הנושא המרכזי בפרשתנו הן הברכות והקללות. הברכות והקללות נאמרו בערבות מואב, כתוצאה מכך שעם ישראל הפר את הברית שנכרתה בסיני. משה רבנו רצה, בשליחותו של מקום, לכרות ברית עם הדור הנכנס לארץ.
הנקודה המרכזית שאנו לומדים היא שכל מה שקורה לאדם הפרטי, ומכל שכן לכלל ישראל, אינו מקרי. כל מה שקורה, לטובה וחלילה לרעה, תלוי במעשיהם של בני האדם. אחד מי"ג עיקרי האמונה הוא השכר והעונש, שלא נטעה לחשוב שיש משהו שנעשה במקרה.
בתוכחה נאמר: "יכך ה' בשגעון, ובעיוורון ובתמהון לבב". אומרים המפרשים שהכוונה ב'תמהון לבב' היא שגם בזמן שהגויים יאמרו לך בפירוש שהם רוצים לפגוע בך, תשמע את הדברים אך לא תדע להפיק את הלקחים הנכונים ולא תהיה מודע לגודל הסכנה.
לצערנו הרב אנו רואים היום שהמחבלים מכריזים בריש גלי על רצונם להשמיד את עם ישראל, אולם אלו בתוכנו שרודפים אחרי ה"שלום" המזויף ומפרשים הכרזות אלה בכך ש"הם אומרים את הדברים לצרכי פנים". כך, במשפט שקרי אחד הם מבטלים בתודעתם את האיום הגדול שמונח לפתחנו.
דבר חמור יותר שנאמר בתוכחה הוא: "והפלא ה' את מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות". שואל המדרש: מה כוונת אמירה זו? מפרשים חז"ל שהכוונה היא לנאמר בישעיה הנביא: "הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר". זהו סילוקם של צדיקים, אלו הצדיקים האמיתיים שמבינים בשל מה באה הצרה, צדיקים שיכולים לפקוח את עיני העם כדי שיחזרו בתשובה. משום כך נאמר 'מכות נאמנות' – לא מכות שהולכות ונעלמות אלא כאלה שממשיכות ומתמידות, משום שהסיבה שבעטייה באו המכות לא תוקנה. היעדר צדיקים היודעים לפקוח את העיניים, כלומר מציאות שבה אין מי שיוכיח את הציבור – זהו אחד העונשים הכבדים ביותר.
די לנו אם רק נתבונן במה שאירע בשבוע שחלף, כאשר באותו יום שבו החריב השלטון אצלנו שלושה בתים באחד היישובים בבנימין, גרשו הטורקים שלושה דיפלומטים ישראליים תוך השפלתה של מדינתנו. כל מי שמאמין בהשגחת ה' ובכך שאין מקרה בעולם, מבין מיד את הקשר בין שני האירועים.
עלינו לפקוח את העיניים ולתקן את דרכינו, במיוחד בנקודה החשובה שהיא היחס של עם ישראל לארץ ישראל. אסור לדבר ואף לחשוב על הסגרה או על נסיגה, אלא יש להמשיך בבניה ובהחלת ריבונות עם ישראל על כל מרחבי ארצנו. רק כך נגיע אל השלום האמיתי המיוחל
