בדרך לכותל

מעלים ערכים בדרך לכותל

בזמן התפילה לשלום חיילי צה״ל, נזכרתי בגיבור ישראל, לוחם יחידת המסתערבים, סמ״ר, בראל חדריה שמואלי הי״ד, שנהרג מירי מחבל עזתי. בראל חרף נפשו וירה מנשקו האישי דרך חרך בחומה, כדי לפזר מאות מחבלים, שהתפרעו ליד הגדר. תוך כדי לחימה בראל נפצע אנושות, ולאחר זמן נפטר מפצעיו.

בראל חדריה שמואלי הי״ד

01
אור ראשון של בוקר בשבת רגועה ומלבבת. קרני השמש החורפית קידמוני בדרכי לכותל, מנסות לשווא, לחמם את אוויר ההרים הצלול. הרחובות ריקים מאדם. ליד שער יפו שוטרי מג״ב המסורים, קופאים על משמרתם. רחבת הכותל אופטימית. שמחה להכיל כמתמיד עוד ועוד מניינים של גיבורי כוח. הקרן למורשת הכותל התקינה שוב את האוהלים המזמינים להגן על המתפללות/לים. בכותל אין שגרה. אין יום הדומה למשנהו, כל שבת מיוחדת וכל תפילה מתקבלת כאן ברצון.
כהכנה לקבלת התורה בפרשת יתרו, תחבתי לכיסי, מבעוד יום, רשימה ארוכה של חולים ופצועים, כדי להתפלל עליהם בשעת קריאת עשרת הדיברות. הרב יוסף שלום אלישיב זצ״ל נתן עצה חשובה, למי שביקש להתפלל לרפואת חולה, שיעשה זאת בעת קריאת עשרת הדברות. זאת על פי מדרש ‘מכילתא דרבי ישמעאל׳, שלמד מהפסוקים המתארים את מעמד הר סיני, שבזכות קבלת התורה לא היו שם, בעם ישראל, חולים, סומים, חרשים, אילמים וכד׳, שהרי כולם שמעו וראו את הקולות ו׳כל העם ענה יחדיו׳.
02
בתפילת שבת בכותל אנו מקפידים, במניין הקבוע, להתפלל לשלום חיילי צה״ל. אפילו אם בעל התפילה הוא חרדי, אנו לא מוותרים על שלום חיילינו.
בזמן התפילה לשלום חיילי צה״ל, נזכרתי בגיבור ישראל, לוחם יחידת המסתערבים, סמ״ר, בראל חדריה שמואלי הי״ד, שנהרג מירי מחבל עזתי. בראל חרף נפשו וירה מנשקו האישי דרך חרך בחומה, כדי לפזר מאות מחבלים, שהתפרעו ליד הגדר. תוך כדי לחימה בראל נפצע אנושות, ולאחר זמן נפטר מפצעיו. במהלך שירותו השתתף בעשרות רבות של פעולות, עם יחידתו המובחרת, לסיכול מעשי טרור ולמניעת פשיעה בעזה, בעוטף עזה ובנגב.
בשבוע שעבר נודע לאימו, בצער רב, שאלמונים מחקו את הערך על ‘נפילתו של החייל בראל חדריה שמואלי׳ – מדפי הוויקיפדיה, בטענה שהערך ‘לא אובייקטיבי׳. ‘זו פגיעה כפולה עבורנו׳ אמרה האם של גיבור ישראל לתקשורת. אחותו של בראל גינתה את העורכים שמחקו את הערך וכינתה את המעשה הנפשע כ׳יריקה בפרצוף׳ של חיילי צה״ל ומשפחותיהם.
כשקראתי על מחיקת הערך האכזרית, הרגשתי שמנסים לפגוע במשפחה היקרה שוב ושוב. לפתע חשתי מעין ‘דה ז׳בו׳ – הרי בדידי ההווה עובדא, עת חזיתי כיצד אנשי שמאל משתלבים במכוון בין עורכי הערכים בויקיפדיה כדי למחוק ערכים שאינם תואמים את השקפת עולמם הפוליטית.
ומעשה שהיה כך היה: לפני קצת יותר משנה העלה משרד הפרסום שלנו קמפיין שלטי חוצות ענק התומך בראש הממשלה דאז – ביבי נתניהו. לא עברו ימים מועטים והנה נוכחתי, שיד נעלמה מחקה את הערך האישי שלי מהויקיפדיה. לאחר בירור שעשיתי התברר שמי שביצע את המחיקה המכוונת היה עורך שהוא גם איש מר״ץ מאזור הרצליה. כשאחד העורכים הימניים העלה להצבעה את העניין כדי לערער על המהלך הפוליטי הזדוני, הוא נתקל בחומה של עורכים, שראו רק מטרה אחת לנגד עיניהם – ‘לטהר׳ את ויקיפדיה מאנשי ימין ומערכים הקשורים לאהבת הארץ.
לדעתי, חשוב מאד, שאנשים ונשים שערכי הציונות האמונית חשובים להם, ישתלבו בהתנדבות בצוות העורכים של ויקיפדיה (רק לעורכים יש אפשרות למחוק ערכים ולהחזיר ערכים שנמחקו) וכך יוכלו לאזן במעט את השתלטות אנשי השמאל על האתר השימושי הזה.
