"לי לא איכפת להיות הראשון". הוא אמר את זה בקריצה. משפט קליל, מבודח, שנועד לשבור את השתיקה הכבדה.
הוא לא תיאר לעצמו שהמשפט הסתמי הזה, יהפוך בתוך עשרה ימים לאירוע טרגי שיוביל למותו.
***
זה קרה בתשרי תרמ"ט (ספטמבר 1888), בפתח תקווה הצעירה.
עד אז, במשך שנים, נאלצו תושבי המושבה לקבור את מתיהם ביפו או בירושלים – נסיעה של יום שלם. לקראת יום הכיפורים, החליטו לשנות את המצב: להקצות חלקת קרקע על גבעה בצפון המושבה ולהפוך אותה לבית העלמין שלהם.
בערב יום הכיפורים התאספו. הכשירו את השטח, קידשו את הקרקע וקראו פרקי תהילים.
באותה קבוצה עמד גם ר' ניסן לייב גמזו, יהודי שעלה לבדו מפינסק והצטרף לאנשי המושבה.
כשהסתיימה העבודה, אחד הנוכחים ניסה לשחרר קצת את האווירה הכבדה ואמר:
"יצא לנו בית קברות משובח ביותר. מעניין מי יהיה הראשון שיזכה להיקבר כאן…"
גמזו חייך וענה בקריצה: "לי לא יהיה איכפת להיות הראשון". הם צחקו והתפזרו כל אחד לביתו.
כעבור כמה ימים ניסן לייב נפל למשכב.
בתוך עשרה ימים מאז הקמת בית הקברות הוא הלך לעולמו. ביום הרביעי של חול המועד סוכות התקיימה הלוויתו.
הוא באמת היה הראשון שנקבר שם.
על מצבתו נחקק לדורות הסיפור הנ"ל, ואם תגיעו היום לבית העלמין סגולה בפח תקווה תמצאו את המצבה.
חשבתי לעצמי שאולי כל זה מקופל במשפט אחד שנקרא השבת בפרשת מטות: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל,ג).
במה מדובר? אדם שקיבל על עצמו נדר – חייב לשמור על מילתו ולא להפר אותה. אבל שימו לב לביטוי המיוחד של התורה: "לא יחל" – אל תחלל!
המילים שלך הן דבר קדוש. יש להן כוח גרעיני שאתה לא מבין בכלל. היזהר היטב כשאתה מפעיל אותו.
לא רק כשאתה נשבע או נודר. אפילו כשאתה "סתם" מדבר.
***
ואני יודע עד כמה זה נכון גם מהצד השני.
לא השלילי-הקטלני, אלא דווקא המתוק והחיובי.
זה קרה לי ביום הראשון של כיתה ד'. עברתי בית ספר ונכנסתי לכיתה וגיליתי שאני לא מכיר אף אחד.
עמדתי בפינה בשקט כשולם סביבי צוחקים ומספרים על חוויות מהחופש. הבטתי ימינה ושמאלה ולא היה אפילו אחד שהתעניין בי.
הרגשתי באותה רגע: לא קיים.
ואז זה קרה ואני זוכר זאת כאילו זה היה היום.
ניגש אליי ילד חמוד, ג'ינג'י עם חיוך גדול ורעמת תלתלים, הושיט יד ואמר:
"שלום, אני איתמר. איך קוראים לך?"
"יוני", אמרתי לו בלחש.
"נעים מאוד, יוני", הוא אמר בקול צוהל, "אני אשמח להיות חבר שלך".
קשה לתאר את מה שעבר לי בלב באותו רגע. הרגשתי כאילו השמש זורחת עלי באמצע הלילה.
בסך הכול שני משפטים. איתמר בטח לא חשב עליהם פעמיים. אבל בשבילי – זה פשוט הפך הכול.
כעבור חודש היו לי כבר הרבה חברים באותה כיתה, אבל עד היום לא אשכח את המילים המתוקות שאמר לי ילד ג'ינג'י אחד ביום הראשון של כיתה ד'.
***
שלמה המלך ניסח זאת כך: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח,כא)
יש לנו בפה כוח אדיר שמסוגל להחריב עולמות, אך גם לבנות אותם.
"תודה שאתה כאן". "אני רואה כמה השקעת". "עשית עבודה נהדרת" .
לפעמים אלה בדיוק המילים שמישהו יזכור עשרות שנים אחרי – בלי שאנחנו בכלל שמנו לב שאמרנו אותן.
***
אז לפני שאתם רצים למשימות של היום, שווה לעצור שנייה ולשאול:
מי מחכה היום למילה טובה ממני?
יכול להיות שבשבילו – בדיוק כמו בשביל אותו ילד שעמד לבד בפינת הכיתה, ובדיוק כמו בשביל ניסן לייב גמזו בערב יום כיפור – אלו לא יהיו רק מילים.
אלו יהיו חיים. ■
