השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

"באהבה אין קץ, בתך"

"באהבה אין קץ, בתך"

בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.

כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן

חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה

[elementor-element…
ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…

בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

"באהבה אין קץ, בתך"

"באהבה אין קץ, בתך"

בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.

כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן

חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה

[elementor-element…
ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…

יהדות עכשיו

מר סקופ

הוא חתום על כמה מהחשיפות הגדולות בישראל כמו פרשת “איראנגייט” שטלטלה את ישראל ואת ארה”ב, או על חשיפת החלטתו של הנשיא רייגן לשלוח לביירות חיילי מארינס בכדי לסיים את המלחמה בלבנון, חשיפה שבעקבותיה התקשר אליו ראש הממשלה מנחם בגין ואמר לו “מר שיפר, אתה מוכן למכור את אמא שלך עבור סקופ”.

עיתונאי שמעון שיפר

רגע לפני יום הולדתו ה-74, העיתונאי שמעון שיפר מוציא ספר חדש ומסכם ארבעים וחמש שנים של עיתונות.

לא עובר הרבה זמן מתחילת פגישתנו ושיפר ניגש לארון בחדר העבודה שלו ומוציא מקלסר עב כרס, נייר טואלט ורוד בן כמה עשרות שנים. הכתב מעט דהוי אך עדיין ניתן לקרוא בבירור את המילים שכתובות עליו. “הייתי במסיבה אצל בכיר במשרד החוץ” הוא מספר בעודו מחזיק את נייר הטואלט “והוא אמר ‘יש לי בשבילך מסמכים סודיים ביותר- תעתיק אותם’. לא היה לי נייר, אז נכנסתי לשירותים והעתקתי את המברקים, באחד מהם, שהיה מיועד לעיניו של ראש הממשלה בגין, הציע לו שגריר ישראל בארה”ב משה ארנס, שיודיע על כך שישראל מוכנה להקפיא את בניית ההתנחלויות לתקופה מסוימת וזה יגרום לכך שהמלך חוסיין יצטרף למשא ומתן עם ישראל.
לאחר הפרסום שלי, ארנס דרש לפטר אותי מקול ישראל ואמר כי הוא מוכן לחזור בו מדרישתו אם אראה שיש לי באמת את המברקים, הבעיה שאת ההעתק שהיה לי לא יכולתי להראות לו…”.
המון כסף היו מוכנים לשלם חובבי היסטוריה שכמותי בשביל לנבור בארכיון האישי של שמעון שיפר. חוץ מנייר הטואלט המדובר, נמצאים פה מסמכים נוספים מארבעים וחמש שנים בהן עבד ככתב וכפרשן מדיני ברשות השידור וב”ידיעות אחרונות”. כעת חלק מארכיון זה הופך מאישי לציבורי בספרו החדש “לעיניך בלבד”.

לעיתונות הוא הגיע דרך המחנכת שלו בחטיבת הביניים “בכיתה ח’ המחנכת שלי בביה”ס האזורי של מושב שפיר בדרום, טובה אילן, שלימים נעשתה גם חברת כנסת, מינתה אותי להיות עורך עיתון בית הספר.

כאשר שיפר מחזיר את הקלסר למקומו בחדר העבודה אני רואה שאת קירות החדר מעטרות תמונות עם מנהיגי העולם ואני מבקש סיור מודרך. “זו תמונה עם ראש הממשלה אריאל שרון בביקור בבסיס של חטיבת כפיר” שיפר מצביע על אחת התמונות “הייתי מאד קרוב לשרון, מיום מותה של אשתו לילי, נהגנו לדבר כל ערב ולסכם את היום. אני זוכר את הלילה של הארבעה בינואר, התקשרתי ללשכת ראש הממשלה ב21:00 ושמעתי שיש רחש גדול בלשכה, הם אמרו שהם לא יכולים לדבר עכשיו ואז התברר לי שזו ההתמוטטות הראשונה שלו”.
משם אנחנו ממשיכים לתמונה בה נראה שיפר כשהוא מראיין את מנחם בגין והוא מספר על כך שהיה הראשון שראיין אותו לאחר הפצצת הכור הגרעיני בעיראק. 

