רגעים מהחיים

ממני באהבה

מוריה אופיר

מוריה אופיר

ט”ו באב הוא היום של השמלות הלבנות והחליפות המעונבות, של זרי הפרחים ושל החיוכים המאוהבים. כנראה שלא בכדי הוא מגיע ממש רגע לאחר תשעה באב

אני חושבת שהרבה פעמים קשה לנו לחלום. אנחנו מפחדים שוב להתאכזב, להיפגע, לפתוח את הלב ואז לקבל שריטה. והרי כבר חטפנו כמה שריטות ואנחנו יודעים שזה כואב, אז למה להסתכן?
או שלפעמים אנחנו יותר מדי חולמים – מתכננים את המציאות הרצויה לנו לפרטי פרטים ודיוק רב כל כך, עד כי המציאות הנוכחית עומדת בצד ומתביישת לחדור פנימה כי אין לה מקום בתוך כל חלל הדמיונות שלנו.
אני מחפשת את האיזון הנכון בין החלום למציאות, בין הרצוי למצוי, בין ניווט חיי לבין נתינת המושכות לקב”ה. אולי בעצם בין ההשתדלות הראויה לבין ההרפיה. זה לא פשוט כי אנחנו רואים את ההווה בעיניים שלנו, האנושיות. ישנם חלקי הפאזל שנסתרים מאיתנו וקורה שהתמונה שאנו מדמים לראות – אינה זו שתתגלה בסופו של יום.
ישבתי עם חברה לפני כמה שבועות ודיברנו על הרווקות. על הקושי, הכאב, החוסר. זה הרי חוסר שלא ניתן למלא בדרך שאינה נקראת “בן זוג”, זה לא משהו שתחביב או עבודה יכולים באמת לכסות ולהעלים. בהברקה של רגע (יש לי לפעמים כאלו) אמרתי לה שבתכל’ס צריך לחשוב רחוק. היא לא הבינה את כוונתי והסברתי: הרי מוריה של עוד כמה שנים תהיה בעזרת ה’ נשואה ומאושרת, הריק יתמלא והיא תחיה את חייה בבטחה ובשמחה. זה ברור, לי בכל אופן. אם כך, מה יש לדאוג כל כך ולהתעצב? אבא שבשמיים עושה הכל לטובתי ומעביר כל אחד את המסע המדויק לו. זה המסע שלי. זה הסיפור שלי. והוא שלי משום הכוחות המיוחדים שבי. אז אני אצלח אותו כי הקב”ה מאמין בי וסומך עליי שאוכל לו, וברור שבזמן הנכון הדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר (להלן: חתונה והקמת בית טוב ונאמן בעזרת ה’).
באותו הרגע, המחשבה הזו, התובנה הזו, נתנה לי כל כך הרבה שקט והרפייה. הכל יהיה בסדר, ואם כך – כבר כעת הכל בסדר. הכל אפילו מעולה.
***
ט”ו באב הוא היום של השמלות הלבנות והחליפות המעונבות, של זרי הפרחים ושל החיוכים המאוהבים. כנראה שלא בכדי הוא מגיע ממש רגע לאחר תשעה באב. הקב”ה יודע שלאחר השבר, עוד ניבנה. כוחות החיים שבנו לא מפסיקים לפעום ולזרוח, וכהרף עין – ישנה חופה. במקום ניתוץ הבית וחילולו, קם בית חדש וקדוש.
***
כן, יש רגעים שבהם התובנה הזו לא מצליחה לחדור את הכאב והקושי והבדידות, אבל אולי אם אצליח לתרגל אותה יותר, להאמין בה יותר, ובעצמי, ובקב”ה ובהנהגתו, באמת יגיע אותו שקט, אותה שלווה בוטחת. שלווה שהיא זו שיכולה, בעצם עוצמת הנחת שבה, לגרום לשינויים הגדולים והמשמעותיים ביותר בחיינו.
אולי הקב”ה רומז לנו שרגע אחד יכול להיות חורבן והרס, וממש רגע לאחר מכן להפוך לבנייה ותקומה.
נכון ש”רגע” אצל הקב”ה יכול גם לקחת 1000 שנים, אבל צריך לזכור שהטווח יכול להיות גם פחות מזה. בכל זאת, בין תשעה באב לט”ו באב יש פחות משבוע.
מוקדש באהבה לכל הרווקים והרווקות המדהימים שחיים באומץ תוך בירור עמוק ודיוק גדול, הקב”ה ישלח לכם את נשמתכם המשלימה בעזרת ה’ בקרוב. “ישועת ה’ כהרף עין”. ■
לתגובות: mamimor@gmail.com

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה