הזמנתי השבוע את המתבגר לדייט. חיפשנו מקום לשבת לדבר קצת על הלימודים, החיים, החברים ועוד. כמי ששנים בית קפה היה הבית השני שלי, אני יודעת שאוכל מפנק במקום אחר פותח את הלב וזה בילוי כיף. המתבגר שמח על הרעיון וישבנו בבית קפה. אני לא הייתי רעבה, המתבגר, כדרכם של מתבגרים, תמיד רעב והזמין שקשוקה. ביקשנו שתי כוסות מים, אבל למים היה טעם לא טוב, קצת של חלב. "מי ברז עם כוסות שכנראה לא היו נקיות במיוחד, או שאולי זה הבקבוק" – הסברתי למלצר וביקשתי אם יוכל להחליף. לידנו ישבו שתי נשים צעירות עם תינוקות שהסתכלו עלינו. שמעתי אותן מדברות ביניהם על האישה המתלוננת, כלומר – אני. "שתזמין שתייה לבן שלה", אמרה אחת מהן והשנייה אמרה משהו שלא שמעתי והן צחקו. האמת שהנער רצה מים ואני חשבתי על קפה בסוף. אבל ההלחששות שלהן והמבטים עלינו ועל השולחן שלנו גרמו לי לאי נוחות: למה לאנשים אכפת מה אני מזמינה ולמה להסתכל על אחרים. המתבגר לא הבין למה זה אכפת לי שהם מסתכלות עלינו ומדברות. האמת היא שבדרך כלל באמת לא ממש אכפת לי מה חושבים עלי או מה אומרים, אני לגמרי בסדר עם מה שאני חושבת על עצמי, אבל הנשים שיקפו לי מראה לדברים שמתרחשים בחיים, למבטים של אנשים, על התרגום שלהם על מי אנחנו ומה אנחנו עושים, ובכלל הרגשתי שהאנרגיה שלהן לא עושה לי טוב ואני אוהבת אנשים שמפיצים אור.
המתבגר הציע שאת הקפה נכין בשטח מהפק"ל שיש לנו דרך קבע באוטו. בדרך חזרה עצרנו במפל עיט ואיש אחד הציע לנו לקנות דבש אקליפטוס מהמשק המשפחתי. "אבל יש לנו מלא דבש", אמר לי המתבגר. נכון, אבל הבחור מהגולן ובא לי לפרגן לו, אז קניתי צנצנת, שתהיה לנו עוד אחת. דבש אליקפטוס זה תמיד טוב, לבטח בחורף.
מפל עיט זרם במלא עוצמתו, המראה היה מקסים, כזה שרואים בעיקר בימים של אחרי הגשם. המים היו צלולים. ישבנו לנו עם פק"ל קפה ביום קר יחסית אל מול המפל. הכוסות היו חמות ונעשה לנו גם חם בלב. קשקשנו קצת על החורף היפה בגולן ועל המראות שמרחיבים את הלב. זוג אחד שעבר לידינו אמר לנו: "איזה מראה קסום של אמא ובן". חייכנו אליהם בתודה וחשבתי על הנשים האלו שפגשנו בבית הקפה. הלוואי שידעו גם הן להסתכל על הטוב, על המראה היפה של אמא ובן בבילוי קטן שעושה כיף גדול בלב. נהנינו מאוד מהדייט ולסיום המתבגר הבטיח לעשות מאמץ להשקיע קצת יותר בלימודים, לא לקחת קשה את האתגרים ולהסתכל בעין טובה וחיובית על החיים ועל אנשים.

השבוע גיליתי שיש לי חברה שאין לה פייסבוק, הייתי קצת מופתעת לרגע שיש אנשים שחיים סביבי ולא מחוברים לרשת. "אני שמחה להסתתר בפינה החמה שלי ולא לשמוע על כל אלו שטסו לחו"ל וקנו סלון חדש וטיילו בחרמון ואכלו סטייק ודגו דגים בים. אני גם שמחה שאני לא רואה את כל הזוגות האלה שנראים כאילו יצאו הרגע מהז'ורנאל והחיים שלהם רק תותים וקצפת. ובינינו", היא הוסיפה, "הרי מגיל אפס לימדו אותנו שלא כל מה שנוצץ זהב הוא. אז אני לא באמת מפסידה הרבה. נכון שלפעמים אני מפספסת איזה פוסט נחמד שאת כותבת, אבל איזה מזל שיש מי שיספר לי מה כתבת". היא גם דאגה להחמיא לי.