“זה היה ריאיון שנמשך יותר משעה ואני מספר בספר על היום ההוא של אחרי הפצצת הכור” אומר שיפר. “זה היה בחג השבועות, העמסתי את המשפחה שלי על הפורד פיאסטה הקטנה ונסענו לאימי במושב שפיר שבדרום. באותו הבוקר בשעה תשע וחצי התקשר יועץ התקשורת של בגין, אורי פורת, לחדר חדשות וביקש להעביר ידיעה מאד חשובה עם ערך בין לאומי. אמר לו ראש הדסק משה נגבי ‘אנחנו לא מקבלים הודעות מדוברים אלא רק מהכתב המדיני שמעון שיפר’.

פורת אמר לו שהם לא מוצאים אותי וכשבגין פתח את הרדיו בשעה עשר ולא שמע דבר, הוא התקשר לאחיינו עמנואל הלפרין שהיה מנהל חטיבת החדשות בקול ישראל ואמר לו שלא מוצאים את שיפר אבל יש כאן ידיעה חשובה- על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק! וכך רק בשעה אחת עשרה שודרה לראשונה הידיעה. שמעתי אותה במושב והעמסתי את אשתי רחלה ז”ל והילדים, נסענו לירושלים ונפגשתי עם בגין לריאיון.

בריאיון, בגין אמר שהיה ויכוח בקבינט על האם נודה או לא נודה בהפצצה והוא אמר ‘אנחנו לא באנו כגנבים בלילה, אנחנו נודיע לעולם שעשינו את זה’”.

הסיור מתקדם ואיתו הסיפורים המרתקים של שיפר, אם זה על תמונותיו עם יצחק רבין ומשה דיין ואם זה על תמונתו עם נתניהו מהריאיון הראשון שהעניק ב96 כשנכנס ללשכת ראש הממשלה. כשאנחנו מגיעים לתמונה עם שמיר, הוא מחייך ומספר בהומור “זו תמונה עם ראש הממשלה יצחק שמיר בה אנחנו מצולמים באחד ממלונות הנופש של צ’אושסקו נשיא רומניה. אחד הדברים המעניינים שאתה לומד על מנהיגים ממזרח אירופה של פעם, זה שבתמונות הם תמיד נראים גדולים ובמקרה של צ’אושסקו זו הפעם הראשונה ששמיר היה גבוה ממנו…”. 

מלבד ראשי ממשלות ישראלים, על הקיר נמצאות גם תמונות מראיונות שערך שיפר עם מנהיגים מהעולם. “זו תמונה מהריאיון היחיד שנשיא צרפת ז’אק שיראק העניק לעיתונאי ישראלי” הוא מצביע על אחת מהן ואז על תמונות נוספות. “כאן יש תמונה עם יורש העצר המרוקאי, זה צילום עם המלך חוסיין כשהתבקשתי ללוותו ביום הלוויה של יצחק רבין ופה יש תמונה שלי ושל עמיתי נחום ברנע, מראיינים את הנשיא האמריקאי ג’ורג’ וו’ בוש”.  כמו בספרו, כך גם בסיור שעורך לי שיפר בחדר העבודה שלו, הוא מטבל את סיפוריו באנקדוטות שגורמות לי לרצות לשמוע עוד ולקנא בו, בו-זמנית. 

“יש כאן ריאיון עם שר החוץ היפני ב1991 שבו במשך כל הריאיון נפלה על השר תרדמה כבדה” אומר שיפר ומחייך. “מה שקרה זה שאני הייתי קורא את השאלה והעוזר שלו היה משיב. אחרי שהסתיים הריאיון, יצאתי החוצה והשלכתי אותו לפח”.

