בדרך לכותל

מקרקוב לירושלים

בין יום השואה ליום העצמאות גוברת בי הערגה לתפילת השבת המרוממת ליד שריד חומת בית מקדשנו. כל כך חשוב לי להתפלל מול קודש הקודשים.
בימים של מגפה עולמית גלים-גלים של מחשבות מציפים את מוחי. אימי היקרה יושבת ספונה בביתה כבר כמעט חודשיים. אין יוצא ואין בא. הקשר שלנו איתה הוא רק באמצעות שיחות וידאו. היא מספרת לנו על ההתמודדות שלה עם מגפות קשות וחשוכות מרפא לא פחות מהמגפה הנוכחית.
כשנכנסו הרוסים לעיירה רוזבאדוב שבפולין, ליד קרקוב, הם הכריחו את האזרחים הפולנים וגם את היהודים לעשות פספורט רוסי. רבים מהיהודים באו להתייעץ עם סבי כיצד לנהוג. סבי, הרב ישראל וייסברג, שהיה ציוני נלהב, ממנהיגי הקהילה, ראש חברה קדישא ומראשי פועלי אגודת ישראל בקרקוב, אמר לחבריו נמרצות שלא לשתף פעולה בשום אופן עם הקומוניסטים.

היהודים שלא לקחו פספורטים רוסיים גורשו באכזריות לאלתר. הרוסים ציוו עליהם לעזוב את ביתם ואת רכושם ולעבור מיד את הנהר עם מזוודה אישית בלבד, כפתיחה למסע ארוך ומתיש של גירוש ונישול מצלם אנוש.
ללא משפט, כשבויי מלחמה, נגזרו עליהם גלות, עבודה קשה ונישול מכל הזכויות האזרחיות. משפחתה של אימי, למרות שהייתה מפרנסי הקהילה, ירדה בתוך דקות מכל נכסיה וממעמדה, וכמו כולם ארזה קצת מיטלטלים ועלתה על אחת הרפסודות הרעועות שחצו את הנהר לעבר רוסיה. שם העמיסו אותם על משאיות של בהמות, והם נלקחו בצפיפות לא אנושית ופרקו אותם כחפצים ללא ערך לרכבות הנוסעות לצפון-מזרח סיביר הקפואה והרחוקה.
אימי עוד הספיקה לשלוח מבט חטוף לאחור ולראות את הבת של המשרתת המסורה שעבדה אצלם שנים רבות לובשת את שמלת השבת של אימי ואוחזת בבובה הכי יפה והכי אהובה עליה.
הנסיעה ברכבת בתנאים מחפירים הייתה ארוכה כאורך הגלות. השבויים המבוהלים הורדו משפחות משפחות, ולעיתים משפחות קרועות ומפורדות, במחנות עבודה בסיביר. המחנות שכנו לאורך הנהרות הקפואים ששימשו בקיץ להעברת סחורות ממזרח למערב. היהודים הוכרחו לכרות עצים ענקיים ולעבד אותם בחומרים כימיים מסוכנים, מדיפי סירחון נורא, כדי להכשיר ולאטום את הגזעים בהכנה למשט ארוך בנהרות בלי לספוג מים עד הגיעם ליעדם.
במחנות העבודה בסיביר השתוללו מגפות נוראיות. טיפוס הבטן וטיפוס העיניים, שחפת ופשפשים מכל הסוגים שהפיצו מחלות ושרצו במזרני השינה, שהיו בעצם שקים מלאים שבבי קש ונסורת.
סבא של אימי, ר' אריה לייב קהוס, היה איש מעשי מאוד. במשך עשרות שנים היה בעל מפעל ענק לחומרי בנייה שסופקו לכל מחוז גליציה בפולין, והיה בעל תושייה רבה.
ר' אריה לייב לא אמר נואש. הוא מילא חביות במים ששאב מהנהר הקפוא ושפת אותן על מדורה בחצר. כשהמים רתחו היטב הוא שפך אותם על קורות העץ ששימשו רצפה מאולתרת בצריף הקטן, ועליהם הונחו בצפיפות נוראה שקי הקש שכיכבו באותם ימי חורף קפואים כ'מזרנים' מאולתרים עליהם הניחו בני המשפחה את גופם הדווה והרצוץ לאחר יום עמל ארוך וקשה.
