השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

"באהבה אין קץ, בתך"

"באהבה אין קץ, בתך"

בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.

כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן

חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה

[elementor-element…
ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…

בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

"באהבה אין קץ, בתך"

"באהבה אין קץ, בתך"

בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.

כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן

חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה

[elementor-element…
ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…

בדרך לכותל

מידות הכותל

ישראל גולדברג, מנכ"ל קרן אביה

01
למרות רצף החמסינים המלווים בגשם טרופי שאפיינו את השבוע, שבת המלכה הביאה איתה משב רוח נעים ומזמין לצעידה לכותל. ואכן כבר בדרכי, לאורך רחוב יפו, פגשתי שוחרים רבים שהקדימו קום לקבל פני שכינה למרגלות קודש הקודשים. כמו בכל שבתות הקיץ, מתפללי תפילת ותיקין מסיימים את תפילתם מוקדם, לפני השעה שבע בבוקר, עת מתחיל המניין שלנו. קבוצות רבות של מתפללים, ספרדים ואשכנזים, יחד עם עשרות תלמידי הישיבה התיכונית מעלה אדומים, בקעו מהעיר העתיקה ושמו פעמיהם בפנים מאירות וכשקדושת היום הנפלא נסוכה על פניהם, המועדות למשכנם בכל שכונות העיר.
אט אט התמלאה הרחבה במתפללים, והם מילאו את מקומם של מתפללי מניין הנץ. מאחורינו התארגנה קבוצת עולים מאמריקה, לתפילה חגיגית לכבוד שבת חתן שעלה זה עתה לירושלים מארץ העמים.
02
באותה שעה חשבתי לעצמי שהכותל נותן לנו שיעור באמונה – שבת ׳שלח לך…׳ בכותל היא תשובת המשקל, חד משמעית, לחטא המרגלים.
אמונת יהושע בן נון וכלב בן יפונה מתגלה ביהודי הכותל בכל גדולתה ותפארתה. לא תמצא כאן כפירה והפגנה נגד יכולתנו לרשת את הארץ מבית מדרשם של המרגלים, אלא כמיהה של יהודים מכל העולם, לאחר 2,000 שנות גלות נוראה, להתפלל דווקא בירושלים, בסמוך לשרידי בית מקדשנו.
תעיד על כך מסירות הגבאים בכותל, מנהיגי הקהל, לקיים מניינים גדולים ומשמעותיים לכל דיכפין, במשך כל השנה, למרגלות הר המוריה. שעות אחדות לפני תחילת התפילה תוכלו להבחין בהם היטב, שעה שהם נושאים על גבם כסאות רבים, סטנדרים, חומשים וסידורים כדי להנעים לבאי הכותל את תפילתם.
גבאים כמו שאול או גבי שיינין ירכשו מכספם ויביאו איתם לכותל מיני מאכלים, ממתקים, שתייה, סלטים וכו׳, כל זאת ועוד כדי לפאר את תפילות השבת ולחבבם על בני נוער ומבוגרים כאחד.
מנהיגים אלו הם המשך ישיר למאמינים במתנה הגדולה שקיבלנו מה׳, כי טובה היא מאוד מאוד… ומתוכה האמונה הגדולה בחובה ובשליחות שלנו לכבוש את הארץ, לאורכה ולרוחבה, ובקרוב גם את הר הבית… ולהנחילה לבנינו, לנחלת עולם.
המרגלים ששלח יהושע בן נון לתור את מרחבי הארץ, לפני כיבוש ירושלים ובאר שבע, פוגשים ביריחו את רחב, מייסדת רשת לשיווק מזון… ׳שיווק השקמה׳. אישה זו מלמדת את עם ישראל פרק באמונה – היא מזכירה לשני יהודים שמתחבאים אצלה על הגג, בין פשתי העץ, כיצד, לפני 40 שנה עשה לנו ה׳ את הניסים הגדולים והמופלאים סמוך ליציאת מצרים – עשר המכות, ייבוש ים סוף, ניצחון על מלכי האומות שהפריעו לעם הנבחר בדרכו לגאולה, ועוד.
מה שראתה שפחה על הים לא ראו עשרת המרגלים ששלח משה רבנו… ואילו רחב מתארת כיצד נמוג לב העמים וכולם רועדים מפחד מפני ה׳ ומפני ישראל.
דבר לא השתנה מאז. עדיין נותרו יהודים בארץ ובעולם שאינם מגיעים לאמונת הכותל. יהודים שמפקפקים ביכולת שלנו להצליח בשליחות הגורלית של ניצחון ישראל על העמים. התפילות בכותל הן אכן תשובה לחלשי אמונה.
03