אז האמת היא שהיא לא באמת גילתה לי את אמריקה, אבל השיחה הזאת שלנו גרמה לי להרהר קצת על החיים על מה שאנחנו משתפים, על מה שאנחנו חושבים על השיתופים של אחרים ועל כמה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה אצל אחרים וגם על הרשת החברתית שלפעמים יכולה להיות כלי מכיל ועוזר והיא לא רק פרסומת לחיים.
ישבתי יום אחד בחוף הים ליד אישה זרה שנראתה כל כך יפה וזוהרת ושמחה. היא זיהתה משהו עצוב במבט שלי והתעניינה אם תוכל לעזור. כשלא שיתפתי היא התחילה לספר לי על הבן שלה בן ה-40 שמגיל 11 סובל מסכיזופרניה, ועל בת ה-42 שלה שלא התחתנה ועל הבעל שעזב אותה ברוסיה עם שני ילדים בלי כסף. "אבל לאחרונה החלמתי מסרטן", היא סיכמה, "ותסתכלי עלי, לא רואים עלי כלום, אני תמיד מחייכת, אז תחייכי בבקשה", היא ביקשה, וישבנו יחד לקפה ודיברנו על החיים והתחבקנו למרות הקורונה ולמרות שלפני רגע היינו ממש זרות וחיזקנו אחת את השנייה בזכות השיתוף.
הטור הזה הוא לא בעד או נגד פייסבוק, הוא גם לא בא להגיד מה נכון לפרסם או לשתף ואם הכל שקר או אמת. אני משתפת אתכם, קוראיי, במשהו שלמדתי השבוע. לפעמים השיתוף חשוב ועוזר. לא תמיד זה רק איפה היינו ומה עשינו למרות שמנסיון גם זה נחמד ומעלה את המורל העצמי ולפעמים נותן גם השראה לאחרים. השיתוף הוא כלי מרפא והעובדה שיש מקום שמאפשר לשתף על קושי על כאב וגם על חוויה טובה, ומישהו, מקשיב, ואומר איזו מילה טובה, או הזדהות ונותן חיבוק אמיתי או וירטואלי. לפעמים, זה יכול לחולל פלאים.

כבר שנים שאני פותחת את הבוקר שלי עם כוס הקפה ומהדורת החדשות. למרות שאני יודעת שזה לא טוב לפתוח ככה את היום, וכדאי להתחיל את הבוקר בטוב, ובחדשות בדרך כלל אין יותר מידי דיווחים על אירועים משמחים וממעטים בבשורות טובות. ככה למשל נפתח המבזק הבוקר: הגל החמישי של הקורונה בשיאו, מספר שיא במבודדים, נהלי קורונה חדשים ומבלבלים, ההתחבטויות של משרד הבריאות לגבי החיסון הרביעי, המגעים לקראת עסקת הטיעון עם נתניהו, חברת הכנסת זועבי הפילה את חוק הגיוס במחאה על פעילות הכנסת, כי ככה זה עובד בזמן האחרון בבית המחוקקים שלנו. לסיום המבזק כמה אנקדוטות סבירות על ניסוי טילי החץ, וגם בשורה טובה על יהלום שחור נדיר שיימכר ב7 מיליון דולר, אחלה עדכון "שיעזור" לכולנו לצלוח את המשברים.