המים הרותחים חיטאו את המזרנים והרחיקו את הפשפשים שהפיצו את המחלות וגרמו למגפות הקשות. זו הייתה השיטה הכמעט יחידה להילחם במגפה. לא היה פניצילין ולא היו חומרי חיטוי ולא מכונות הנשמה ולא ביבי, ואפילו לא ידעו מה תועלת יש בשימוש במסכות.
עוד הם מתרגלים למצבם החדש הגיעה למחנה שמועה שהגרמנים הדפו את הצבא הרוסי וכבשו את פולין. את כל האזרחים שלקחו פספורטים רוסיים העמיסו הצוררים הגרמנים ימ"ש על משאיות וקרונות להובלת בהמות היישר למחנות ההשמדה בפולין.
מחנה אושוויץ בירקנאו היה סמוך מאוד לרוזבאדוב ולקרקוב. דודתה של אימי, בלה הי"ד, שלא הסתגלה לחיים בסיביר הקפואה, שהתנהלו בקור נורא בצריפים דולפים, ברעב, בעבודה קשה, בפחד מתמיד, בין מגפות למוות ביערות עד עטופי קרח סיבירי, ניסתה לשוב לביתה במחוז קרקוב, אך חיילים גרמנים ארורים תפסו אותה, והיא נשלחה חסרת אונים באכזריות רבה למחנה ההשמדה הסמוך. אושוויץ.
אימי, שהייתה נערה צעירה, חלתה בטיפוס והייתה מוטלת ימים רבים על שקי הקש, קודחת מחום, מיטלטלת בין שמיים לארץ, בין חיים למוות. ב"ה התושייה והטיפול המסור של המשפחה התומכת השיבו אותה לחיים.
סבי בחוכמתו יצר קשר עם מנהל המחנה על רקע בקיאותו המופלאה במשחק השחמט. ההתעניינות המשותפת שלהם הביאה למשחקי שחמט שנמשכו לתוך הלילה ולעיתים התמשכו שעות אחדות במהלך כמה ימים. בזכות הקשר הזה קיבלה סבתי אישור מיוחד לגדל ירקות באדמה הקפואה של חצר הצריף ובכך להוסיף קצת ויטמינים ולהעשיר את המנה היומית של המשפחה מלבד תפוחי האדמה, שהיו עיקר המזון במחנה.
סבתי סחרה קצת בירקות וקיבלה בתמורה שמלות גדולות של נשים רוסיות עבות בשר. את השמלות הייתה פורמת, ומהבד הייתה תופרת כמה שמלות לנערות רוסיות. משאריות הבד הייתה סבתי ז"ל תופרת ורוקמת רובשקות מרהיבות ומוכרת אותן לחיילים רוסים, שחיבבו מאוד את החולצות הבוהקות הרקומות בכל צבעי הקשת בעבודת אומן.
בפרוטות שקיבלה קנתה בשוק השחור בסכנת נפשות מעט מוצרי יסוד וחלב, הוסיפה לסל ביצים מהתרנגולות שגידלה בחצר ויצאה לחלק למשפחות שבקושי הצליחו לשרוד ברעב ובקור של החורף הסיבירי.
אימי מספרת עוד שכשהבריאה הייתה נשלחת לעמוד באחו מאחורי הפרות ובידה דליים כדי לאסוף את גלליהן. לאחר ייבוש שימשו הגללים להסקה משובחת של תנורי החימום וסייעו מעט להפשיר את הכפור ולייבש את הלחות בצריף הדולף.
שוב ושוב התברר שבעלי אמונה ותושייה הצליחו לשרוד במצבים קשים ולהתמודד עם מלאך המוות שהסתובב בחופשיות בין החיים וחיפש טרף קל. יהודים שלקחו את גורלם בידיהם באמונה גדולה ובאופטימיות, גילו יוזמות וכוחות נתינה, הצילו רבים ממוות בטוח.
בזהירות רבה אני עובר לימינו אלו. ההסגר שאנו חווים בתקופה האחרונה, כל אחד בביתו וביישובו, בעיקר סביב יום השואה, יצר אצלי תחושה של דז'ה וו.
מובן שכל קשר מקרי בהחלט, ואי אפשר להשוות את מצבנו השפיר לתקופות ההסגר והפוגרומים בגטאות שכפו עלינו הגויים. גורלנו היה נתון בידי זרים, כמו עבדים. אולם המראות של קשישים פליטי שואה ספונים בביתם ללא יכולת לצאת או לקבל אורחים גורמים לתחושה קשה מאוד של בדידות ותסכול. עצוב אצלם ועצוב גם אצלנו, בני הדור השני לשואה, שעומד חסר עונים.