כדי להצטרף צריך לבצע כ-30 פעולות עריכה בחודש (כגון הוספת מקף ועשיית רווחים ) ברציפות במשך 3 חודשים, לערוך כל חודש כמה ערכים. פרטי ההצטרפות כעורך מצויים בויקיפדיה.
איני חושב שהחרמת האתר על ידי אנשי הימין שמקיפים יותר מ-40 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בארץ, תועיל או תזיז למישהו. להיפך.
תוך כדי העימות עם חומות השמאל בויקיפדיה, גיליתי אתר נחמד, תורני, ערכי, שנכתב על ידי עורכים הגונים – בשם ‘׳ויקישיבה״. בויקישיבה כ-25 אלף ערכים יהודיים, במגוון עצום. אתם מוזמנים להתרשם ולהשתמש.
03
ביום שישי שעבר נסענו, רעייתי ואני, להשתתף בהפגנה נגד ההשתלטות הבדואית על שטחי ארץ ישראל, שנערכה ביער יתיר, בדרום הר חברון, בואך נגב.
לכל אורך מסלול הנסיעה דרומה, הזדעזענו לראות כיצד צצים עוד ועוד מאהלים לא חוקיים, פחונים, צריפים, דירי צאן ונסללים אליהם דרכי גישה פרטיזניות. בצידי הכביש נערמים מצבורי אשפה שהופכות ל׳מזבלות פירטיות׳ ענקיות, המשמשות את תושבי המאחזים הבדואים המתרחבים. שטחי המרעה משתרעים על שטחים עצומים וכך הופך הנגב, אט אט, למדינת ללא חוק וסדר – למדינת ‘כל אזרחיה׳.
לצערי, בגליל המצב לא יותר טוב.
במהדורות החדשות אנו שומעים, כמעט יום יום, על רציחות, (חיסול חשבונות בחמולות), של גברים, נשים וילדים מהמגזר הבדואי בנגב, שהפך מזמן לאזור שבו ‘כל דאלים גבר׳.
בסיסי צה״ל נמצאים במלחמת מאסף נגד גנבי הציוד, הנשק והתחמושת. לא ירחק היום בו נשמע במהדורת החדשות על בדואים שגנבו טנק מרכבה ויצאו אתו למסע חיסול וסגירת חשבונות.
המדינה לא עושה הרבה כדי להשליט את החוק, למנוע בנייה בלתי חוקית ולשמור על קרקעותיה. במקום זה השלטונות מחברים את העבריינים לרשת החשמל ונותנים להם שירותים שונים.
אנו חייבים להצדיע ל׳שומר החדש׳, שעושה עבודת קודש בכול האמצעים העומדים לרשותו. בין השאר: מגדר שטחי מרעה ומפעיל חוות חקלאיות לשמירה על קרקעות המדינה בנגב ובגליל.
קיימות גם לא מעט חוות בודדים, שמקימיהם מוסרים את נפשם, לשמור על שטחי מדינה מהשתלטות עוינת וכדי לבלום עבריינות חקלאית וגניבת רכוש. לצערי, החוות אינן זוכות לגיבוי בטחוני והופכות למטרה נוחה להתקפות חוזרות של פשע ואלימות מצד אותם עבריינים בנגב ובגליל.
ההשתלטות הבדואית לא נעצרת בשטחי מרעה, בבניית אוהלים וכו׳ אלא ממשיכה בבנייה בלתי חוקית ביישובי הבדואים המאושרים ושאינם מאושרים. הבדואים, למרות שאינם ערבים מצטרפים יותר ויותר לדת האסלם, מקבלים אישורים לבניית מסגדים גדולים, ומבני דת נרחבים, חלקם הגדול מזדהים עם המאבק הפלסטיני, החמסי והג׳יהדי והופכים לגייס חמישי בתוך המדינה שלנו.
זה לא היה כך בעבר. לצערי אנחנו פשוט ישנים בשמירה.
ההשתלטות הזוחלת לא פוסחת גם על הישובים היהודיים בנגב ובגליל, כגון – מעלות תרשיחא, ערד, מצפה רמון ועוד.
המלחמה האלימה, שנחשפנו אליה בחודשים האחרונים בעכו, ביפו, ברמלה, בצפון הנגב ובלוד, היא לצערי רק קצה הקרחון והיא צריכה להדליק אצלנו יותר מנורה אדומה.
04
לפני מספר שנים נחשפתי למכרז של משרד הביטחון, שהציע למכירה דירות ב׳מצפה רמון׳, לכל המרבה במחיר. ראיתי בזה הזדמנות לרכוש דירה, שתשמש למגורים מסובסדים, למשפחות יקרות, של אברכים בישיבת ‘מדברה כעדן׳.
הגשתי הצעה די גבוהה וזכיתי, ב״ה, בדירה.
כשפתחתי את מסמכי המכרז נחרדתי לגלות, שההצעה הנמוכה יותר, שהוגשה מיד אחרי ההצעה שלי, בהפרש כספי לא גדול, הייתה של משפחה מפורסמת של בדואים מהנגב.
מעניין מה היה קורה אילו משפחה יהודית הייתה מעיזה לקנות דירה בכפר ערבי בגליל, או ביישוב בדואי בנגב? אשמח לתגובותיכם…
שבת שלום. של בריאות טובה, בשורות טובות והמשך שמירה על ארץ אדמות קודשנו.

