומר. הסתבר שהדיו מהבלוטה שלהם הוא בצבע חום, ולא כחול. כמו שאמרו רבים, וביניהם הרב הרצוג – סבו של נשיא המדינה – הצבע הכחול של שיטת ראדזין הוא לא מהבלוטה עצמה אלא מתוספת של חומר כימי״.
״הגעתי לצאצא ישיר של האדמו״ר מראדזין, הרב יצחק הנדלר. הוא אירח אותי בבני ברק והראה לי את התנור העתיק שבו הוא מייצר באותן שיטות את צבע התכלת לפי שיטת סבו. כשהצבתי בפניו את הבעיה בכך שהצבע מתקבל באמצעות תהליך כימי, הוא אמר שהיות ויש מסורת במשפחה הם דבקים בה, וסומכים על האדמו״ר מראדזין״.
עם השנים המשיך צבע התכלת ונחקר. הרב יצחק הלוי הרצוג עשה דוקטורט על חילזון הארגמן, עבודה שמשפיעה על המחקר עד ימינו. "הוא בדק מקורות קלאסיים, יהודיים, והגיע למסקנה שמדובר בחילזון הארגמון, אלא שבתקופתו לא ידעו עדין להפיק ממנו צבע. לפיכך הוצעה אפשרות אחרת – חילזון הסגולית. אומנם אפשר לקבל מהסגולית צבע תכלת, אך הוא לא עמיד. אף אחד לא הצליח לייצב את הצבע. צבע עמיד זהו צבע שלא יורד בכביסה".
פריצת דרך מחקרית
כך נמשך חקר התכלת בצורה מעורפלת עד אמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת. או אז הצליחו להפיק לראשונה צבע תכלת מחילזון ארגמון קהה קוצים, ובנוסף גילו שכשמפיקים את הצבע בחדר סגור הוא בגוון סגול, וכשחושפים אותו לאור השמש הוא הופך כחול. "זו הייתה פריצת דרך במחקר התכלת", מתרגש פרופסור עמר.
הפרופסור מודה לעמותת 'פתיל תכלת' שהתחילו להפיק את הצבע לצורך המצווה. "בהתחלה הם היו בודדים, ולאט לאט הנושא פרץ. היום יש חברה חרדית שמפיקה תכלת, במטרה להגביר את התודעה למצווה גם בחברה החרדית".
"ככל שחולף הזמן, השיטה שאומרת שהתכלת היא מחילזון ארגמון קהה קוצים הולכת ומתחזקת. למרות שאין לנו מסורת רציפה, כי התכלת נפסקה לפני 1,500 שנה, הראיות שיש בידינו כיום, גם מבחינת ממצא ארכיאולוגי, גם במקורות היסטוריים וגם מבחינת הפקה מעשית – נראה לי שהזיהוי די חזק. לכן גם נחלקים הרבנים האם חובה ללכת עם פתיל תכלת או לא. אני לא רב ולא פוסק, אבל עם הזמן הזיהוי הולך ומתחזק", אומר עמר.
"את התכלת חקרו, את תולעת השני מצאתי – נשאר לחפש את הארגמן"
בספר בשם ׳הארגמן׳ שכתב פרופסור עמר, בהוצאת מכון הר ברכה, נכתבו תוצאות המחקר בנושא. ״לפני 15 שנה גיליתי את תולעת השני הארצישראלית, מצאנו בארץ ישראל כנימה שממנה מפיקים צבע לצביעת תולעת השני. אז חשבתי שתכלת כבר חקרו, את תועלת השני מצאתי – נשאר לחפש את הארגמן. בהרבה פסוקים שלושת הצבעים הללו מופיעים יחד, אלו היו הצבעים היקרים בעולם באותה תקופה״.
פרופסור עמר רצה לחקור סוג נוסף של חילזון הארגמון – ארגמון חד קוצים. אלא שהתברר שבארץ מדובר בחיה מוגנת, ועמר נאלץ לנסוע לאיטליה – שם נמכרים החלזונות הנ״ל למאכל בשפע. עמר שכר מעבדה, רכש עשרות קילוגרמים של חלזונות, והתחיל לפצח אותם.
״האיטלקים חשבו שאני משוגע – הם אוכלים את החלזונות וזורקים את בלוטת הצבע, ואני שומר את הבלוטה וזורק את החלזונות״, הוא צוחק. אלא שמחקרו הוביל לתגלית חשובה בנוגע לתכלת – גם מארגמון חד קוצים ניתן להפיק תכלת! אומנם בגוון יותר טורקיז, אבל תכלת. בהמשך נסע עמר לסיציליה להשגת סוג החילזון השלישי – ארגמנית אדומת פה – וממנו הצליח להפיק צבע ירקרק.
