אורי שכטר

מי שמציל ניצל

באחד הערבים בשבוע שעבר חזרתי מפגישה במרכז הארץ, ולפני שהגעתי הביתה עברתי בדרך אצל חבר שיש לו חנות גדולה. שמעתי לפני כמה זמן שיש לאותו חבר גידול סרטני ולא ידעתי באמת מה מצבו כרגע. כשהגעתי אליו שאלתי אותו: ״מה שלומך? שמעתי שעברת תקופה לא פשוטה בזמן האחרון״. והוא ענה: ״עברתי תקופה נפלאה וזכיתי לנס גדול, ומכיוון שאתה אוהב סיפורים טובים אני חייב לספר לך את הסיפור במלואו״.
ואז החבר המשיך וסיפר: ״הסיפור התחיל לפני למעלה מעשר שנים כשראיתי נער בן 12 גונב מהחנות שלי. כשתפסתי אותו הוא התחיל להתפרע ולצעוק עליי שהוא קטין ושאין לי מה לעשות נגדו, ושאם אני אקרא למשטרה הוא ישרוף לי את החנות.
לא התרגשתי מהצעקות ומהאיומים שלו, הכנסתי אותו למשרד שבחנות והתקשרתי לשוטר הקהילתי, סיפרתי לו מה הנער עשה ונתתי לו את שם הנער. השוטר אמר לי ״אני מכיר אותו, אין לך מה לעשות איתו, הוא מוכר מאוד באזור כעבריין צעיר, ותזכור טוב טוב את השם שלו – כשיגדל הוא יהיה עבריין מוכר״.
אמרתי לשוטר ״תן לי את מספר הטלפון של ההורים שלו ואעדכן אותם במה שהבן שלהם עשה״. השוטר הקהילתי אמר לי ״חבל לך על הזמן, אין לך למה להתקשר להורים שלו כי גם הם התייאשו ממנו ולא יודעים מה לעשות איתו, בקיצור כולם התייאשו ממנו״.
הסתכלתי על הנער הצעיר שישב במשרד שלי, ואמרתי לעצמי שגם אם כולם החליטו לוותר עליו אני לא מסכים לוותר עליו. את האמת הגניבות שהוא גנב פחות עניינו אותי, אלא כאב לי בעיקר על הנער הזה שכולם התייאשו ממנו.
לקחתי על עצמי לחנך אותו. אמרתי לו: ״אני בטוח שזו לא הגניבה הראשונה שלך אצלי בחנות, אני בטוח שאתה גנבת פה עוד הרבה פעמים, עד שאתה לא מתנצל על מה שעשית ומחזיר את כל הדברים שגנבת אני לא משחרר אותך מפה, אולי כולם בעולם ויתרו עליך, אבל אני לא מתכוון לוותר. אתה חושב שאתה קשוח, אבל אני יותר קשוח ממך״.
אחרי כמה שעות, ממש לפני סגירת החנות בערב, הוא אמר לי ״אתה גבר אתה, אני מרגיש שבאמת אכפת לך ממני למרות שאתה לא קשור אליי. שחרר אותי ואני מחזיר את הדברים הנוספים שגנבתי לך״. הוא יצא מהחנות וחזר אחרי כשעה והחזיר לי לחנות ציוד בעלות של כ- 50,000 ש״ח שהוא גנב מהחנות שלי.
מכיוון שאת חלק מהדברים הוא כבר לא יכול היה להחזיר, או כי הוא השתמש בהם או שהוא מכר אותם לאחרים, אז הוא אמר לי ״יש לי עדיין חוב אליך שאני צריך להחזיר, אני רוצה לעבוד אצלך בחינם במשך חצי שנה על מנת להחזיר את החוב הזה״. היה מרגש לראות אותו מגיע יום יום משעה 12:00 ועד שעות הערב כשהחנות הייתה נסגרת, ועובד בניקיון ובסידור החנות ותוך כדי העבודה היינו מדברים על החיים. בהמשך הקשר שלנו נמשך והיה קשר פחות של קשיחות, אלא יותר של אהבה, הוא הפך להיות ממש אחד מילדיי.
כשהבחור הגיע לגיל גיוס, שאף אחד לא האמין שאי פעם הבחור הזה יתגייס, הוא הלך לגיבוש סיירות, עבר אותו בהצלחה והתגייס ליחידה מובחרת. עשה מסלול שלם ביחידה ובהמשך יצא לקורס קצינים. הוא חזר ליחידה בתור מפקד צוות, בהמשך כשסיים את שירות הקבע שלו הוא השתחרר ויצא לטיול הגדול בחו״ל, כשחזר מהטיול הוא הלך ללמוד רפואה אלטרנטיבית, ותוך כדי הלימודים הוא פגש את בת זוגו והם התחתנו ונולדה להם בת.
לפני כמה זמן ישבנו בחנות וסיפרתי לו שאני לא מרגיש כל כך טוב ובאופן כללי אני לא בריא. הוא אמר ״אז מה הבעיה, אני אטפל בך בשמחה. כמובן בחינם, אחרי כל מה שעשית בשבילי״. ואמרתי לו ״אשמח לבוא לטיפול אצלך, אבל מה פתאום בחינם, אני אשלם את מה שכולם משלמים, זו הפרנסה שלך״. אז הבחור אמר לי: ״עזוב, בוא נריב על התשלום אחרי הטיפול, אבל דבר ראשון כדי שאוכל לטפל בך אני רוצה שתעשה בדיקות דם״. לאחר כמה ימים הלכתי למרפאה ועשיתי בדיקות דם, במהלך הבדיקות גילו שהכולסטרול שלי גבוה, שיש לי לחץ דם גבוה וגם שמצב הסוכר לא היה משהו.
אבל הדבר הכי דרמטי היה שגילו אצלי גידול סרטני. הרופא אמר לי שאם הייתי מגיע בעוד חודש או חודשיים, כבר לא היה את מי להציל. נשלחתי על ידי הרופא לניתוח דחוף להוצאת הגידול ואכן הגידול הוצא מגופי ברוך ה׳ באופן מלא ללא שום גרורות.
אתה מבין מה קרה פה? אני לפני כמה שנים הצלתי את הנפש של הבחור המקסים הזה, ועכשיו הוא הציל לי את החיים״.