התרגשתי לראות חיילים ושוטרים מצדיעים מול מרפסות של ניצולי שואה, ויש יום-יום עוד הרבה מאוד מחוות שמגלות שבעם שלנו יש כוחות מדהימים של חסד, חמלה, התחשבות, ערבות הדדית, תשומת לב ונתינה.
זה מחמם את הלב ומזכיר לי שוב בזהירות רבה את הכוחות של בעלי החסד והיוזמה בגטאות ובמחנות. ילדים חירפו נפשם וחצו גדרות כדי להביא כמה תפוחי אדמה למשפחות רעבות או כדי לעודד אנשים רעבים וחולים.
רושם אדיר של עוצמות וגבורה מתפרץ אצלי דווקא בימים אלו. אני רואה מסירות נפש מופלאה של אנשים ונשים במנייני המרפסות שנכפו עלינו במגפה. יהודים יקרים עומדים רחוקים זה מזה, עוטי מסכות, שעה ארוכה בשבת ובחג, בקור, ברוחות ובגשם הירושלמי המקפיאים עצמות, על גגות הבתים הסמוכים, כדי לחטוף 'זנב' של קדושה ואולי גם פרק של קריאת התורה ומעט ברכת כוהנים.
יהודים מאוחדים בציפייה לחזור לישיבות, לשוב ללימוד התורה בחברותא, להתפלל בצוותא בבתי הכנסת. מעריכים כל שבב של קדושה בציבור.
גלי הערצה עצומים מתגלים בכל שדרות האומה לכוחות הביטחון, לגורמי הרפואה, למד"א, לצוותי בתי החולים, למתנדבים הרבים, לגומלי החסדים. שוב אנו מתאחדים לנוכח גורל אחד שמאחד את כולנו.
דיברתי עם רופאים ופרופסורים שאינם חובשים כיפה המצהירים בלי לכחד שסוף-סוף הבינו שיש כוח שמנהל אותנו. טובי הרופאים עומדים מול המגפה העולמית ואינם מסוגלים להבין כיצד פועל מנגנון העלום של הנגיף החמקני.
אין זה אלא שאצבע א-לוקים בדבר. כך הם. ואנחנו מה נאמר?
בני דודים שלי בניו יורק מסתכלים על הקורה בארץ ישראל ועל ההתמודדות והעמידה שלנו כאן בפליאה עצומה. כל העולם מתרגש לראות במו עיניו כיצד מתגלה ההבטחה הנצחית והמופלאה ליהודים יושבי הארץ: "כי עיני ה' א-לוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".
דיברתי השבוע שיחה בין יבשות עם חסיד סאטמר המתגורר בפלטבוש, ניו יורק. הוא דיבר כמו ציוני נלהב. הם מעודכנים שם בפרטי פרטים במה שקורה בארץ. שם מתים בכל יום מאות חולים ר"ל. רבנים גדולים ויהודים יקרים ורבים מספור נאספים אל אבותיהם בקצב בלתי נתפס.
הוא מעודכן היטב בפעילות יחידות העילית של המודיעין בצבא ההגנה שלנו, שהתגייס בגאונות יצירתית אופיינית לבנות במהירות וביעילות מכונות הנשמה ועוד ציוד רפואי מציל חיים.
תושייה של יהודים, כבר אמרנו?
כל העולם מסתכל בהתפעלות ובהערצה גלויה כיצד הממשלה של ביבי מנהלת את המשבר המסובך בתחכום ובתושייה. כיצד היהודים מתאחדים פה להגן על החלשים ולהציל אותם מסכנת חיים. כיצד למרות כל הקשיים והטעויות הרבות שנעשו המצב פה, ב"ה, הרבה יותר טוב ובטוח כמעט מכל מקום אחר בעולם.
ערב יום עצמאותנו-עצמיותנו נאחל ונייחל יחד שהאחדות והאמונה לא ימושו מאיתנו לעולם, גם לאחר שמשבר המגפה יהיה בע"ה במהרה מאחורינו.
חודש טוב ומבורך שבת של בריאות שמחה רוגע ובשורות טובות.
ניפגש בע"ה בקרוב ממש בדרך לכותל.
באהבה רבה,
ישראל גולדברג

