במדינה דמוקרטית יש חופש ביטוי, ולחופש הזה יש גבולות.
לא תמיד הגבולות קבועים בחוק. בד"כ הגבולות הם עניין חברתי.
בשיח הציבורי, בכל סוגיא יש שתי שאלות חשובות: מה הם גבולות השיח, ומה מוכרע בסופו של דבר.
והשאלה החשובה יותר היא השאלה הראשונה.
יותר משחשובה ההכרעה, חשובים גבולות השיח. לא סתם פלשה ללשוננו לאחרונה המלה "נרמול". קובעי דעת הקהל כבר מבינים מזמן שהחלק החשוב בעבודה שלהם הוא להוציא דעות מסויימות אל מחוץ לשיח.
***
ישאל השואל: למה זה חשוב? מה עוזר לי שמותר לי להביע דעה מסויימת אם בסופו של דבר הציבור הכריע נגדה? האם לא יותר חשוב להתמקד בשאלה מה תהיה ההכרעה, מאשר לנהל דיון סרק על השאלה האם מותר להביע דעה כלשהי שלא תתקבל?
הגישה הזאת הובילה את העסקנות הדתית-לאומית במשך למעלה מיובל: מה הטעם להתעקש על הזכות להביע דעה שלא תתקבל? במקום לריב על גבולות השיח בואו נהיה ילדים טובים, נשחק לפי חוקי המשחק שקבע השמאל, נהיה פרגמטיים, ונשיג הישגים בפועל.
זו חשיבה נכונה כשאנחנו מתעניינים בטווח הקרוב. אבל לטווח הרחוק זו שגיאה. מי שיתן ליריב לקבוע את חוקי המשחק – יפסיד. לטווח הרחוק – גבולות השיח הם החשובים. מי שכופף את קומתו לגבולות השיח שקבע הצד השני – מתחיל להאמין בהם בעצמו.
ובתחום גבולות השיח השגנו הרבה השגים בתקופה האחרונה.
***
הרפורמה נכשלה. האם היא לא הועילה כלום?
היא הועילה. התקדמנו. הציבור כבר מבין שהעובדה שמותר להגיד שבין המשפט מעוות ופוליטי והפסקים שלו לא נובעים מתוך הצדק. כמה פסיקות אחרונות מלמדות שגם 15 המושחתים המעוותים כבר מבינים שאין להם צ'ק פתוח. שהם לא יכולים לממש כל עוולה וכל קפריזה שבא להם, ולומר שזה שלטון החוק וזה קדוש קדוש קדוש. (שמתם לב שהעזתי להגיד עליהם את האמת במשפט הזה? פעם זה לא היה עובר). הם כבר מבינים שהם חיים על זמן שאול. כלומר: הם עוד לא ממש מבינים את זה. אבל הם יותר קרובים להבנה הזאת ממה שהם היו לפני ארבע שנים. (גלי בכלל לא מבינה את זה. להפך: היא מתחפרת יותר ויותר בעמדתה).
***
השאלה הגדולה והחשובה היא מי קובע את גבולות השיח.
לטווח הרחוק, השאלה מה הם גבולות השיח, היא שאלה הרבה יותר חשובה מהשאלה מה מכריעים בסופו של דבר.
אחד הדברים החשובים שקרו בכנסת הזאת, הוא העובדה שהורחבו גבולות השיח.
בטווח הקצר הממשלה לא הצליחה להעביר כל מה שהיא רצתה, וגם מה שהיא רצתה היה ממש מעט ולא מספיק.
אבל לטווח הארוך, היום מותר להגיד מה שאי אפש היה לומר לפני ארבע שנים.
***
ואולי זאת הסיבה לאיבוד העשתונות הקולקטיבי של השמאל מול הסרטון "אני ביביסט".
השמאל מבין שיותר משחשוב לנצח בבחירות – חשוב לקבע את ההבנה שתמיכה בביבי היא מחוץ לגבולות השיח.
כשמאתגרים את ההבנה הזאת – פוגעים בנקודה מאד רגישה אצל השמאל.
אבל מה לעשות, כשהנקודה הרגישה שלהם היא הזכות שלנו להחזיק בדעות שלנו – זה לא הזמן להתחשב ברגשות. אין טעם להתחשב ברגש שכל כולו שלילת הלגיטימציה שלי. אלה הדעות שלנו חברים. תתמודדו. ■