עוד במדור זה

רגע לפני יום כיפור: איך מוצאים את הכוח לסלוח?

ספטמבר 14, 2023

מה עושים כשהפגיעה היא כל כך כואבת ועמוקה ומגיעה מאדם שקרוב אלינו? "החיים מלאים במהמורות, משברים ונפילות, ואני מדבר אפילו על הדברים הקטנים של חיי היום יום, עם הילדים, בעבודה, ובזוגיות", אומר הרב נעם שפירא, מנהל מכללת 'תורת הנפש'. "האתגר שלנו הוא ללמוד לעמוד בתוך הקשיים ולצמוח מתוך המשבר. להבין שהחיסרון הוא למעשה מראה שהקב"ה מציב לנו מול הפנים כדי שנמצא את הייעוד שלנו. תורת הנפש מלמדת אותנו להסתכל על המציאות ולהבין שהקדוש ברוך הוא בעצמו זימן לנו את הפגיעה דרך אותו שליח. הפגיעה היא נגיעה של ה' בנו. והפוגע? זה חשבון שלו עם הקדוש ברוך הוא".
אז איך מצליחים לעשות שינוי אמיתי, ולא רק לקבל על עצמנו 'קבלות', או הבטחות, שנזכר בהן בתחילת השנה הבאה. זה אפשרי?
"הכל מתחיל ונגמר בנפש שלנו. הסבלנות שלנו לילדים, הזיכרונות שלנו מול ההורים, החרדות, הנפילות וההצלחות. לפני יום כיפור זה הזמן לחדש את הקשר עם המשפחה והקב"ה, אבל לא תמיד אנחנו מצליחים לעשות זאת. הנפש היא שמניעה אותנו וברגע שנבין אותה נוכל לשלוט במצבי הרוח שלנו. אחד הכלים החזקים שלימד אותנו הבעש"ט שהביא את 'תורת הנפש' לעולם, זו ה'הכנעה' – לקבל את עצמי כמו שאני.
"כשאנחנו מגיעים ממקום של הכנעה, של לקבל את עצמנו קודם כל, אנחנו חייבים לסלוח כדי לנקות מעצמנו את הכאב, אנחנו לא מתעלמים מהפוגע, מהפגיעה, או מהכאב, אנחנו מסתכלים על הפגיעות הזו בעיניים, ומבינים שלסלוח זו הזדמנות לתת צ'אנס למשהו חדש שיקרה אצלנו בנפש ובמערכת היחסים שלנו עם אחרים", אומר הרב שפירא.
מכללת 'תורת הנפש' הוקמה לפני 17 שנים על ידי תלמידי הרב יצחק גינזבורג, ומאז בכל שנה מאות תלמידים מתמקצעים בפיתוח הבנת הנפש והדרכים לתקן ולשפר את איכות החיים דרכה. תכנית הלימודים במכללת תורת הנפש המתחילה מיד אחרי החגים, מקיפה ונוגעת בכל חלק בחיים, זוגיות, חינוך ילדים, מערכות יחסים, אבל בעיקר מתעסקת בלהבין את הנפש שלנו, ממנה מתחיל ונגמר הכל. לקבלת פרטים והרשמה: 02-5662323 או חפשו בגוגל 'מכללת תורת הנפש'. ■