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■

מנקים אשליות לפסח

מרץ 15, 2023

פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים):
1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?".
2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית:
• איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות.
• מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק?
• אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע.
• אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת.
• מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה.
• במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב.
מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם.
3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח.
4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■

״מילדים ועד לשר גדול בישראל – החיבה הייתה אותה חיבה״

דצמבר 28, 2022

בליל יום שני האחרון, נר שמיני של חנוכה, ניצחו אראלים את המצוקים והתבשרנו על פטירתו של זקן רבני הציונות הדתית, הרב חיים מאיר דרוקמן זצ״ל. הרב נדבק בנגיף הקורונה בפעם השנייה, מצבו הבריאותי לא היה טוב וכחודש לאחר שחגגו לו יום הולדת 90, הרב נלקח מאיתנו ושב לעולם שכולו טוב. למוחרת יום הפטירה, בעיצומו של ׳זאת חנוכה׳, רבבות מעם ישראל יצאו למרכז שפירא ללוות את הרב למנוחת עולמים. נכחו בה רבים מעם ישראל: תלמידים, בוגרים, חברי כנסת, רבנים ועוד. ההלוויה שודרה כמובן גם בכלי התקשורת השונים לטובת אלו שלא הגיעו.
הרב דרוקמן זצ״ל שימש במספר תפקידים ציבוריים חשובים, ביניהם – ראש ישיבת אור עציון, רב היישוב מרכז שפירא, נשיא איגוד ישיבות ההסדר, ויושב ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בעברו, בין היתר, כיהן כחבר כנסת ולאחר מכן כיהן כראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה. מי שהכיר את הרב ידע שמדובר באישיות רבת פעלים, מלאה באהבת ישראל, שכל כולה למען העם והמדינה.
וכדי להמחיש דבר זה סיפר הרב שמואל אליהו שפעם שאלו את הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "איך אפשר לאהוב את כל עם ישראל?", והרב ענה: "זה באמת קשה ולא פשוט. אבל אני מצאתי פתרון: אני אוהב את הרב דרוקמן והוא אוהב את כל ישראל".
״סימניות בכל ספר״
הרב מיכה הלוי, רב העיר פתח תקווה וראש ישיבת ׳עטרת נחמיה׳ בתל אביב, הוא אחד מהאנשים שהכירו את הרב ושראה מקרוב את גדולתו. הרב מיכה כיהן כר״מ בישיבת ההסדר אור עציון וזכה לעבוד עם הרב דרוקמן כתשע שנים. שוחחנו עם הרב הלוי כאשר היה בדרכו ללוויית הרב זצ״ל, והרב שיתף אותנו במעט מגדולת הרב רגע לפני שנפרד ממנו במסע הלוויה.
״הקשר שלי עם הרב דרוקמן החל עוד כשהייתי נער, לפני כ-45 שנים, בתל אביב״, משתף הרב מיכה. ״הרב דרוקמן היה מגיע לשלוחה של מכון מאיר בתל אביב להעביר שיעורים. היו מגיעים מספר לא קטן של נערים, ביניהם אני, ואפשר לומר בפה מלא שהרב עיצב את האישיות שלנו. הוא הפיח רוח של תורה ושל אמונה גדולה. אני זוכר שבשיעורים הרב היה עם הרבה מאוד ספרים, ועם סימניות בכל ספר. הוא היה קורא פסקאות מספרים שונים החל מהתנ״ך, דרך מדרשים וכלה בכל ספרי הרב (קוק) זצ״ל, מדייק במילים הכתובות. היה מדהים לראות תלמיד חכם שמוסר שיעורי תורה בכל רחבי הארץ ומפיץ את התורה הגואלת – תורת הרב צבי יהודה זצ״ל״.
כאמור, הרב מיכה הלוי היה ר״מ בישיבת אור עציון, בזמן שהרב דרוקמן היה במקביל גם ראש הישיבה וגם חבר כנסת: ״אפילו בימים עמוסים שהיו לרב מחוץ לישיבה, הוא לא ויתר והיה מגיע להעביר שיעורים רבים בשעות הלילה המאוחרות לכלל תלמידי הישיבה – החל משיעור א ועד שיעורי ח ובוגרי הישיבה שבאו לשיעור פעם בשבוע. לעניות דעתי הרב העביר עשרות שיעורים בשבוע על אף היותו עסוק בצורכי ציבור, ולכן הוא דמות מרכזית בלימוד התורה של התלמידים ולא רק בעיצוב אישיותם״.