עוד במדור זה

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

בתאריך 16.5.2020 התהפכו חייה של משפחת אקרמן. נדב, צעיר חזק ובריא לפני גיוס, בילה עם חבריו בחוף ים. הוא שיחק במטקות ואז נכנס להתרעננות קצרה במים, קיבל מכה חזקה בים, ופתאום מצא את עצמו צף עם הפנים במים. הוא הובהל לניתוח חירום, ומאז חייו השתנו ללא הכר. אמו סלבי מספרת: "אני עובדת בעצמי בבית חולים במשך קרוב ל-30 שנה. אני מכירה את המבטים של הרופאים, והמבט שלהם אמר שהם לא יודעים אם הילד שלי ישרוד. הוא שרד, אבל נותר משותק מהכתפיים ומטה, ומרותק לכיסא גלגלים". נדב נזכר: "בהתחלה זה היה נשמע כמו גזר דין מוות".
בפעם הראשונה שאקרמן חזר לביתו, אמו קיבלה הודעת אס אם אס ולפיה בית החולים אינו מספק שירותי אמבולנסים. סלבי: "לא הבנתי מאיפה אני אביא אמבולנס, המצוקה הייתה מאוד קשה".
היא יצרה קשר עם עזר מציון. "פתאום, כמו מלאכים, נכנסו אלינו לחדר בבית החולים ושאלו 'מי זה נדב?'. לראות פתאום בתוך הכאוס שאתה נמצא מישהו ידידותי, עם מאור פנים, נתן לי תחושה כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו עוזר לי". הנהג ביקש מנדב ומאימו לבחור שירים שהם אוהבים, ולקח אותם בבטחה לביתם. נדב נזכר "כשנתקלתי בכל העזרה הזו, בנכונות לסייע ולהיות שם בשבילי, הרגשתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולנסות לעשות הכול כדי לחזור ולתפקד. עזר מציון היו שם בשבילנו בכל פעם שהיינו צריכים הסעה לטיפולים ובחזרה. עבורנו הם חבורת מלאכים".
נדב ומשפחתו הם משפחה אחת של נעזרים במערך האמבולנסים של עזר מציון. בראש המערך עומד ישראל טיירי. "לפני זמן מה קיבלתי טלפון שיש נערה בת 16 שמאושפזת בהדסה עין כרם, חולה סופנית אונקולוגית. יש לה משאלת לב להגיע לים. אני עובר על האמבולנסים, ביקשו מעכשיו לעכשיו כאשר האמבולנסים כבר מלאים. מנסה ומנסה ולא מוצא פתרון. חזרתי לאותה אחת שפנתה אליי, עובדת עזר מציון מירושלים. אמרתי לה 'בואי נעשה את זה בצורה מסודרת מחר. עם ליווי רפואי כמו שצריך', כי המצב שלה היה ממש קשה.
"היא אומרת לי 'אם תחכה למחר לא יודעת מה יהיה, המצב לא טוב'. הבנתי מה המצב והפכנו עולמות ומצאנו אמבולנס שהגיע עם המתנדבות והצוות הרפואי. הגיעו עם אמבולנס מקושט, שטיח אדום ובלונים. הגיע נהג ולקח אותה לחוף בראשון, היה איתה ועם המשפחה שעה בחוץ. למחרת בתשע בבוקר התקשרו אליי שהיא נפטרה.