גלויה בת 100 – נשים בכותל

יומיים לאחר הכרזת המדינה

בתאריך עשרה בטבת החל נבוכדנצר מלך בבל את המצור על ירושלים, מצור שהוביל לכיבוש העיר ולחורבן בית המקדש הראשון. בעקבות החורבן נקבעו ארבעה צומות, ו׳ – י׳ בטבת בתוכם. ירושלים המשיכה להדהד בלבבות בני ישראל בגלות, געגועים שבאים לידי ביטוי עד היום, ובמאה השנים האחרונות ניתן לראות את חשיבותה של ירושלים – דווקא באמצעות הדואר.
בולים, מעטפות, גלויות והזמנות – האוסף המרשים של בני קלינר טומן בחובו עולם שלם הנוגע לירושלים, שלא רבים מכירים. הגלויה הישנה ביותר הקשורה לירושלים שקלינר מחזיק הינה בת 100 שנה, והוא ממשיך לקבל – ולשמור – הזמנות לאירועים עד היום.
קלינר, ירושלמי בן 83, מתגורר מול עמק המצלבה, ומחלון סלונו ישנה תצפית ישירה אל הכנסת. הוא פותח בפנינו את אלבומיו וקלסריו, בהם הוא שומר את אוספיו המיוחדים. קלינר אוסף דברי דואר הקשורים לירושלים, לבתי כנסת ולדפוס – מכל רחבי העולם. אפשר להתבונן באוספים ולשמוע את סיפוריו במשך שעות, אולם בפעם בחרנו להתמקד בקשר לירושלים.
קלינר, החל לאסוף בולים בגיל צעיר – סביב בר המצווה שלו. מאז הוא מניח את ידיו על כל פריט דואר מעניין שהוא יכול, כולל מעטפות בחירה של נשיאים, מכתבים, חתימות ועוד. קלינר מספר שהוא דור שמיני בירושלים, ילדיו דור תשיעי ונכדיו – עשירי. נראה כאילו המילים ״הוא מכיר כל סמטה, כל רחוב ושכונה״ – נכתבו עליו.
הרבה לפני המדינה
הגלויות הראשונות אותן חושף קלינר בפנינו הן העתיקות ביותר. בראשונה, בת 100 (!) שנה, מופיע איור צבעוני ובו נשים מכוסות ראש המתפללות בסמוך לכותל המערבי, ברחבת התפילה הצרה שהיתה במקום. התאריך על הגלויה הוא 23.03.23 – כשהכוונה לשנת 1923, ולידו חותמת דואר בריטית עם הכיתוב JERUSALEM.

גלויה בת 100 – נשים בכותל

יומיים לאחר הכרזת המדינה

סניף בני עקיבא ׳המנשה׳ בנוף הגליל אומנם מונה בינתיים רק כ-40 חניכים, אולם בתור סניף ׳צעיר׳ בן פחות משלושה חודשים – כל חניך הוא הישג עצום. כשהחניכים והמדריכים, ואפילו הקומונרית נמנים על קהילת בני המנשה, נוצר סניף מיוחד שאין שני לו. וכמו שציינו החניכים במסע סוכות: ״מהודו לישראל – ציונות 2022״.
״הגויים קראו לנו ׳שומרי שבת׳ בלעג״
את הסניף מנהלת ביד רמה צופיה סינגסון הקומונרית, שעלתה בעצמה מהודו לפני כשמונה שנים. היא מתארת את המציאות בהודו: ״אני הבת השנייה מתוך שמונה אחים, מעליי יש אח. בתור ילדה נולדתי יהודייה כי הוריי התגיירו לפני שהתחתנו. עשינו את כל החגים והשבתות, אבא שלי היה הולך בכל פעם לבית הכנסת ומתפלל שם לבד, כי לא היו הרבה יהודים בכפר שלנו. חגגנו פורים, חנוכה, הרגשנו שאנחנו לא גויים אלא יהודים.
״הגויים התייחסו אלינו שונה, קראו לנו ׳שומרי שבת׳ בלעג. כשהייתי קטנה דוד שלי, אח של אבי, עלה לישראל ועזר לנו ללמוד איך להתנהל בשבתות וחגים. מישראל הוא היה מדריך אותנו כיצד לנהוג״. המשפחה עלתה מהודו והתיישבה בצפת, שם נולדו שני אחיה הקטנים של צופיה.
״בהתחלה הייתי עצובה לעזוב את קרובי המשפחה שלי, סבים וסבתות, את כל החברות. אבל אני לא מתחרטת שעשיתי עלייה, אני נמצאת איפה שאני צריכה להיות, למרות הקושי. ישראל אחלה״.
צופיה מספרת על תחילת הקשר שלה לבני עקיבא: ״בהתחלה אחרי שעלינו בני עקיבא ביקשו לקחת אותנו לסניפים. זה עבד רק למשך כמה שבועות, בגלל בעיות השפה ובגלל הקושי להתחבר – לא הכרנו אף אחד. הם היו נחמדים מאוד, אבל זה לא התאים לעולים. לא היה מישהו שאנחנו מכירים, לא היה מישהו שיכול לדבר בשפה שלנו״.
צופיה למדה באולפנת בני עקיבא סגולה בקריית מוצקין, וכשבאולפנה חיפשו קומונרית שתנהל את חודש הארגון לתלמידות העולות – היא התנדבה, וחברותיה בחרו בה. אולם למרות הניסיון, צופיה תכננה שירות לאומי אחר.