״התייחס לכל אדם כאות בתורה״
איך זה לעבוד עם הרב דרוקמן?
״צריך לדעת שפגישה או שיחת טלפון עם הרב יכולה להתקיים בכל שעה מתוך 24 השעות שיש ביממה. ותמיד בשיחה הרב חד ונמצא בעירנות מוחלטת. למרות כל העיסוקים הרבים שהרב עוסק בהם במקביל – כשאתה מדבר איתו על נושא מסוים הוא ממוקד מאוד באותו עניין כאילו זה הדבר היחיד שכרגע קיים. זה לא ייאמן. הרב נותן את אותו מיקוד גם לעיסוק בבעיה של תלמיד מסוים וגם לעיסוק בעניין ציבורי ברומו של עולם. זה מיוחד וייחודי מאוד״.
ממה זה נובע?
״אני חושב שבראש ובראשונה זה נובע מהתפיסה התורנית שבו, מהתורה שלו. דהיינו, הרב דרוקמן חי את הפסקאות באהבת ישראל שכתובים בספר ׳אורות׳. שם כתוב שאהבת ישראל זה מקצוע גדול בתורה. כלומר, ׳ואהבת לרעך כמוך ואידך זיל גמור׳, זה כל התורה כולה. יש שישים ריבוא אותיות בתורה, וכל אחד הוא אות בתורה. הרב דרוקמן התייחס לכל אדם כאות בתורה. וזה בא מתוך תפיסה של תורה, זה ממש לחיות את אותה פסקה ב׳אורות׳. והכול נובע מהיחס לכלל ישראל, כמו שהפסקאות שם ממשיכות ואומרות שהסנגוריה על ישראל לא תסמא את עינינו לראות את מומיה, ואף על פי כן כולך יפה רעייתי ומום אין בך. דהיינו, להגדיר שכל חולשות וחסרונות שיש בחלק מעם ישראל זה מום עובר, אך כאשר מסתכלים על הכלל, אין מום – ׳כולך יפה רעייתי׳. לאור זאת הרב התייחס ואהב כל אחד״.
השנים הרבות במחיצת הרב דרוקמן זצ״ל השאירו אצל הרב מיכה גם זיכרונות רבים. ״הרמי״ם היו מגיעים מטעם הישיבה לבקר את התלמידים בבסיסים כששירתו בצבא, וגם הרב דרוקמן היה מצטרף. זכור לי אישית פעם או פעמיים שכשהייתה אי הבנה בין חייל לבין מפקד לגבי עניין דתי, הרב היה יודע מצד אחד שהמפקד טועה, ומצד שני שצריך לשמוע בקול המפקד. הרב חינך את התלמידים שיש חובה לציית לדברי המפקד ומצד שני בנקודות מסוימות מאוד שאינן מלמדות על הכלל של משמעת למפקד יש לעמוד על שלהם. כמובן, ׳שלהם׳, הכוונה למה שהתורה אומרת.
אני חושב שכל צמרת צה״ל ראתה את הדברים הללו ברב. מה שלהרבה אנשים זה ׳או-או׳, אצל הרב זה היה מורכבות של עולם אחד״.
״המשפחה הייתה שותפה מלאה״
עם הרב הלוי אנחנו משוחחים בזמן הנסיעה ללוייתו של זקן רבני הציונות הדתית, והרב הלוי אמור כי על הרב דרוקמן צריך לומר את הפסוק ״אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין״ (מיכה ז, ב). ״הפסוק הזה מלווה אותי בדרך. פירושו של דבר שהרב היה בתורתו חסיד גדול. כל תורתו היא חסד עִם עַם ישראל, ועל זה ׳אבד חסיד׳. בתורה הזאת הוא קירב רבים – גם קירוב ממש וגם קירוב שרבים העריכו ולא זלזלו בתורה בזכות הרב, וזה ׳וישר באדם אין׳ – בעיני בני אדם הרב היה אדם ישר״.
הרב דרוקמן כיהן ושימש בהמון תפקידים במהלך שנותיו ופעילותו הציבורית, כיצד אדם אחד יכול לעשות כל כך הרבה? להספיק כל כך הרבה.
״אין לי ספק שמדובר בסייעתא דשמיא עצומה, שהיא מעבר לטבע. אין לי מילה אחרת. כמובן שהסי1ףיעתא דשמיא הזו מגיעה לאדם שכל כולו מסירות נפש לכלל ישראל. לעבוד במשך שעות רבות ביממה ובקושי לעלות לישון על המיטה זה על טבעי. אני חושב שבמשך שנים רבות המושב של הרב ברכב היה על מצב שכיבה והרב היה ישן בדרכים בין מקום למקום (היה לו נהג, מ״ט). בשאר הזמן הרב היה חוזר לביתו, יכול להיות אפילו בשעה שתיים בלילה, והיה לומד תורה, עונה לטלפונים וקובע פגישות״.

