בפרשת השבוע יוסף נשלח ע"י יעקב אביו לדרוש בשלום אחיו. יוסף מגיע לעמק דותן ושם פוגע ב'אקראי' איש אלמוני הנכנס עמו בשיחה: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה-תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה-נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן". (בראשית פרק לז' פס' 15-17).
לכאורה סיפור פשוט של תעייה בדרך ועזרה תמימה מאדם זר עד להגעה למקום, ואני שואל: מה היה קורה אילו יוסף לא היה פוגש באותו אדם? או לחילופין, אותו אדם לא היה שומע את דברי האחים "נלכה דותינה"? אולי כל ההיסטוריה של עם ישראל הייתה שונה?! אולי ליוסף היו חיים אחרים לחלוטין ללא הירידה כעבד שנמכר למצרים, ומשם כל התגלגלות הדברים בעניינו הייתה אחרת.
ברור הדבר שהאיש האלמוני לא במקרה שמע את האחים ולא במקרה פגש את יוסף ופנה אליו. הקב"ה סובב את ההיסטוריה היהודית שתעבוד בצורה כזו דווקא ולא אחרת.
אך אני מעוניין להרחיב את השאלה: האם אנו מבינים עד כמה יש לכל מילה שלנו משמעות שלעיתים היא יכולה להיות משנת חיים, ולעיתים אפילו משנה היסטוריה? האיש האלמוני אמר סה"כ 7 מילים ובכך גרם ליוסף ללכת לדותן ומשם כל חייו וחיי העם היהודי השתנו לעד. כמה אנו צריכים להיזהר בדברינו בכלל ובעיקר לאלה אשר כל מילה שלנו הינה משמעותית עבורם ונשקלת בכובד ראש.
שלמה המלך אמר בחכמתו: "מוות וחיים ביד לשון" (משלי פרק יח' פס' 21). פירוש הפסוק הינו כפשוטו: אנו חורצים גורלות בדברי פינו.
בהמשך הפרשה עולה בקרב האחים הצעה ביחס ליוסף: "ועתה לכו ונהרגנו ונשליכהו באחד הבורות" הצעה שהייתה עתידה להתבצע ורק בזכות דברי ראובן – ובהמשך דברי יהודה – שבהם השתכנעו האחים ובמקום להרוג הם מכרו את יוסף לישמעאלים לעבד.
בל נשלה את עצמנו ונרעיף על עצמינו חשיבות יתר – לא כל מילה שיוצאת מפינו הינה הרת עולם, ובכל זאת כמה חשוב לשים לב, לדייק, לכוון ולהישמר במילים היוצאות מפינו. בעיקר ובמיוחד ליד אנשים הרוחשים לנו כבוד והערכה וכן כאשר מדובר בנושאים אשר יש בהם חשיבות רבה לכם או לשומעים.
גם בזוגיות המילים והתוכן הן כל כך חשובות. יחד איתן גם האינטונציה, הטון, המימיקה, המהירות, ההדגשה, הניסוח ואף חיתוך הדיבור. אנו כולנו תקווה כי בן / בת הזוג מקשיבים לדברינו ביתר קשב ומחשיבים את דברינו ביתר חשיבות. כדאי גם לנו להתייחס לדברינו אנו באותה חשיבות.
אנו הדוברים לא תמיד יודעים ומבינים עד כמה יש השפעה לדברים שלנו בכלל ועל אהובינו בפרט.