הצבע שלא דוהה אלפי שנים
״בארגמון קהה קוצים יש את ריכוז הצבע הכי גדול, אבל בשנים שלא הצליחו להשיג אותו ניתן להפיק צבע בחלופה מארגמון חד קוצים ומארגמנית אדומת פה. שלושתם נמצאים בחופי ישראל. יתרה מכך, בחפירות ארכאולוגיות נמצאו רכיכות שבורות בדיוק בנקודה של בלוטת הצבע. אם זה שבור דווקא שם – זה לא סתם. בתל דור למשל מצאו מצבעות, כולל שברי חרסים עם כתמי צבע עליהם. יחד עם פרופסור אילוז וד״ר נעמה סוקניק הוכחנו בבדיקה אנליטית שמדובר בצבעים שמקורם בחלזונות הללו. קיבלנו ד״ש מלפני 3,000 שנה ויותר. זה גם מסביר למה הקדמונים אהבו את הצבע הזה״, מסביר פרופסור עמר. ״הוא היה יקר ביותר לא רק בגלל כמותו הקטנה, הקושי שבלהשיג את החלזונות או הקושי בהפקת הצבע. חוץ מכל זה – הצבע לא דהה! צבע מצמחים דוהה במשך השנים, ואילו הצבע הזה עמיד במשך מאות ואפילו אלפי שנים. אם מצאנו כתמי צבע ארגמן מלפני 3,000 שנה, אני חושב שזו ההוכחה הכי טובה לשאלה מדוע הוא נחשב כל כך משובח״.
״תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע״
תוצאות מחקרו באיטליה האירו לפרופסור עמר סוגיה מעניינת. "הרבה פעמים מביאים את התלמוד שאומר 'התכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד' (מנחות פרק ד), התיאור מתאים כביכול לצבע כחול שמיים. אלא שמסתבר שבירושלמי במסכת ברכות (פרק א הלכה ב) מופיע תיאור התכלת עם תוספת – 'שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד..". לפי הירושלמי, התכלת הוא צבע ירוק. וישנו גם רש"י שפירש שצבע התכלת הוא ירוק.
כולם אמרו שזו טעות. אני לא חושב שרש"י טעה, אני חושב שיש מסורות שונות וכל אחת מהן משקפת אופן הפקה מחילזון שונה. זה משנה את השיח סביב התכלת. הדברים לא חד משמעיים, אבל המחקרים שלנו מאירים מחדש את המקורות של אבותינו", אומר פרופסור עמר.
לדבריו, יש שינויים בתפוצת החלזונות "שלושתם שייכים לאותה משפחה, משפחת הארגמניים. הם גדלים באותם אזורי חוף, לפי הגמרא – מצור ועד חיפה. כשהייתי מדריך טיולים בשנות ה-80 הייתי מביא קבוצות לשמורת אכזיב, והיו שם ארגמניות אדומות פה בכמויות אדירות. היום, לעומת זאת, כמעט לא רואים אותן. יש תנודות בטבע, יש שינויים לאורך השנים. לכן כתוב בגמרא שחילזון התכלת עולה אחד ב-70 שנה, '70 שנה' זו מטבע לשון ל'פעם בהמון זמן'. אז אם עם ישראל רצה להפיק תכלת ואין אגמון קהה קוצים – מוצאים חלופות. כתוב שזה צריך להיות חילזון, והם מאותה משפחה. אני לא יודע בוודאות, לא קובע מסמרות, רק מציע פרשנות", הוא מדייק.
מה עם עתיד התכלת? יש עוד מה לחקור או שהגענו למיצוי?
"לא תם עידן התכלת", מכריז פרופסור עמר. "עוד יהיו פה הפתעות. אני מקווה להמשיך בבדיקות בנושא. למשל בגמרא מביאים זיוף של התכלת, ומרשמים איך אפשר לבדוק אם הצבע אמיתי או זיוף. זה מחקר שאני מתכנן להיכנס אליו בשנים הקרובות בע"ה".
חזרתי ושאלתי את סבתי ואת אחותה, מה יהיה עתידה של הקונכייה המיוחדת. כרגע הן נוטות להשאיר אותה במשפחה, אבל מעוניינות ללמוד עליה יותר. ״באיזו טכניקה נעשו האותיות על הקונכייה? איך היא לא נשברה? זה נראה כמו חיתוך לייזר בן יותר מ-100 שנה. אולי יש עוד כאלה? אולי האיש הכין עוד קונכיות? נשמח לכל מידע״. ■