ומשפחתיות הייתה נכנסת בלו״ז?
״אני חושב שכן״, משיב הרב הלוי. ״את זה צריך לשאול את בני המשפחה של הרב. זה נכון שאת כל סעודות השבת היה עושה עם הישיבה, והמשפחה הייתה מצטרפת אליו. המשפחה הייתה שותפה מלאה לחיי הציבוריות שלו״.
האם יש נקודת תפנית בחייו של הרב דרוקמן שבה נהייה לרב גדול ומוכר בציונות הדתית? ניתן להצביע על משהו מסוים שהוביל לדבר?
״אני חושב שזה קרה עוד לפני היותו מפורסם כחבר כנסת. לא מדובר בתפנית מסוימת אלא פשוט מעשיו ותורתו הפכו אותו למי שהוא, עוד במסעות לימוד התורה וההתעסקות הכללית בכלל״.
״אותה החיבה״
מתי הייתה הפגישה האחרונה שלך עם הרב?
״הפגישה האחרונה שלי עם הרב הייתה לפני כחודש בהכתרת הרב דרור טוויל, רבה של שדרות. הוא חיבק ונישק אותי, כמו בכל פעם שנכנסתי אליו. החיבה היתרה שהייתה לרב לכל אחד, אמירת השלום שלו מגיעה לצד יחס כל כך גדול. לכל אחד, מילדים ועד לשר גדול בישראל, הייתה אותה החיבה. פשוט מדהים!״.
לסיום אנחנו מבקשים מהרב מיכה לשתף אותנו בזיכרון מיוחד מהרב דרוקמן. ״אני יודע לומר כר״מ, שבמסיבות חנוכה עם כלל תלמידי הישיבה, התלמידים דיברו והשמיעו את דעותיהם וגם היה נהוג לקיים פולמוס דעות בין הר״מים, ואני ממש זוכר שהרב היה קשוב מאוד. בסוף הדיונים, הרב היה אומר מילים בודדות אחרונות, ובתמצית מדויקת הצליח הרב לומר את המסר שרצה להעביר, לאחר כשלוש שעות של הקשבה! לא נתפס!״.
באופן אישי, מה הכי יחסר לרב מיכה מהרב דרוקמן זצ״ל?
״אהבת ישראל המאוד מיוחדת שלו וחיבורו לכלל העם. הרב היה אומן וידע להוביל את כולם באיזון נכון. אני חושב שאיבדנו מנהיג שהצליח לאזן ולחבר את כל הקצוות כולם, ואת הרוח הזו של הרב חייבים להמשיך״.