ואז מתחיל הפאנל בשידור, בסיפור על ילד בן 9 שנשכח בהסעה לבית הספר ונסע עם הנהג לטייבה, הורים מודאגים, אי עמידה בנהלים של סריקת האוטובוס, אבל למזלנו הסוף טוב: לא חטיפה אלא ילד שהיה עסוק בפלאפון ושכח לרדת ונהג שהלך לתדלק בטייבה. מזל שלהורים הייתה אפליקציית מעכב. ואז ראיון עם מוטרד ונמאס לי לשמוע וסגרתי, אבל בשגרת חיי בשמונה בערב אני שוב פותחת את הטלוויזיה בחדשות ומזפזפת בין הערוצים. ופעם גם הייתי דואגת שבשבת יהיו לי את כל העיתונים מימין ומשמאל כולל עלוני השבת והייתי עוברת על כולם כדי להיות בעניינים ולדעת מה קורה בארץ ובעולם. בזמן האחרון איבדתי את הרצון והחשק לצרוך את כל החדשות והעדכונים. אני מרגישה שזה בעיקר מעצבן אותי לשמוע את החדשות, ואת הבשורות הרעות ואת הדיווחים על הקורונה שלא רוצה להעלם ועל הפוליטיקאים והמריבות והמתח בין משרד הבריאות והחינוך, ומלא דיווחים ועל הטרדות ותאונות ועוד…
נכון שמידי פעם מבליחה לה איזו ידיעה משמחת אבל היא מקבלת זמן קצר כי יש כל כך הרבה דברים אחרים שמעניינים את התקשורת וצריך לספר לכולם. כמי שרואה בעצמה אשת תקשורת ומתעסקת במילים ובכתיבה הייתי רוצה שמהדורות החדשות יעצימו קצת יותר את הטוב, שיתחילו בסיפורים טובים ובבשורות טובות. כל רבע שעה לדבר על שיא הקורונה לא יעזרו לנו להתקדם, ההפך. בעיני זה מוריד את המורל ומלחיץ. לשמוע כל הזמן שהפוליטיקאים רבים ביניהם כל הזמן זה רק עושה רע לכולנו.
אני מרגישה שנמאס לי לשמוע חדשות והחלטתי על תקופה של צום וניקוי רעלים מחדשות. ומהיום למשך שבוע לפחות אני לא פותחת את הבוקר שלי עם הטלויזיה וגם לא בסוף היום. אני מנסה לחפש לעצמי רק חדשות טובות והלוואי שכל עיתונאי ייקח על עצמו להעצים סיפורים טובים וחדשות טובות, כמו למשל החוק להעלאת שכר החיילים ששימח מאוד את החייל הפרטי שלי ודיברו עליו מעט מידי. שיספרו לנו בחדשות על חברויות בכנסת, על דברים טובים שקורים שם ולא רק על קמפיין המימון לביבי. הייתי רוצה חדשות בעין טובה בלי לוותר גם על מה שמחויב לסקר, אבל בלי להגזים ולהלחיץ ולבלבל. והלוואי שיהיה רק טוב.

בשבוע שעבר עשו תענית דיבור בבית הכנסת של ילדותי ע"ש הרב סאסי כהן בצפת. בזיכרונות ילדותי חקוקים היטב אירועי בית הכנסת שלנו וביניהם תעניות הדיבור שעשו סבא שלי ז"ל ואבא יבדל לחיים ארוכים. זה יום שהיו מתכנסים ולומדים תורה, מתפללים וקוראים תהילים, והייתה אווירה של יום תפילה גדול עם עוצמות רוחניות. הנשים היו שולחות לבית הכנסת כיבוד מסורתי עשיר שכלל שפינז', עוגיות מתוקות, פיצוחים לחמניות ועוד מיני מאכלים. אני זוכרת שהיו גם נשים מבוגרות מהקהילה שהיו משתתפות בתענית, יושבות בעזרת הנשים בלי לדבר ביניהם, מסמנות אחת לשנייה בידיים ומקשיבות לתפילות וללימוד התורה.
אבא שלי שהתמיד מידי שנה לעשות תענית דיבור, הוא סמל בעיני לאיש שביום יום שלו לימד אותנו שסייג לחוכמה שתיקה, וכל חייו הוא מתנהל בלדבר מעט ולעשות הרבה.
גם סבי, אבא של אבא, עשה במהלך חייו תעניות דיבור רבות. הוא היה מסתובב בתקופה זאת של השנה בין בתי הכנסת בצפת, שבכל אחד מהם הייתה מתקיימת התענית בתאריך אחר, בימים שני או חמישי, והיה מצטרף אליהם. שמו נודע כאיש צדיק ובבתי הכנסת שהיו חסרים גברים למניין ביום התענית היו יודעים שאפשר לפנות אליו כדי שיצטרף אליהם. וכך היה עושה במהלך החודש 6-8 ימי תענית דיבור.
