כל העולם נמצא בימים אלה בסוג של הסגר. יש שנמצאים בבידוד מלא לבדם, יש שסגורים בבית עם משפחתם, ויש שבשל היותם עובדים חיוניים הרי שמותר להם לצאת ולעבוד (כמעט) כרגיל.
בעת הזו, בשעה שמגפת קורונה משתוללת, מציאות החיים הביאה את רובנו לשהייה של שעות מרובות עם הילדים ועם בני הזוג. מציאות שכנראה מעולם לא חווינו לתקופה ארוכה כל כך! כיצד מתרגלים? כיצד מסתגלים? כיצד מתפקדים?
"מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". בן האנוש מורגל במרחבים, להתבונן בזריחה ובשקיעה ולהישבות בקסמיהן, לתור אחר האופק. יש באדם רצון לגלות עולם, להיות בכל מקום, לראות את פלאי תבל ולחזות בקסמי הטבע. כיום כולנו 'תקועים' בבית.
חשוב כל כך דווקא עכשיו, בהסגר ובבידוד המשפחתי, שגם במתחם המצומצם (כל אחד לפי גודל ביתו) יהיה לכל אדם מבני הבית, ובעיקר להורים, המרחב האישי, הספייס שלו. אין כמו אהבת בני זוג וגם אין כמו אהבת הילדים, ובכל זאת, בלי להעליב או לפגוע, כל אדם צריך גם מרחב שקט משלו.
בני זוג חייבים לדרוש זמן איכות שהוא רק שלהם ולדאוג למקום איכות שהוא רק שלהם.
הזוגיות יכולה לפרוח ולהתעצם רק אם נתייחס אליה ביתר תשומת לב בעת הזו. אם לא נתעלם ממנה אלא דווקא להפך, ניתן לה מקום וזמן, היא תפרח כעת ותתעצם כשנחזור לשגרה.
נתינת מרחב אינה רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרגשי והמילולי. הבית כרגע גועש ורועש מבני הבית הנמצאים בו יום ולילה ללא יציאה והפוגה. חשוב לתת לכל אחד מבני המשפחה אפשרות לבטא את עצמם ולהגיד את דברם, לאפשר להם להוציא את אשר על ליבם, קל וחומר שכך צריך לפעול ולעשות בין בני זוג.
כדי לקיים את הזוגיות יש לאפשר יותר מתמיד דווקא בימים אלה את מרחב המחשבה, הביטוי, האמירה גם אם הם אינם בדיוק כפי שציפה הצד השני. יש צורך בהרבה יותר סבלנות והכלה כלפי בני הזוג. כל אחד צריך את המקום שלו וההרגשה שיש לו את הפינה שהוא יכול לברוח לשם. לקרב אך לכבד את המרחק.