איך הציעו לך להיות קומונרית של סניף עולים?
"בסוף הלימודים הגיע אליי מוטי יוגב, אחראי על העולים בנוף הגליל, וביקש שאני אהיה קומונרית. אמרתי לו שאחשוב על זה. בהתחלה רציתי לעשות שירות לאומי אחר, לא בקהילה שלנו (בני מנשה, ה"ש). אבל חשבתי על זה שוב, הלכתי לסיירת בבתי ספר בנוף הגליל, ראיתי את העולים וזה שינה לי את המחשבה. בחרתי לעשות שם שירות, הלכתי לסמינריון של שירות לאומי ואחריו לשבוע סמינריון לקומונריות – סל"ק".
איך זה להיות הקומונרית הראשונה מבני המנשה? ועוד בסניף העולים הראשון?
"מלחיץ, מרגש מאוד. זהו הסניף הראשון לעולים בלבד, אני גאה מאוד וגם מפחדת. מקווה שהכול יצליח. מצד אחד המדריכים, בני הקהילה, רציניים מאוד, ומצד שני לא תמיד ההורים מבינים מה זו התנועה ומה זה אומר להיות חלק מבני עקיבא, ויש קצת קושי מולם. אבל יש גם הורים שתומכים מאוד".
השם שנבחר לסניף הוא ׳סניף המנשה׳, גם כדי להבדילו מהסניף הוותיק בנוף הגליל, וגם כדי להגביר מודעות לעליית בני המנשה ולסיפור הקהילה. מטרת הסניף היא לחבר את החניכים לחברה הישראלית בכלל ולתנועת בני עקיבא בפרט, ולעזור להם להשתלב.
סניף המנשה מונה כרגע 42 חניכים בגילאי בית ספר יסודי, וכן 16 מדריכים וחברי צוות נחשון. "אני מתכננת אחרי חודש הארגון להכניס את כל החב"ב (חבריא ב׳) ואת הכיתות הגדולות יותר לפעילות ולצוותי נחשון", מפרטת צופיה את מטרותיה לעתיד.
"אנחנו משלבים מה שאנחנו יכולים. אנחנו מעבירים פעילויות בעברית כמה שאפשר, בשביל זה לומדים עברית. לפעמים בשפת האם שלנו הפעולות מעניינות יותר לילדים והם מבינים יותר, אבל בפעולת הפתיחה, בישב"צ עם המדריכים וצוות נחשון, אני מנסה לדבר איתם כמה שיותר בעברית ולכתוב בעברית".
מה מיוחד בסניף עולים?
"אנחנו רק התחלנו את הפעילות בסניף, אבל למשל כשיש לנו חזרות לחודש ארגון – הילדים מחכים כבר חצי שעה לפני, הם מתלהבים מאוד. יצאנו למסע סוכות 30 חניכים ועוד מדריכים וצוות נחשון, סה"כ 48 משתתפים, אוטובוס שלם. הכנו מראש שלטים עם שם הסניף ומאיפה הגענו, וככה הלכנו כל המסע. צוות נחשון שהיה איתנו הרגיש את החשיבות.
״אנחנו מתכננים סמינריון חנוכה למדריכים ולצוות נחשון, והמטרה היא שבהמשך החניכים ישתלבו בסניף רגיל של בני עקיבא. אני לא יודעת מה יהיה עוד שנה או שנתיים, אבל לדעתי אם הקהילה והנוער יחשבו שהפעילות חשובה, הסניף ימשיך להתקיים. גם אם הוא ימשיך כסניף עולים זה טוב, כי הקהילה תרגיש שזה שייך להם ויתייחסו אליו ברצינות".
״אם אנשים אחרים אוהבים אותך,
למה שלא תאהב את עצמך?״
״לדעתי בקהילה לא מספיק מכירים את בני עקיבא. אני חושבת שבשביל להיות קומונרית צריך לשים את כל הקשיים של עצמך בצד ולראות את המטרה, מה את יכולה לעשות למען הקהילה, מה את תורמת בתור בת שירות וקומונרית. אם עושה לא רק לעצמך, אלא לקהילה ולעם ישראל. זה משמעותי מאוד בחיים.
בהתחלה לא רציתי להיות קומונרית בקהילה, אבל אם מוטי רוצה לעזור לנו, אם אנשים מבחוץ רואים ורוצים לעזור – למה שאני לא אתן מעצמי לקהילה שלי? אם אנשים אחרים אוהבים אותך, למה שלא תאהב את עצמך?״.
צופיה מתארת כי להוריה היה קשה לקבל את בחירתה: ״הם לא התחברו בהתחלה, הזהירו אותי שלהיות מנהיגה בקהילה שלנו זה לא קל. הסברתי להם שהכי חשוב שאני תורמת ועושה משהו משמעותי. הם לא מכירים את תפקיד הקומונרית, ולי אין כל כך איך להסביר להם.. אבל כשהם רואים אותי בתמונות עם הסניף הם גאים בי ושמחים בי״.
״העתיד כבר כאן – עשרת השבטים עולים לארץ ישראל״
חבר הכנסת לשעבר, מוטי יוגב, עוסק מזה כשנתיים וחצי בקליטת העולים בנוף הגליל, כשרוב הזמן מוקדש לסיוע לקהילת בני המנשה, המונה כ-800 עולים. יוגב מסביר: ״בני המנשה הם חלק מעשרת השבטים שגלו בגלות אשור, לפני גלות בבל, ונעלמו לעם ישראל. התנ״ך מציין זאת בספרי מלכים ודברי הימים, והתנאים הסתפקו האם השבטים חוזרים או לא, האם עם ישראל מוצא אותם או לא. ר׳ עקיבא אומר לא, וחכמים אומרים כן. רש״י אומר שוודאי שחוזרים, לא יעלה על הדעת שלא.