עם השנים למדתי שהמקור של תענית הדיבור הוא בקבלה, והתקופה הזאת בחודש שבט נקראת שובבי"ם, ראשי התיבות של פרשות התורה שקוראים: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים. השובבי"ם בעצם פותחים את חומש שמות בסיפור הגדול של יציאת מצרים עד למעמד מתן תורה – אירועים משמעותיים בתולדות עם ישראל. אומרים שאלו ימים שיש בהם סגולה גדולה לקבלת התפילות ולתיקון. מצאתי גם שהנביא ירמיהו מזכיר (ירמיהו ג'): "שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם", לשוב ולתקן את מעשינו על מנת שהשם ימחל וירפא את הפגמים שהשארנו מאחור.
השבוע אנחנו מציינים את יום האזכרה לסבי סברסה אליה זצ"ל, שהשאיר לנו מסורת ומורשת של תורה ורוח ושמירת הלשון. את האזכרה שלו נקיים בבית הכנסת שהיה מעמודי התווך שלו. אני מתפללת שאדע גם אני לברור את מילותיי ולהרבות במילים טובות, ושישמעו תפילותינו ונדע לתקן ולרפא את מעשינו.

בשבוע שעבר כשמהדורות החדשות דווחו ללא הרף על האומיקרון שהגיע מדרום אפריקה, נראה לי, ועל הגל החמישי שכבר פה ואלפי מאומתים והדבקות המוניות, בדיוק נסעתי באוטובוס מלא עד אפס מקום ולרגע הרגשתי מבוהלת. אמנם עטיתי על פני את המסכה וכיסיתי היטב את האף והפה, אבל האמת, הייתי מפוחדת מהסיכוי להידבק.
אני ממש לא הטיפוס של הפראנואידית המפוחדת בדרך כלל ואני גם מחוסנת פעמיים ומחלימה אבל אולי דוקא בגלל שחוויתי את הקורונה בגופי, ממש לא בא לי שוב להיות חולה, גם לא מתאים לי בידוד. יותר משבוע שכבתי במיטה, עם כאבי ראש, גרון, בטן ושרירים, חלשה ועייפה חוסר חוש ריח ובלי יכולת לתפקד. לכאורה סוג של שפעת, אבל אם מוסיפים לזה את העובדה שהייתי בבידוד והרגשתי כלואה ולא יכולה לצאת, ואסור היה לבקר אותי ולתת חיבוקים, הרגשתי קצת כמו מצורעת וקצת בודדה כי אסור היה להתקרב אלי, ואם לא די בזה, אז כל יום קיבלתי שיחת טלפון וביקור של שוטרת שמוודאת שאני בבית ולא מפרה בידוד, למרות שלא הייתה לי שום כוונה להפר אותו. השוטרת הזאת עשתה לי לא נעים בנשמה. אמנם היא עשתה את תפקידה ואין לי תלונות עליה, אבל שוטרים תמיד מלחצים אותי בכבישים גם אם לא עשיתי עבירת תנועה. יש לי טראומה מקנסות שקיבלתי בעבר. אז עכשיו שוטרת מבקרת אותי מידי יום כאילו עשיתי משהו רע, ואני בסך הכל חולה ומסכנה, זה ממש לא נחמד.
ואז כשכבר עברו סוף סוף 14 ימי הבידוד, בדיוק רופא המשפחה שלנו החליט להיות חולה, ולא היה רופא מחליף שייתן את אישור היציאה מהמחלה ומהבידוד, והייתי צריכה לחכות עוד יום לשחרור המיוחל. בקיצור, ממש ממש לא כיף מה שהביאה אתה הקורונה לכולנו ועוד רגע נחגוג שנתיים ליום בו הגיחה והוציאה אותנו מאיזון והפרה את שגרת חיינו וחיי ילדינו – מסכות על הפנים, זהירות, סגרים, בידודים, לימודים בזום, חגיגות מצומצמות ועוד ועוד…
ואז כשכבר חשבנו שניצחנו והתחלנו לחזור לשגרה ונפתחו השמים והאירועים וחזרנו לעבוד, שוב הופיע זן חדש, עם גל חמישי. שוב מאומתים רבים ותקנות חדשות ובלבול וחששות וחיסון רביעי והסוף לא ידוע ולא ברור והאמת ממש לא מתאים לי להיות חולה או בבידוד. השבוע כשהדלקתי נר בערב ראש חודש שבט התפללתי לרפואת כל החולים וקיוויתי בכל ליבי שיעבור להם מהר ובקלות והלוואי שיהיו לנו רק בשורות טובות החודש הזה.