לפעמים מחר זה מאוחר מידי".
טיירי, בן ה-42 ממודיעין עילית, נשוי פלוס שלושה ילדים, חש בשליחות 24/6 למען כל מי שזקוק לסיוע בנסיעות והעברות. האמבולנסים של עזר מציון הפועלים בכל רחבי הארץ מבוקר ועד ערב מספקים סיפורים מרגשים ומרתקים, שמחים וגם עצובים.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל בקשה דחופה בהתראה קצרה, בשעה שהלו"ז של הנהגים כבר מסודר ומלא ונדרשת עבודה על מנת למצוא פתרון. זה מורכב מאוד וגורם לשנות לו"ז של כל הנהגים. זאת עבודה תחת לחץ, דינאמית, ומשתנה לפי הצורך שעולה".
"לפני כמה ימים קיבלנו בקשה לקחת ילדה בת חמש מהדסה עין כרם. היא הבינה שהיא הולכת למות ואמרה שהיא רוצה להגיע לבית שלה במושב, היא רצתה להיפרד מהאחים שלה. היא רצתה להיות שעה, שעה וחצי, לא היה אפשר יותר כי המצב הרפואי לא מאפשר. דאגנו למה שצריך ואחרי שהנהג הגיע איתה הביתה הוא התקשר ואמר שהמשפחה מבקשת עוד שעתיים כי קשה להם להיפרד ממנה. כמובן שלמרות שהיו נסיעות אחרות דאגתי לכך שיישאר שם, למרות שזה יצר לנו בעיה. המשפחה ממש הייתה נפעמת ונרגשת ממה שעשינו למענה".
ההזמנות מתקבלות יום קודם. 23 אמבולנסים עומדים לרשות עזר מציון. משבצים את הנסיעות השונות במדויק ולפי הצורך. העיקר שאמבולנס לא ייסע ריק. חולי אונקולוגיה ודיאליזה, כימותרפיה ומושתלים, כאלה שצריכים לנסוע באלונקה או כאלה שצריכים כיסא גלגלים, אנשים שצריכים להגיע לאשפוז או שזקוקים לליווי רפואי צמוד בכל נסיעה. העיקר לעזור למקסימום אנשים. דתיים, חרדים, חילוניים. אין הבדל.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל כאלה דברים מהרגע להרגע", אומר טיירי, "זה לא עניין של כמה דקות אלא דורש עבודה. למצוא פתרון לא פעם זה דבר מורכב, אבל ברוך השם שאנחנו מצליחים".
וישנם גם ימים בהם מערך האמבולנסים של עזר מציון מתגייס עם עשרות אמבולנסים למטרה מסוימת. כך קורה מידי שנה בל"ג בעומר מירון, כאשר צוות של נהגים מסייע בשינוע אנשים עם מוגבלות בתנועה אל ציון קבר הרשב"י. השנה, שנה אחרי האסון הנורא במירון, ביקשו מאות אנשים לעלות לציון הקדוש במהלך ימי ההילולה. מערך האמבולנסים של העמותה שכלל כ-20 כלי רכב, העלה ילדים, קשישים וחולים עם מוגבלות בתנועה וחולים. "לאורך ימי ההילולה היו לנו לא מעט מקרים מרגשים של אנשים שהיו באסון שנה שעברה" אומר טיירי. "אחד מהם הוא יהודי שהגיע על כיסא גלגלים ובשנה שעברה ניצל בנס מהאסון, והוא התקשה להסתיר את התרגשותו. זו זכות עבורנו לאפשר לכל אחד, למרות הקושי, לעלות להר ולהתפלל".
"אתה הכותל המערבי שלהם"
אב"י חלא בן ה-62 מקרני שומרון הוא אחד מהנהגים של 'עזר מציון'. במהלך השנים חלא מילא שלל תפקידים ציבוריים ביישוב שבו הוא מתגורר לאורך השנים. את האמבולנס של עזר מציון הוא מסיע כבר 20 שנה, מקבל את השיבוצים ויוצא לדרך כבר בשעות הבוקר המוקדמות. הוא יסיים את יום עבודתו בשעות הערב. קשה לתפוס אותו לשיחה, סדר יומו עמוס וגדוש, כשהוא יתפנה הוא ישתף אותנו בחלק מהנסיעות שאותן הוא עושה במסגרת תפקידו.