והנה העתיד כבר כאן. מזה כ-40 שנה עולים בני עשרת השבטים לארץ ישראל. לאורך כל הדורות חיפשו אותם, מהנביא ירמיהו ועד ימינו אנו. לפני 40 שנה הרב עמיחי הלך לחפש את השבטים הנידחים בכל העולם, קיבל לכך אישורים מרבנים, ביניהם הרב צבי יהודה קוק זצ״ל. הרב עמיחי מצא שרידי ישראל שמקיימים אורח חיים יהודי ורואים עצמם חלק מעם ישראל ברחבי העולם כולו – בדרום אמריקה, אפריקה ומזרח אסיה. עד יפן הוא הגיע״.
בני המנשה חיו בצפון מזרח הודו, וקיימו אורח חיים יהודי. רובם היו מודעים לכך שלפני כ-200 שנה צלבנים נוצרים הכריחו אותם להתנצר, ובכל זאת שמרו אבותיהם על אורח חיים יהודי, הכולל בעיקר שבת וכשרות. זקנים וזקנות שעלו לפני 40 שנה לבית אל, קריית ארבע וגוש קטיף אף ידעו לצטט פסוקים מהתנ״ך ומספר תהילים, מלו את בניהם וכמהו לשוב לארץ ישראל, לירושלים ולנחלתם בשבט מנשה.
היום ישנם בארץ כ-5,500 עולים מבני המנשה, המתגוררים מנוף הגליל בצפון ועד שדרות בדרום. העולים עוברים גיור מלא בהגיעם לארץ, עקב חוסר הקשר לאורך הדורות ובגלל הנוצרים שהכריחו אותם להתנצר. ״הם שמחים בגיור״, מסביר יוגב, ״הם שמחים לחזור לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל. הם משתוקקים לשוב ולהתחבר לעמם ולארצם״.
לבקשת ראש עיריית נוף הגליל, רונן פלוט, הפך מוטי יוגב לפרויקטור קליטת העלייה בעיר. ״אני מלווה את העולים מאישורי העלייה ועד קליטתם בכל המישורים – גיור, לימוד עברית, סלי קליטה, חינוך ותעסוקה, חיי קהילה ודת. כיום אני עוסק בבניית מנהיגות בקהילה, והכוונת הבוגרים לישיבות הסדר במעלות ובנוף הגליל ובוגרות למדרשות. את הנערים והנערות אנו מכווינים לישיבות ולאולפנות בני עקיבא״.
אלא שיוגב לא הסתפק בחינוך הפורמלי של ילדי העולים, ואחרי כמעט שנתיים של מאמצים זכה להיות שותף בהקמת סניף בני עקיבא של בני המנשה בנוף הגליל.
איך עלה הרעיון להקים לעולים סניף נפרד?
״כל העבודה מול עולי בני המנשה צריכה להיות בענווה, מתוך שאילת שאלות ולמידה. לפעמים יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק.. צריך ללכת צעד צעד. מניסיוני כמזכ״ל בני עקיבא לשעבר עם הקהילה האתיופית, היה ברור לי שאם מנסים לשלב אותם כשהעברית עוד לא שגורה בפיהם והביטחון העצמי עוד לא מצוי כמו הישראלים – הם עלולים להישאר מאחור.
״כמו זרע – קודם זורעים אותו במשתלה כשתיל, וכשהוא מוציא שורשים ועלים מעבירים אותו לשדה או לפרדס. צריך לבנות בעולים עוצמה ומנהיגות, שיראו שהמדריך יכול, שהקומונרית יכולה. שיחוו פעולות בשפתם, יחוו הצלחה, ואחרי כמה שנים ישתלבו בסניפים הרגילים. כבר במסע סוכות האחרון הם יצאו עם כלל הסניפים, ראו את ההווי והשתלבו״.
יוגב דוגל בהדרגתיות ״כדי שהשידוך של בני המנשה ובני עקיבא יהיה הטוב ביותר, צריך להתקדם בהתאם להתאמה. ראינו שההשתלבות בקריית ארבע או במעלות היא דלה מאוד, אז הפעם מנסים חממה אחרת. צריך ענווה מול המציאות, לשאול אנשים מתוך הקהילה מה הכי נוח ומצמיח. יש כוחות גדולים מאוד, מוסר עבודה, צריך רק לקחת אותם למעלה״.
מה התגובות בשטח להקמת הסניף?
״התגובות טובות, אבל עוד לא צברנו מספיק הדים. שילוב ההורים בתהליך חשוב ביותר, אכפת להם מאוד מחינוך ילדיהם, הם דואגים להביא אותם למוסדות החינוך הפורמליים, מקבלים דיווחים שוטפים וכו׳. וגם בחינוך הלא פורמלי – לא פשוט לשלוח את הילדים לבד אחר הצהריים, לעיתים כשכבר חשוך. לכן חשוב לנו שהמדריכים יהיו בני הקהילה, שאחים ידריכו את אחיהם הקטנים, ושייקחו אחריות. אתה משמש דוגמה, אתה לא מסתכל בפלאפון כשיש לך חניכים, אתה דוגמה לאחריות ולערכים״.
את צופיה הקומונרית שלף יוגב ישר מהאולפנה, כאמור. ״היא מוכיחה את עצמה בכוחות שה׳ חנן אותה. מצאה מדריכים מתוך הקהילה, זכינו והסניף יצא למסע סוכות. לזכותה ייאמר שגם אלו שאינם מדריכים חברים בצוותי משימה – ׳נחשון׳. צוותי נחשון מתעתדים להקים גינה קהילתית בנוף הגליל על שם יואל להנגהל, שנרצח בקריית שמונה, וגם גמ״ח בגדים למען אנשי הקהילה. צופיה היא הראשונה לציון, פועלת למלא את המשימות, להתקדם בקצב המתאים״.
עכשיו עובדים בסניף על מערכי הדרכה מתאימים ועל שילוב מדריכי סניף מנשה כקבוצה בפני עצמה בסמינריון המחוזי, היות והם עוד לא שולטים היטב בשפה העברית.

