בשנים האחרונות כשמדברים על הקמת נקודות התיישבות, ייצרו אצלנו תמונה, כאילו דובר בכמה נערים, גוזמבות ואולי איזה רועה צאן, שמטיילים עם אוהל ומנסים לקבוע עובדות בשטח שהם בטח לא מכירים.
האמת בפועל היא שונה לחלוטין.
נשים רגע בצד את מתווה אביתר, את תוצאותיו שנראות בימים אלו ואת השיח הפולטי. למקום הגיעו 50 משפחות, אנשים עם ילדים שאשכרה עזבו את הבית והחליטו ליישב נקודה חדשה בארץ ישראל, ורובם התגוררו במבני קבע. אבל אביתר לא הייתה מקרה בודד וחריג.
בשבת האחרונה עלתה נקודה נוספת של תנועת נחלה (חלק מכ-11 גרעינים שנמצאים בכוננות לעלייה) לעשות שבת באורי עד שליד קדומים. כמשפחה, חשבנו אם להגיע, מראש ידענו שמגיעים למקום רק לשבת והתלבטנו אם יש לנו כח לארוז אוהלים, ציוד ואוכל לשבת שטח ללא תנאים. בסוף החלטנו להצטרף כי משהו ברוח הזו פשוט סוחף. משהו ברוח הזו הוא חינוך משמעותי עבור הילדים שממתינים בכל יום לחזור לאביתר וליישב את ארץ ישראל.
עוד במהלך הנסיעה חשבנו שבטח נעשה שבת בעיקר עם בני נוער, כי למי יש כוח באמצע שנה שאין חופשה או חג, לצאת עם הילדים למקום כזה. אבל האמת, הופתענו. מלבד נוער אידיאליסט ומסור שאני מעריצה אותו, הגיעו למקום כ 17 משפחות גדולות עם ילדיהם. חלק מהמשפחות הגיעו מהישוב קדומים הסמוך כחלק מכוננות וציפייה להרחבת הישוב הגדול, וחלק מהמשפחות אלו אנשים שהגיעו מכל הארץ בכדי ליישב את ארץ ישראל. אבל מעבר לעובדה שהגעו משפחות רבות,מדהים לראות שזה אנשים שמתעסקים במקצועות חופשיים, אם זה אנשי היי טק, אנשי כלכלה, מהנדסי בניין ועוד. יש פה הרבה מעבר לאמירה הנקודתית בשבת אחת, יש פה אמירה שאנחנו אנשים מבוגרים, הורים לילדים חלקם אף סבים וסבתות אשר ביום יום עסוקים, עובדים ומתפרנסים מנהלים שיחות על כלל הנושאים ויחד עם זאת מיישבים את ארץ ישראל.
אז אם בעבר היינו אומרים שהאידיאליסטים האמיתיים הם אלו שרוצים לגור במבנה עראי וקטן, אני חושבת שדווקא הגעתן של משפחות גדולות ומיושבות מוכיחות את ההפך. נכון, בכל נקודה בהתחלה נגור באוהל או במבנה זמני וקטן, אבל האידיאל הוא לא לחיות בסגפנות, אלא ההפך. כמה שההתיישבות תגדל יותר עם בתים גדולים, ואפילו בניינים, כמה שנתפרס על עוד ועוד נקודות ונקים בהם גם מפעלים ועסקים, נביא פה לצמיחה אדירה של יו״ש כאיכות החיים המזרחית לגוש דן.