בהסתכלי על המתפללים הנפלאים שסביבי, חשבתי לעצמי שלכותל יש מידות משלו, והרי עשר המידות של הכותל:
חברות – כשאני מגיע לכותל כבר מוכנים עבורי, בפינתי הקבועה ליד מחיצת הנשים, כיסא, סטנדר, סידור וחומש, שהכינו במיוחד בשבילי, מבעוד מועד, חבריי למניין. אם איעדר מהמניין ללא הודעה מוקדמת, יתקשרו רבים לברר מה קורה איתי. אחרים ישאלו בדאגה לבריאותי, כשאגיע בשבת הבאה.
אם מישהו מהמתפללים חוגג שמחה או חס וחלילה להפך, מתפללי הכותל יהיו שותפים איתו, בצרתו או בשמחתו, ישתתפו ויתמכו בו בכל ליבם ומאודם.
הכרת הטוב – לדוגמה: השבוע סיים בעל הקורא שלנו, יעקב גולדשטיין האגדי, 12 שנים של קריאת התורה במנייני הכותל – בעקביות, ברהיטות, במאור פנים, ביראת חכמים, בהתנדבות ובמסירות. דא עקא, מישהו קנה את הבית שבו התגוררו יעקב ומשפחתו הגדולה, בשכירות, ברובע הקרוי מוסלמי, ומשפחת גולדשטיין נאלצה לארוז את מטלטליה ולנדוד לשכונת רמות הרחוקה.
מתפללי המניין הודו ליעקב על תרומתו הרבה להצלחת התפילות, והבטיחו לא לשקוט עד שימצאו לו דיור הגון בעיר העתיקה. גם אתם, הקוראים, מוזמנים להצטרף למאמצים שלנו למציאת מענה הולם למשפחה המופלאה הזו.
תורה ואמונה – רבים מהמתפללים מתמידים להצטרף לשיעורי התורה שמתקיימים לפני ואחרי התפילות ברובע היהודי והמוסלמי או במתחם העמודים שבצד רחבת הכותל. ידוע הוא רב העיר העתיקה, הרב אביגדור נבנצאל, שנותן שיעורים לפני התפילות בכותל. במניין שמאחורינו מתקיים שיעור עתיק יומין באמונה ובפרשת השבוע, שניתן על ידי רב קבוע בסיום התפילה. מוזמנים.
חמלה ולקיחת אחריות – מתפללי הכותל מרגישים אחריות, וחשים עצמם כשליחי הציבור בכותל. רבים מהם מגיעים למניין עם רשימת בקשות ארוכה לרפואה, לפרנסה, לזיווג הגון, לפרי בטן – עבור שכנים מודאגים, חברים, בני משפחה, או עבור הירקן השכונתי.
חסד – לחסד ולנתינה בכותל אין גבול. התרומות לעניים ולהנצחות שונות בכותל, הן רק קצה הקרחון. קצרה היריעה מלתאר את העשייה התוססת, ההקשבה לכל נצרך, ההתגייסות כפרטים וכחבורה לסייע לכל מי שנקלע למצוקה, לתת עצה טובה, לתת אוזן קשבת, לנחם, לחזק ולעודד.
ענווה, כולנו כאחד – בכל המניינים בכותל תמצא יהודים יקרים משלל גלויות, צבעים, מנהגים וגוונים – חרדים, חסידים, ליטאים, ספרדים, סרוגים, חב״דניקים, מזרחיים, עולים מאתיופיה, תימנים, אפגנים, בני משה וכו׳. ברוב המניינים, גם החרדים, מקפידים על תפילה לשלום חיילי צה״ל, ובלא מעט מניינים גם על תפילה לשלום המדינה. כשמתחולל אירוע ביטחוני בעיר העתיקה או בכל מקום בארץ, מתאחדים כל המניינים לתפילה ולזעקה. לפתע הופכים כל מתפללי הכותל לאיש אחד, נופלות המחיצות, שוקעות המחלוקות ומתגלה הניצוץ היהודי המופלא, המאיר למרחוק.
אהבת ישראל ודיבוק חברים – כבר סיפרתי על כך שידידיי למניין דואגים לי תמיד לכיסא ולסטנדר בפינה הקבועה שלי. ואני משתדל לדאוג לאחרים, בדיוק כמו עשרות ומאות מתפללים שדואגים כאן איש לרעהו. אחד עובר בין הקהל ומחלק חומשים, השני מחלק עשבי בשמים, השלישי טבק ׳געשמעקט׳ להרחה… רביעי מחלק סביבוני נייר מעשי ידיו, חמישי מחלק מנטוסים, גבי שינין הגבאי מחלק עלוני ׳שלום לעם׳, חטיפים וסוכריות על מקל, שאול הגבאי מגיע עם סלים מלאים בסלטים, בקבוקי שתייה מתוקה וחריפה, סלט חריף, קוגעלים ועוד ועוד.. והרשימה עוד ארוכה… כל יהודי מתקבל כאן בידיים פתוחות, ללא הבדל צבע הכיפה ואורך הציציות או הזקן…
התנדבות, עקביות, מסירות – כדי לקיים מניין בכותל אתה צריך להתנדב… להביא מגילת נביא להפטרה מאחד המניינים השכנים שאך סיימו לקרוא, או לחפש בארונות הקודש הגדולים הספונים במנהרה שתחת קשת ווילסון… צריך להתמיד ולתפוס פינה קבועה למניין, ולדאוג שמניינים מזדמנים לא יתפסו בטעות את מקום המניינים הקבועים. צריך לקושש חומשים ולהכינם מראש לעשרות או למאות מתפללים, לארגן שטיחונים לכוהנים, לפרוס מפה על הבימה, לדאוג לספר תורה, למצוא פינה יבשה מתחת למחסה המנהרות ביום של גשם, לאתר מחסה מפני השמש הקופחת בקיץ וכו׳.