יואל להנגהל ז״ל:

להפוך את המשבר לעוצמה

מוטי יוגב מתאר בצער את נסיבות מותו של יואל להנגהל, מקהילת בני המנשה בנוף הגליל: ״יואל עלה לארץ לפני כשנה ורבע, בגל העלייה השלישי של השנתיים האחרונות. במסגרת ההצעות לבוגרים מעל גיל 18 יואל הלך ללמוד בישיבת ההסדר במעלות. מאוד אהבו אותו שם, הוא למד היטב והיה אמור להתגייס עכשיו לצה״ל, רצה להתגייס לצנחנים. הוא יצר קשרי חברות עם בת מנשה ותיקה יותר מקריית שמונה, ובבין הזמנים – לאחר שסייע להוריו לבנות סוכה – נסע לבקר אותה״.

יוגב מסביר כי אינו יכול לחשוף מפרטי האירוע המדוייקים: ״הייתה חבורת נערים שיכורים, והמשטרה מעורבת מאוד בעניין, כולל מפקד מחוז צפון. ישנו בגיר אחד שיועמד למשפט ועוד קטינים שיש נגדם הליכים אחרים. וכל זה אינו שווה בנזק המלך – כשיואל חסר. הוא היה הבכור במשפחתו, והניע אותם לעלות לארץ ישראל. אנחנו עם המשפחה, מחזקים אותה. הקמנו כולל לימוד תורה לעילוי נשמתו, ובו לומדים אברכים מקהילת בני המנשה, שיגדלו להיות מנהגים בקהילה – בעשייה קהילתית עם הנוער, בהעברת שיעורים ועוד. צוותי נחשון יקימו את הגינה הקהילתית לזכר יואל, ויש עוד פרויקטים שעלו בשיחות עם הנוער לאחר הרצח הנורא. אנחנו רוצים להפוך את המשבר לעוצמה״.

יוגב מסכם את נושא קליטת העלייה: ״אני שנים רואה צורך בבני עקיבא לאמץ קליטת עלייה, זה אחד הערכים העליונים. קליטת עלייה רבה יותר תחזק את הדמוגרפיה ואת המשילות. זהו יעד לאומי משמעותי, שאנחנו משתדלים בו בע״ה״.