איך סקופ נולד
הספר “לעיניך בלבד” הינו ספרו השלישי של העיתונאי שמעון שיפר, כאשר ספרו הראשון “כדור של”ג” עסק ברקע למלחמת לבנון הראשונה וספרו השני “המתריע” פורסם אך לפני שנה וחצי והוא מבוסס על שנתיים של שיחות אותן קיים שיפר עם האלוף במילואים עמוס גלעד, שיחות בהן דנו בכישלונות המודיעין הישראלי.
עברה רק שנה וחצי מפרסום ספרך הקודם, האם הקורונה היוותה זרז לפרסום ספר חדש בזמן קצר יחסית?
"כן, מבחינתי אני מברך את המגפה, כי בתקופת הסגר הראשון במשך ארבעה חודשים, פתחתי את יומי בריצה בים ומ8 וחצי בבוקר ישבתי על הארכיון שלי וכתבתי את הספר. תודה למגפה!”.

ריאיון עם הנשיא בוש ב2008 יחד עם נחום ברנע


איך היית מתאר את הספר החדש?
“הספר הזה נותן לקורא ולקוראת מדריך כיצד לקרוא ידיעות, מאיפה סיפורים נולדים ואני משתף את הקוראים שלי בסיפור שמאחורי הסיפור של כל סיפור”.
כאמור, הספר “לעיניך בלבד” מפנה זרקור למקצוע העיתונות וחושף את העבודה מאחורי הקלעים. בספר לוקח שיפר את הקורא למסע מרתק בהיסטוריה של חצי המאה האחרונה דרך הסיפורים והחשיפות שלו, אשר לא רק שסיקרו את ההיסטוריה אלא שבמידה לא מועטה גם עיצבו אותה.

אז בתור אחד ה”סקופיונרים” הגדולים, כיצד נוצר סקופ? מאיפה מגיעה ידיעה?
“אני מקדיש פרק בספר למניעים להדלפות ויש הדלפות שמקורן במניע נאצל- למשל, אני מספר על אחות במחלקה האונקולוגית בהדסה, שראתה שבכל פעם שמגיעים למנהל המחלקה קרובי משפחה של חולים סופניים, הוא אומר להם ‘אני מציע שתתקשרו אליי הביתה כי כאן אני לא יכול לדבר’ ואז מתברר לאותה אחות שהרופא גובה על כל שיחת טלפון המון כסף וזה מאד מקומם אותה. היא מתקשרת אליי ומביאה לי רשימה של קרובי משפחה של חולים ואני נפגש עם אותם אנשים, שמספרים לי שהוא באמת גובה מהם על כל שיחה כסף. זה היה אחד התחקירים הראשונים שלי והביא לכך שמנהל המחלקה הודח. לזה אני קורא “מניע נאצל”.

הריאיון הראשון של נתניהו בלשכת ראש הממשלה

ואם נדבר על מניעים לא נאצלים, אתה מספר בספר למשל על מקרה בו בנימין נתניהו מבטיח לך סקופ בתמורה לכותרת ראשית בעיתון
“כן, זה נגע למשא ומתן עם סוריה, הוא היה יו”ר האופוזיציה וחשף על במת הכנסת מסמך סודי ביותר, שכתב תת אלוף צבי שטאובר, המסמך עסק במשא ומתן שניהל רבין עם הסורים. באותו ערב נתניהו עשה מאמץ שאפרסם את המסמך הזה כולו, בתנאי שאתחייב שזו תהיה כותרת ראשית ולא הסכמתי לכך. אגב, נתניהו היום נגד החזרת רמת הגולן אבל בספר אני מספר על פעמיים שהוא ניהל משא ומתן מפורט על החזרת הגולן- בהתחלה עם חאפז אסד ואחר כך עם בשאר אסד. הצגתי את אחד המסמכים הללו לדובר שלו, אופיר אקוניס וביקשתי תגובה. אקוניס סיפר לנתניהו שיש לשיפר את המסמך על מה שהציע לאסד ונתניהו אמר לו- ‘לא משנה מה יש לו אתה תכחיש’”.
הסיפור הזה מזכיר את הסיקור החיובי בתיק 2000 בו מואשם בין היתר גם המו”ל שלך נוני מוזס ובכל זאת אתה מודה לו בתחילת ספרך
“אני מודה לו ואני חושב שמה שהוא עושה זה נלחם על חופש העיתונות, הוא נלחם על המשך פרנסתם של אלפי משפחות ובעיקר נלחם כדי להעניק לישראלים את האפשרות לקבל שלל דעות ומה שקרה לו עם נתניהו זה היה במסגרת הניסיונות שלו לסייע ולהציל את ידיעות אחרונות”.

