טור אורח

משחרר ירושלים

המונופול הממשלתי שמי שלא רוצה לשבת בחושך או להפוך לשלולית מהחום חייב להשתמש בו בכל מקרה? מה הצעד הבא, בנק ישראל עושה פרסומות לכסף? בעצם גם זה כבר היה.

השעה 08:00 בבוקר. היום יום ג' כ"ז אייר תשכ"ז. עיקר המאבק על גבעת התחמושת בעצם מאחורינו, ואנו תופסים עמדות בבונקרים ובמצדיות הפרושים לאורך התעלה התחתונה, המשקיפה אל נבי סמואל. השטח בינינו לבין נבי סמואל ריק מבתים ומישובים. נבי סמואל משקיפה על גבעת התחמושת. באותה שעה לא חשבתי שבעצם זהו ערב יום הזיכרון לפטירתו של שמואל הנביא, הקבור לפי המסורת בנבי סמואל. ישבתי מכונס על אבן בתעלה, חגור בחגור קרב ומביט בגופותיהם של צביקה מגן ומיכאל גנטר, שנהרגו זמן קצר לפני כן בפריצתם אל הבונקר הגדול. לפנות את גופותיהם למרכז הגבעה היה מסוכן ביותר, להוציא את גופותיהם מחוץ לתעלות היה אפשר באופן טכני, אבל כיצד אפשר לעשות זאת לחברים יקרים שלחמו אתך ופיקדו עליך לפני זמן קצר ביותר? התלבטות בכלל לא הייתה. היה ברור לנו, שהם נשארים אתנו עד שנוכל לפנות אותם למרכז הנפגעים והחללים, במרכז הגבעה.

יושב ומכונס, מביט ומעלים עין מהגופות וחוזר חלילה, פותח אני את אחד הפאוצ'ים ונתקל בתפילין שלי. נכון, בשדות גבעת ברנר, כשארזתי את חגור הקרב, היה ברור לי שהתפילין הולכות אתי לכל מקום. אבל ברגעים אלו כשהחמה כבר זורחת מזה כמה שעות, וריח הגופות קשה מנשוא, מי חושב על תפילה ותפילין. אבל באקראי פתחתי את הפאוץ'… והנה התפילין. מה לעשות? חשבתי לעצמי! כיצד אפשר להתפלל במצב כזה והרי הריח הקשה מפריע לך להתפלל ולהתרכז. וחוץ מזה, הרי זוכר אני שאסור להתפלל ליד מקום שמדיף ריח רע, ותמיד בטיולים ובמחנות השתדלנו לתפוס מרחק ממקומות המדיפים ריח.

ההתלבטות לא ארכה זמן רב. הרגש אמר לי: אתה חייב להתפלל לעילוי נשמות הנופלים. אי אפשר היה כמובן לצאת מן התעלה, אי אפשר היה אפילו לעמוד, אי אפשר היה להתרחק מן הגופות. אתה חייב להתפלל! הרגשתי באותם רגעים, פשוט חובה להתפלל. חובה על יהודי להניח תפילין כל יום. ובאותו בוקר בגבעת התחמושת הרגשתי, בסופה של התלבטות קצרה, חובה כפולה להתפלל. המציאות חזקה הייתה יותר מכל הלכה פסוקה. החיים מול המוות פשוטו כמשמעו, הכריחו אותי להביע את תפילותיי במקום ובזמן ובהקשר המיוחד שבו הייתי נתון.

וכך, כשאני ישוב, הנחתי תפילין, אמרתי שמע ישראל והתפללתי את שמונה-עשרה תפילת העמידה-בישיבה, כאשר אני מרגיש בתוכי שאני עושה את הדבר החשוב והנכון ביותר באותו רגע, ובאותה שעה.

עשרים שנה עברו מאז ודומה עלי אותה שעה של הנחת תפילין, כאילו קיימתיה בזה הרגע. אם יש משמעות לתפילה לעילוי נשמות המתים, חשבתי לעצמי שבאותה תפילה הגיעה המשמעות הזו לשיא חדש, לפחות אצלי ובהרגשתי. הדמעות יבשו עוד לפני תחילת הקרב, לא הייתי מסוגל לבכות על המתים. אבל, הלב! כמה כואב היה הלב, כמה דמעות של כאב הזיל הלב! כמה שעות לפני כן עוד עמדנו 4-3 לוחמים בתעלה, כשצביקה מבקש את הבזוקה כדי לחסל את ג'יפ התול"ר. צביקה לוקח את הבזוקה ומכוון אל הג'יפ. ואנו אחריו צועקים לו: "צביקה, תיזהר אתה הורג אותנו עם הרשף", וצביקה מפנה ראשו לאחור, מביט בנו, לא אומר דבר וכאילו אומר: "חבר'ה, אין מה לעשות, חייבים לחסל את הג'יפ". ושוב מכוון את הבזוקה, ושוב אנו צועקים לו וחוזר חלילה, כך כמה פעמים. צביקה ירה, ובו זמנית אנו נשכבנו כפגזים מהירים על קרקעית התעלה הצרה שרוטים קלילות, אבל הג'יפ – חוסל. זה היה צביקה לפני כמה שעות, ועכשיו צביקה שוכב דומם בתעלה והלב בוכה. הלב בוכה ודואב ואני בתפילתי ובתפילין. שמואל הנביא המשקיף מקברו על גבעת התחמושת אמר: "נצח ישראל לא ישקר ואל יכזב". צביקה ומיכאל וכל החללים שנפלו על גבעת התחמושת וירושלים, החזירו לעיר, הם בגופם ובנפשם הביאונו אל הניצחון

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■