״נפש יהודי הומייה״

מזכ״ל בני עקיבא, יגאל קליין, מסביר גם הוא על ייחוד סניף המנשה, על ייחוד עליית בני המנשה ועל הקשר לנושא השנתי של בני עקיבא – ׳נפש יהודי הומייה׳. לדבריו: ״ישנם כל מיני סניפי עולים ופרויקטים מסוימים לעולים, אבל הסניף הזה הוא היחיד של עולי בני המנשה. זו עלייה עם סיפור מיוחד, סיפור שלצערנו החברה הישראלית פגשה סביב הרצח של הנער יואל להנגהל בקריית שמונה בתקופת החגים. חלק מהרצח שלו, כך אומרים, נבע מהיותו מקהילת בני המנשה ומפערי התרבויות והשפה.

״כיוון שגם היום יש עלייה לא קטנה של בני המנשה, בני עקיבא רצתה למצוא מענה ראוי לעולים, שגם עוזר בשלבים הראשונים של העלייה ומאפשר חיבור לתנועה, וגם מהווה גשר ומעבר לסניף הוותיק בנוף הגליל. בנוף הגליל ישנה קהילה גדולה של בני המנשה, ובשיתוף עם חכ״ל מוטי יוגב החלטנו להקים את הסניף הזה – וזכינו לקבל את הקומונרית הראשונה מבני המנשה״.

קליין מרחיב על חשיבות נושא קליטת העלייה: ״הנושא השנתי שסביבו היה חודש ארגון ושבת ארגון הוא ׳נפש יהודי הומייה׳. הכיסופים של כל הדורות לחזור לארץ לישראל, להקים מדינה ולמשימה שלנו להמשיך ולבנות אותה מבחינה ערכית ורוחנית. כשאתה פוגש קהילה שכל כך משמעותי עבורה לעלות לארץ, ההשתייכות למדינה והנכונות לשלם מחירים כבדים מאוד כדי להיות חלק ממנה, היתרון הוא ברור – אנחנו רוצים אותם איתנו, אנחנו רוצים ללמוד מהם ולקבל מהם את הדברים המדהימים שיש להם ללמד אותנו, ויחד להתחבר למדינה ולמה שקורה כאן״.

״אחד הסודות המיוחדים של בני עקיבא״

גם קליין מסביר שהמטרה הסופית של סניף העולים היא להשתלב בסניפי התנועה הוותיקים ״גם סניף עולים בסוף מחובר למחוז, לטיולים ולאירועים של המחוז, והוא נהיה חלק. זה אחד הסודות המיוחדים של בני עקיבא, החיבור לגודל ולכל הסגנונות דרך המפעלים, הסמינריונים והמסעות. ברור שמבחינתנו השלב הבא הוא לגשר על הפער התרבותי והשפתי במשך תקופה, ומייד אחריו להגיע למצב שיאפשר שילוב בסניף נוף הגליל״.

כרגע ישנן מספר תוכניות לעולים הפועלות במסגרת התנועה, ביניהן תוכנית ׳עמישב׳ לעולים מצרפת וצפון אמריקה, ועוד. בתנועה בוחנים את עצמם כל הזמן כיצד נכון לקלוט כל קהילה, מתוך חיבור לעולים עצמם ולצרכיהם.

״אנחנו בתקופה שבה גם הדור הצעיר צריך לשאול את עצמו מה החלום הבא, אלו חלומות יש עוד להגשים. יש לנו עוד משימות גדולות״, מסיים קליין.

״היסטוריה מול העיניים״

אשר נחמיאס, סמזכ״ל תנועת בני עקיבא ובעברו הלא רחוק רכז מחוז צפון, מתאר כי תהליך הקמת הסניף ארך כשנתיים: ״התחלנו תהליך למידה בנוף הגליל, על האתגרים שאיתם מתמודדים העולים ועל מקומה של התנועה בהם. אנחנו רואים בקליטת העלייה אתגר לאומי בכלל ועירוני בפרט, וכבר רצינו להיכנס ולקחת חלק פעיל בעשייה.

״לאחר שלמדנו את הנושא לעומק הבנו שיש פער משמעותי שצריך לגשר עליו, ולכן ההחלטה הייתה להקים בשנים הראשונות סניף שמיועד רק לעולים, עם שיתופי פעולה הדרגתיים. זו הפעם הראשונה שמוקם סניף כזה, עם קומונרית בת העדה. בוודאי שהמטרה עוד כמה שנים היא שילוב העולים בסניפים הקיימים״.

לדברי נחמיאס, החידוש הגדול בסניף המדובר הוא קליטת בני המנשה. ״בני עקיבא מתעסקת המון עם קליטה לאורך השנים, עובדים עם עולים מצרפת, ממדינות אנגלוסקסיות, מאתיופיה. החידוש כאן הוא שזה הסניף הראשון של בני המנשה. מדינת ישראל צפויה לקלוט עוד ועוד עליות, ובני עקיבא רוצים להיות הראשונים במשימה״.