מורים לחיים

קשה להבחין בכך בשל העברית המדויקת והרהוטה שבפיו, אך שמעון שיפר נולד בהונגריה ב1947 ועלה לארץ בגיל עשר. בארץ הוא הכיר את רחלה לה היה נשוי עד שנפטרה לפני כשלוש שנים ולזוג נולדו שני ילדים וארבעה נכדים. לעיתונות הוא הגיע דרך המחנכת שלו בחטיבת הביניים “בכיתה ח’ המחנכת שלי בביה”ס האזורי של מושב שפיר בדרום, טובה אילן, שלימים נעשתה גם חברת כנסת, הציעה לי ומינתה אותי להיות עורך עיתון בית הספר, היא אמרה אתה סקרן ויש לך את התכונות המתאימות. היא בעצם עיצבה את עולמי ובגללה נכנסתי בהמשך לעיתונות ועל זה נאמר- מורה לחיים. 

מורה נוסף ששיפר מציין בשיחתנו הוא המורה שלו בישיבה התיכונית אור עציון “במשך שנתיים- שלוש המחנך שלי היה הרב חיים דרוקמן, מחנך נערץ והוא שמר איתי ועם משפחתי על קשר כל השנים, עד כדי כך שכשלפני שלוש שנים כשרעייתי המנוחה רחלה נפטרה, הוא הגיע לשבעה. אני חוויתי ממנו ואיתו חוויות עמוקות מאד, כשהורדתי את הכיפה שאלתי את עצמי- איך יגיב המחנך שלי כשהוא יראה אותי. יום אחד אני עומד בצומת מסמיה, הייתי אז במילואים, עוצר טנדר ואני רואה את הרב דרוקמן שקורא לי ‘תעלה תעלה’. הוא לא העיר שום הערה, הוא קיבל אותי כמו שאני”. 

סיפרת שהמחנכת שלך טובה אילן, מינתה אותך לעורך עיתון בית הספר בגלל שהיא זיהתה בך את התכונות המתאימות לכך. מה הן בעינייך אותן תכונות שחשוב שתהינה לעיתונאי?

"יש שלוש תכונות שחשובות- סקרנות אין קץ, הרצון והיכולת להטיל ספק והתכונה הנוספת שנדרשת לעיתונאי זה הרצון לתקן עיוותים ועוולות".

לאחר 45 שנות קריירה עיתונאית, אילו עצות יש לך למי שמתחיל באחת שכזו?

"אם את או אתה רוצים להגיע לתקשורת, אל תירתעו מהכישלון ומהדרך כי הדרך הזו, היום יותר מפעם, מאד קשה. קשה להשתלב בתקשורת אבל מי שבאמת רוצה את זה, שלא יירתע”.

אתה חוגג 74 באותו שבוע שמדינת ישראל חוגגת 73 אולי נסיים בברכה משותפת למדינה ולעצמך

"אני לא מברך את עצמי, אברך רק את הזולת, באמצעות משפט מהמקורות "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּך כָּל יְמֵי חַיָּיך" וגם בהמשך המשפט "וְישַׁבְת בְּבֵית יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים" כל אחד במקום שלו.