"אתן לך הצצה ליום עבודה שגרתי. את הבוקר פתחתי אצל חולה ניוון שרירים. אני משתדל לצחוק ולדבר עם כל אחד, להקל מעליהם במה שאפשר. הנסיעה שלאחר מכן הייתה של חולה קטוע רגל. מדובר בחולה דיאליזה עם כיסא גלגלים שצריך להגיע לטיפולים. אנחנו עוזרים לו בנסיעות ומקלים על המשפחה. החולה האחרון היה ילד חולה סרטן שאין לו עוד שלוש עשרה. לקחתי אותו משניידר לבית שלו. ילד ממש נחמד שצוחקים איתו, עלם חמד למרות הטיפולים. בדרך הוא מספר לי 'עוד ארבעה חודשים יש לי בר מצווה. אני מזמין אותך אבל אני לא בטוח שאני אצליח לחיות עד אז'. אימא שלו בכתה במושב מאחור".
יום כזה לדבריו, נותן לו פרופורציות לחיים. ״כל שעה שאתה לוקח חולה אחר ורואה מה המשפחה שלו עוברת 24/7 אתה מקבל פרופורציות. אתה גם הפסיכולוג שלו ולא רק נהג האמבולנס. אתה שואל אותם מה הם מרגישים והם מוציאים הכול, פורקים. אתה הכותל המערבי שלהם, וזה שווה. זו בשבילי תרפיה. חולים לא מעניין אותם אם יש מינוס או אין מינוס בבנק. לבן אדם אין מחיר. גם את הבית והמכונית הוא ימכור בשביל החיים, כשאתה בעבודה הזאת וכל בוקר זה אנשים חולים במצבים קשים אתה אומר לעצמך, החיים שלנו יפים ואנחנו לא יודעים להעריך אותם. זה גורם לעשות חושבים. לכל משפחה אתה נותן תמיכה ומרגיש טוב עם עצמך לא פחות ממה שאתה עושה טוב לחולה עצמו״.
"המקום שלי שאני נמצא בו זה לא פשוט", משתף גם טיירי, "אני הרבה שנים במערכת, 13 שנה פה. זה לא פשוט. אבל העשייה הזאת והסיפוק שאתה מצליח להגשים עוד משאלה ועוד משאלה זה נותן כוח להמשיך. אנשים שבמצב שלהם אתה מגשים להם חלום". טיירי גם מודה כי "עם הזמן גם יש קהות חושים מסוימת. אי אפשר להמשיך הלאה בלי להתנתק טיפה מהסיפורים".
והסיפורים של טיירי זורמים בלי הפסקה. "יש לנו ניצול שואה בשנות התשעים שלא היה בכותל בחיים שלו. לא יודע איך נראה הכותל. הנהג לקח אותו, הגיע לשם וקרא קצת תהילים. חזר מאושר ובכה. במקרה אחר הייתה לנו בקשה לקחת אישה מאוד מבוגרת לפני חצי שנה. במשך שנתיים וחצי היא לא יצאה מהבית בגלל הקורונה. הייתה חתונה של נינה והיא מאוד רצתה לצאת לחתונה. לקחנו אותה מהצפון לעמק חפר לגן אירועים. הנהג נשאר בחתונה במשך שעתיים ולאחר מכן החזיר אותה הביתה. היא הרגישה שקמה לתחייה".
טיירי ממשיך ומספר. על תינוק חולה, על נער שנפצע בתאונת דרכים, על קטוע רגל שהיה צריך הסעה, הסיפורים אין להם סוף והעבודה אף פעם לא נגמרת. עוד חסד ועוד עזרה. כמו שעזר מציון יודעים לתת.
"אנחנו עובדים 24/6 אבל המשפחה מבינה את המקום שלי, שזה החסד שאנחנו עושים והעזרה שאנחנו נותנים. כל הזמן אנחנו גם מקבלים ד"שים ומכתבים מאנשים. מכתבי תודה שמחזקים אותנו. לא חסר".

עזר מציון נקודת אור

עזר מציון נקודת אור

"באשפוז הראשון של רוני בבית החולים היה לה קשה לקחת…
חברים לרפואה

חברים לרפואה

“תוך תקופה קצרה הפכנו להיות הגוף המוביל בישראל בתחום סיוע…