מצפן של ישרות שצמח מתוך דפי הגמרא

אלפים ליוו השבוע למנוחת עולמים את מרן הרב גרשון אדלשטיין זצ״ל. ההלוויה ההמונית יצאה מהיכל ישיבת פוניבז׳, שם התקיימו ההספדים.
מיד לאחר פטירתו במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים ׳מעייני הישועה׳ הובאה מיטתו הקדושה של הרב אדלשטיין להיכל הישיבה. היא הונחה על הרצפה, בסמוך לארון הקודש המוזהב, כשסביבה נרות נשמה ותלמידים ממררים בבכי.
הפעם הראשונה שהרב אדלשטיין נכנס להיכל ישיבת פוניבז׳ – הייתה לפני 79 שנים, בשנת תש״ד. לבקשתו של ראש הישיבה הרב שמואל רוזובסקי זצ״ל, הוא ואחיו הרב יעקב אדלשטיין זצ״ל ועוד ארבעה תלמידים הקימו את ישיבת פוניבז׳ ולפי הרישומים הרשמיים הרב אדלשטיין היה התלמיד הראשון של הישיבה שלימים נודעה כ״אם הישיבות״ וכסמל של עולם התורה הפורח בארץ ישראל.
מאז ועד יומו האחרון, הרב אדלשטיין לא עזב לרגע את ישיבת פוניבז׳. בתחילה כתלמיד ובהמשך כמגיש שיעור וכראש הישיבה. הוא העמיד עשרות אלפי תלמידים, והתייחס אליהם כבנים. מסר אלפי שיעורים יומיים עמוקים בסוגיות הש״ס, שיעורים כלליים למדניים ובהירים ושיחות מוסר וחיזוק.
רופאיו בבית החולים מספרים שזמן קצר לפני שהמדדים קרסו – הוא עדיין החזיק בידיו את ׳הפתק׳ הקטן שעליו הוא שירטט בכתב ידו את עיקרי הנקודות של שיעורו האחרון אותו מסר ערב קודם לכן בבית החולים, בחדרו שבטיפול נמרץ, למספר תלמידים שבאו לבקשתו וזאת כדי לא לבטל את השיעור היומי.
׳הפתק׳ היה חלק בלתי נפרד משיעוריו ושיחותיו של הרב אדלשטיין. כך הוא היה נוהג תדיר. בעת שמסר שיעור או שיחת מוסר – הוא החזיק בידו פתק קטן שבו היו כתובות נקודות עיקריות וחשובות. כשהפתק בידו – הוא נפרד מהעולם והשיב את נשמתו ליוצרה. זה היה הרב אדלשטיין.
גם כשהפך להיות מנהיג המגזר החרדי, הרב אדלשטיין נותר בהיכל הישיבה, עם הגמרא הישנה והאהובה, עם הראשונים והאחרונים, ועם הפתק הקטן.
בעשורים האחרונים הוא היה מעורה בסוגיות רבות; פוליטיות, חינוכיות, רפואיות, השקפתיות ועוד. חברי הכנסת החרדים, בעיקר מ״דגל התורה״, לא זזו בלעדיו. והוא, ששלט בכל פרט ונקודה – הכריע הכרעות הרות גורל, בבהירות ובפשטות. כשנשאל לא פעם, מאין לו ההבנה בנושאים סבוכים וחומריים, הוא הסביר ש״הכל נמצא בתורה הקדושה״.
מי שעקב אחר משנתו החינוכית של הרב אדלשטיין בוודאי נותר נפעם ומשתהה. מצד אחד – התעקשות שלא לשנות תו מהדרך המסורה, ומצד שני – הבנה פדגוגית יוצאת דופן, מחבקת, מקרבת ואוהבת.
למשל, הוא נשאל על ידי מחנך אמריקאי, האם יש לאב למחות בבנו המעשן סיגריה בפומבי בעיצומה של השבת. הרב אדלשטיין השיב בשלילה. הוא ראה את נפשו של הנער, הוא הרגיש את פעימות ליבו. הוא הבין ש׳מחאה׳ לא תניב שום פירות, אלא רק תרחיק ותפרק את הקשר המשפחתי.
הרב אדלשטיין הורה למחנכים לפעול ב״כבוד ובידידות גדולה״ עם אותם נערים שנשרו ממסגרות הציבור החרדי. הוא הורה להורים שלא להימנע מלרכוש לילדים הללו בגדים, גם כשאותם בגדים היו מנוגדים לקו החרדי או אפילו להלכה. אך מנגד, הוא התעקש שלא לשנות את סדרי הלימוד בחיידרים החרדים ולא לשלב בהם לימודי ליבה, גם במחיר כבד של הפסד תקציבי עתק.
הוא שמר היטב על פח השמן הטהור ועל הליבה התורנית-חינוכית, לבל ייטמאו, אך יחד עם זאת הוא החייה לבבות שבורים ושימש כאוזן לאלפים, בחכמה, בחמלה ובפשטות.
בתקופת התפשטות נגיף הקורונה הוא הפציר בתלמידיו ללא הפסקה, להיזהר ולהישמר ולשמור על הנחיות משרד הבריאות. הוא עצמו עבר למסור את שיעוריו בתוך קפסולה שקופה שהפרידה בינו לבין סובביו. הוא הקפיד על תזונה בריאה מתוך השקפת חיים שהתורה חייבת לשכון בגוף בריא וחזק.
הרב אדלשטיין היה מצפן של ישרות שצמח מתוך דפי הגמרא, מתוך הוויות אביי ורבא. בעייני, דמותו המרוממת היא התשובה לכל קולות הרעם שקמים נגד לומדי התורה שמחזיקים את העולם ומעניקים לו חיים שפויים. היא גם התשובה לקיצונים משני הצדדים שרואים את העולם בשחור ולבן, ושמוכנים בדרך לדרוס ולרמוס.
עכשיו נותרנו בלעדיו, אבל עם דרך סלולה וברורה. הלוואי שנזכה ללכת בעקבותיו ולהיצמד לדרכו. לזכרו ובשביל העתיד המשותף של כולנו. ■
הכותב הוא מנהל אקטואליה וחדשות ברדיו ׳קול ברמה׳