עוד במדור זה

חיילת כבר לא אלמונית - לזכרה של יעל בן דב

חיילת כבר לא אלמונית - לזכרה של יעל בן דב

בשבת שעברה נפטרה אחת מאחרונות לוחמות לח"י, יעל בן -דב. יעל נולדה בשנת 1928 בירושלים כחיה ברנדווין. למרות שגדלה במשפחה חרדית היא הצטרפה לתנועת בית"ר. בעקבות פעילותה בתנועה היא סולקה מסמינר הגננות של המזרחי שמנהליו אסרו על הפעילות בבית"ר. לאחר שהחליטה שבית"ר אינה מתאימה להשקפת עולמה היא עברה לתנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים' (ברי"ח). רבים מחניכי ברי"ח ומדריכיה היו חברים בלח"י, ועל חיה שחיפשה קשר למחתרת הוטלו אט אט משימות שונות. לאחר שהשכילה להעביר מזוודת נשק גדולה היא הפכה לחברת המחתרת, וככינוי מחתרתי בחרה את השם 'יעל'. שם שלימים הפך לשמה.
בתחילה פעלה יעל בתאי הנוער של המחתרת ובגיוס צעירים. מסירותה וכישרונה לא נעלמו מעיני מפקדיה, והיא מונתה כאחראית לאחד מתאי הנוער בירושלים. אחד מחניכיה היה הצעיר אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי חיילים בריטיים ועונה למוות. גופתו לא נמצאה עד היום והתעלומה סביב מקום קבורתו לא נתנה ליעל מנוח כל חייה.
מלבד פעילותה בנוער השתתפה יעל בפעולות קרביות. ביניהן פעולת שחרורו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), האידיאולוג של לח"י שנאסר בידי הבריטים ונפצע קשה כשניסה להימלט. הוא הובא לטיפול אצל האורתופד הירושלמי, ד"ר טרוי, וחברי לח"י הצליחו לשחררו בפעולה נועזת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את חבריה כשאלדד יגיע.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים. לשם חיסולו חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה 'מטפלת' עם עגלת תינוק, אך במקום תינוק תהיה בובה והיא תמולכד, וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לתפקיד המסוכן של ה'מטפלת' נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה להפעיל את המטען, אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את 'התינוק' בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה ניתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה", סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר מלחמת ששת הימים הצטרפו יעל ובעלה, שבתי בן דב, איש רוח חבר לח"י שנכלא לשנים ארוכות, לקבוצה מיוצאי הלח"י שהתגוררו בבית השבעה בשכונת בית חנינא בירושלים. יעל התמחתה בחינוך מיוחד ונהגה להתנדב במוזיאון אסירי המחתרות בכלא ירושלים. היא הקדישה את חייה לקידום מורשת המחתרת שאליה השתייכה ונשארה נאמנה לעקרונותיה הרעיוניים

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

הנאשם גרינוולד, שהפך למאשים, יוצא מבית הדין לאחר זיכויו, יוני 1955

שמואל תמיר בכנסת

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

"באהבה אין קץ, בתך"

"באהבה אין קץ, בתך"

בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.

כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן

חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה

[elementor-element…
ימים נוראים בחיק הנאצים

ימים נוראים בחיק הנאצים

היה זה יום חמישי, י"ג בתשרי תש"ו, שלושה ימים לאחר…
הצוואה של אלעזר

הצוואה של אלעזר

לפני 20 שנה אירע הפיגוע הקשה בין זיף לכרמל בדרום…
3 שנים לרצח רנה הי"ד

3 שנים לרצח רנה הי"ד

כמעט שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי בו…
כך ניצלו חיי

כך ניצלו חיי

מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי בתחילתה: 'מבצע שלום הגליל',…
מורשת קרב

מורשת קרב

“הצלחנו להפוך את עמותת “גבעת התחמושת” לעמותה ממשלתית. עד לפני…
15 שנה אחרי

15 שנה אחרי

במהלך מלחמת לבנון השנייה נפל רס״ן בנג’י הילמן ז״ל כחודש…