הכנסת אורחים – כל דיכפין ימצא מקומו במנייני הכותל, בנוחות וביעילות. ישאלו אותך לשלומך, יציעו לך עלייה לתורה אם אתה בשמחה או חו״ח ביום זיכרון. יום הולדת זה בכלל טוב לכיבוד, לשירה ולצהלה. תחוש כאן בכותל כזקן ובקיא, כוותיק ואהוב, כחבר וכבן משפחה.
תפילה ותודה – ותשובה ותפילה וצדקה… שלושתם מתקיימים כאן בכותל בהידור רב, שזורים זה בזה יחד עם הכוונות העמוקות בתפילה הזכה הבוקעת דרך קודש הקודשים היישר אל כיסא הכבוד. רבים מאריכים בתפילה בלחש כדי שלא לפספס שום בקשה ושום כוונה, וכדי להודות לה׳ על כל הטוב ועל כל השפע. הוקרת הטוב ליושב במרומים עוברת כחוט השני בין מתפללי הכותל, שמודים גם על הזכות לעמוד שוב כאן מול הכותל בתפילה יהודית נרגשת, לאחר יותר מ-2,000 שנות גלות קשה ונוראה.
04
בסיום התפילה שמתי פעמיי למכון מאיר, מרחק כשעה הליכה, כדי להשתתף בברית של נועם פלהיימר, נכדם של ידידינו המופלאים, בוני הארץ, ר׳ יואל וורד פלהיימר, ממייסדי פדואל, ת״ו. על בנם הצדיק, הרב בנימין שעושה נפלאות בשיעור תורה בבית הכרם ובקריית משה, כבר כתבתי ארוכות. התרגשנו לראות את סבא רבה משה פלהיימר ששכל את רעייתו, סבתא בתיה היקרה, לפני מספר חודשים, יושב על כיסא הסנדק ומברך ארוכות בחיוך לבבי, בכל מילי דמיטב, את כל הקהל הרב שמצטופף ליד ארון הקודש העתיק, וממתין בסבלנות בתור הארוך… רק כדאי לציין לשבח, כאן בשוליים, שר׳ משה פלהיימר הוא ייקה בכל רמח ושסה, עם קבלות… וידוע לכול שליהודים יוצאי גרמניה והסביבה כל עניין הברכות והסגולות זר במקצת… ודו״ק…
05
אחר הצהריים מיהרתי להשתתף בשיעורים הרבים שניתנו בבית הכנסת ׳היכל יעקב׳, של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ״ל, ליד בית מדרש ׳דרכי הוראה׳.
השיעורים ניתנו לרגל יום הזיכרון של מו״ר מרן הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ״ל, שבשבוע החולף בכ״ה בסיוון חל יום עלייתו לגנזי מרומים.
הרב יוסף אליהו שליט״א והרב שמואל אליהו שליט״א, תיארו באופן מופלא את דרכי הנהגתו ופסיקתו הייחודיים של אביהם, מנהיגם של ישראל. הרב שמואל סיכם את השבת המופלאה במשפט אחד ואמר, שכל עניינו של הרב מרדכי אליהו זצ״ל היה לקרב את רבבות עם ישראל לאבינו שבשמיים – לאחד, לאהוב, לסייע, לתמוך ולעודד. הרב מסר נפשו, כפשוטו, לחזק את יישוב הארץ, להוסיף אור של תורה בכל פינה, ולזרז את ביאת המשיח.
הרב אליהו כל כך חסר לי היום, ובכל יום. התרגלתי להתייעץ איתו וללמוד מתורתו ומדרכיו המיוחדות. כולנו נותרנו יתומים.
בהזדמנות קרובה אספר מעט מהנפלאות שסופרו השבת, בסעודה השלישית המפנקת שיזמה קהילת הכולל של הרב יוסי ובשיחות המרתקות בבית המדרש. יהי זכרו של הרב מרדכי אליהו, ברוך.
06
השבוע יצאנו עם קהילת המייסדים של כפר מימון לתור את הארץ. שלושה ימים של מסע מופלא עם אנשים ונשים מדהימים.
היסטוריה ישראלית מחוננת, חיה ומהלכת על שתים, או שלוש… פרטים בהמשך.
שבת שלום של אחדות ושל זירוז הגאולה. של קבלת כל התפילות בכותל, של ניצחון על אויבנו ושל המשך חסד ודיבוק חברים בכל אתר ואתר. ■
לתגובות היכנסו לאתר ׳גילוי דעת׳ www.giluydaat.co.il

עוד במדור זה

חיילת כבר לא אלמונית - לזכרה של יעל בן דב

חיילת כבר לא אלמונית - לזכרה של יעל בן דב

בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

"באהבה אין קץ, בתך"

"באהבה אין קץ, בתך"

בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.

כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן

חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה

[elementor-element…
ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…