נחמיאס משתף בחוויה ממפגש עם העולים בנוף הגליל: ״הכניסו אותנו לכיתה בבית ספר ממ״ד בנוף הגליל. 30 ילדים עולים, בכיתה ב׳ או ג׳, שרים ׳אני מאמין׳ בעברית. ילדים קטנים שזה עתה עלו לארץ וכבר שרים ומדברים עברית – זה לראות את ההיסטוריה מול העיניים. 3,000 שנה מחכים בני המנשה לעלות לארץ ישראל, ועכשיו הם שרים ׳אני מאמין׳. יש פה קליטת עלייה היסטורית, ועל תנועת בני עקיבא להיות חלק מהקליטה הזו״.

״ואז התחלתי להניח״

נובמבר 23, 2022

שנים ארוכות שאלון מליק (33) מכפר ורדים, ״ממשפחה חילונית לחלוטין״, לא אהב את ההגדרה שלו כ׳חילוני׳. הוא גם לא אהב את חוסר הידע שלו ביהדות. בשנה האחרונה עברו עליו כמה דברים, ואם להיות מדויקים יותר התהליך שעבר ועליו אנחנו משוחחים, החל בפסח האחרון, ליל הסדר.
״אבא מקריא מההגדה באופן שוטף, וכמו בכל שנה בשלב מסוים הוא מעביר לאחרים את הקריאה, כך עושים את ההגדה. אחותי הגדולה שהיא בערך בת 40, מקריאה בסך הכל בסדר, מסוגלת לקרוא את ההגדה כמו שצריך. כך גם אחותי שצעירה ממנה בשנתיים. אצלי זה כבר היה קצת בגמגום. אני נורא לא מתורגל בקריאת טקסטים מקראיים, בטח לא בקול רם. מכיר את הסיפור כי בכל שנה זה נראה אותו דבר אבל השנה הגמגום הרגיז אותי קצת יותר״.
המצב החמיר כשהקריאה הגיעה לאחיינים שלו. ״הם פשוט לא היו מסוגלים לקרוא את ההגדה. זאת אומרת, הם מסוגלים לקרוא את האותיות כי הם מבינים וקוראים עברית טוב, אבל הם גמגמו את זה ולא הבינו את מה שהם קראו. הם הבינו את סיפור ההגדה בצורה שטחית ביותר״.
לדבריו ליל הסדר האחרון נתן לו ״קריאת השכמה, הדליק אצלי נורה אדומה״. היה שם משהו שגרם לו להבין שינה ״ירידת הדורות״, לא פחות. ״אבא שלי גדל כחילוני וחלק מזה היה לדעת לקרוא ולעסוק בטקסטים יהודיים, להכיר אותם. ככל שעובר הזמן החינוך הממלכתי מכשיר פחות את הילדים החילונים היהודים להכיר ולהיות מסוגלים לחיות בטקסטים כאלו״.
״צייצתי על זה איזה ציוץ, שהמציאות הזאת נורא-נורא, מרגיזה אותי. כתבתי כך: ׳בהנחה שהמצב ברוב המגזר הציוני החילוני דומה, הייתי אומר שיש לנו בעיה לאומית ועתידנו לוט בערפל׳. זאת אומרת שאם לא נשפר את מערכת החינוך, את היכולת של ילדים חילונים לקרוא כאלה טקסטים, אז עתידנו לוט בערפל, על משקל דבריו יגאל אלון. זה היה הטייק הראשון״.
אלון המשיך בחייו וניסה ללמוד בעצמו. אחרי בערך חודשיים וחצי הוא מצא את הפתרון. ״זה קרה אחרי פרסום לאירוע שהיה בכפר ורדים ביישוב שבו גדלתי, דוכן תפילין של חב״ד. מישהו העלה פוסט זועם שחייבים להעיף את הדוכן. אז הבנתי שאולי התפילין הם הפתרון כי הם הכי מרגיזים אותם״.

אלון לאחר קניית התפילין

במאמר מוסגר אומר אלון כי לדעתו יש סיבה שיש חילונים שמתרגזים מתפילין: ״יש בתוך החברה החילונית קבוצה יחסית קטנה, אבל מאוד רעשנית, שלא רוצה שהטקסטים היהודיים – מה שהם מכנים ׳דת׳ ומה שאני מכנה ׳תרבות יהודית ומסורת יהודית׳ – הם לא רוצים שהדבר הזה בכלל יהיה חלק מהחיים החילוניים של ישראלים בישראל ושל יהודי שאיננו שומר מצוות״.
הם מרגישים מאוימים?
״אני חושב שזה מערער להם את היכולת לדחוף אג׳נדה פרוגרסיבית וחדשנית. זאת אג׳נדה המתחרה להם, והם מבינים את זה ויודעים שככל שהיא תהיה חלשה יותר בקרב הציבור שהם רוצים לשכנע, כך יהיה להם יותר סיכוי לשכנע אותו באג׳נדות שלהם. הם מנסים להחליש את הזהות היהודית המסורתית. את הפרקטיקות הדתיות בקרב אותו ציבור בשביל שיהיה ואקום שאפשר יהיה להיכנס אליו״.

[elementor-element k="ab9e6d6c77cff50a31e0e893f5caebca"…