היי קטנה, יפה שלי, מתוקה, רכה. עוד לא נולדת, ואני כל כך מתרגשת לבואך, מצפה בכיליון עיניים. תקופה ארוכה של ציפייה, והינה את ממש כאן. ואני נרגשת. לא מאמינה לכל הטוב הזה, שזכיתי בך. 
אני מניחה את הידיים על הבטן, יושבת בשקט, מנסה לשמוע אותך. את לבבך הפועם לקראתי. 
מתוך הבפנים העמוק. למצוא בעצמי דופק. לא להסתמך על אחרים. להרגיש אותך.
אני מדמיינת אותך, יפה שלי, מתוקה, עדינה. בטח תגיחי בסערה כמו כל האחרות, אבל אני יודעת שאת מיוחדת. יש לי הרגשה פנימית חזקה שאת כבר ממש בשלה להגיע אלינו. יש לי תפילה על היופי והטוהר, על הבריאות והשלווה. אנחנו כבר יודעים שכל השאר זה בונוס. יש לי תקווה שנגדל ביחד מתוך שמחה, מתוך חוויות נעימות, מתוך עשייה ברוכה.

יש לי רצון שאהיה לך ראויה. רצון גדול שלא לאכזב אותך. שלא להתאכזב מעצמי. שלא להתאכזב ממך, חלילה, יפתי הקטנה.
אני מתרגשת ממש לדבר עלייך בלשון הווה. סוף-סוף זה קורה. אחרי המתנה ארוכה ומורטת עצבים תגיעי אלינו כמו מתנה משמיים. ואת אכן מתנה משמיים. לא בחרנו אותך ולא בחרנו בך, ובכל זאת את מגיעה, את בחרת בנו. כנראה ככה זה צריך להיות. חיבור אמיתי שכזה, עמוק.
ואני מבטיחה לך, אעשה הכול כדי שתהיי שמחה, כדי שנהיה שמחים. כדי שנישאר יחד. הניסיון מוכיח שלא יהיה פשוט ולא יהיה קל. ובכל זאת אני כל כך רוצה כבר להביט בך ולחייך ולומר: טובה שלי, כמה טוב שבאת! תרגישי את הלב שלי פועם אלייך!
כמה טוב הבאת איתך משם, מהאוצרות הגנוזים. מהעולמות הטובים הנסתרים לנו. כמה ברכה את מפזרת עלינו בטובך.
עכשיו שאת כאן נוכל למשש את תווי פנייך, להרגיש ממש את כל מה שחיכינו לו מתממש, מתגבש ומתאסף בין אצבעותינו. נוכל לשאוף אותך עמוק-עמוק ללב. להסניף את ריחך הטוב ולראות בעיניים את תפילותינו מתגשמות. ונרגיש את הטוב והמתיקות לא רק בתפילות. נרגיש גם בגוף. בחיבוק חם, ארוך, צמוד, מגונן ועוטף.
רציתי שתדעי, יפתי, קטנתי. התארגנו פה לבואך המון זמן. עברה עלינו תקופת קינון רצינית. ניקינו את כל הדרוש ניקוי, קנינו הכול חדש. כיבסנו הכול. גם את מה שכבר היה נקי. הכנו לך את כל הדרוש לך לגדול. הכנו לנו את כל הדרוש לנו לגדול איתך. אין אחד בעולם שלא יודע שאנחנו מחכים לך, יפה שלי, מתוקה, טהורה ואהובה.
שנה שלי חדשה. הינה את כאן. ואני איתך. מחבקת, מתפללת. מודה ומבקשת. עלייך, עלינו.
כמו השנה החולפת גם אני לקראת סיום, סוגרת את השער מעל הבמה הזאת ופותחת שערים חדשים, גדולים יותר בעז"ה.
תודה על שקראתם, הגבתם, אהבתם ושיתפתם.

זה כבר תקופה שהמלך בשדה, וקשה לי לשמוע ולראות אותו. ביקורו טובע בתוך ים הפגנות של בעד ונגד ורוצים או לא רוצים לחיות. 
אני מכוסה שכבות ונוסף על הכול חייבת לעטות מסכות, והוא לבד, או בודד. ואני מנסה לגשת, לסלק את ההמון, לנקות את האבק, לפרוס שטיח אדום, להוציא את המקהלה, שינגנו בחצוצרות. 
אם לא די בזאת, אני מנסה לפנות את שביל הגישה, לשפר בעצמי את הגישה. שלי. המלך. שלי. בשדה. פה, ממש לידי. ואני איפה אני?? לאן הלכתי או נעלמתי או שמא, בזהירות, מבינה שהתעלמתי?! וכי איך אפשר שלא לקבל פניו של מלך?!

הרי כל עובד זוטר יודע כי לקראת ביקורו של המנכ"ל עליו להתייגע. לקרצף ולנקות, למסגר ולתלות, תעודות והצלחות, להכין רשימות. להתנסח היטב היטב, איפה היינו כל הימים, מה הצבנו לעצמנו ליעדים, על מה אנחנו עמלים ומה מדיד שינה מעינינו, ובעוד כך וכך שנים היכן נראה את עצמנו?
המלך בשדה, ואני חנוקה במזגן. לא מצליחה לצאת מעצמי, לא מצליחה לפתוח השער. הלב שלי פתוח. אך המלך… כה רחוקה אני ממנו ויודעת כי אם רק אקרא, כה קרובים נהיה.
אך מה זה עוצר בי, דוחה בי כל קרבה? היצר הטוב מובס לטובת היצר הרע, או שבדרישת הקרבה למלך אין מקום למשחקי כוחות, ואני נשארת לבד, זרוקה בחושך, טובעת במחשבות, תובעת את המחשבות להתעוררות, לתפילה, לתשובה, לצדקה.
לאן כל המילים של קבלת הפנים נעלמו לי? היכן כותב הנאומים מתחבא לי? אין שטיח ולא תעודות, אין מקהלה מזמרת ולא ניגוני חצוצרות.
נדמה לי כי בכל שנה מחדש זמן אלול מופיע בי אחרת. נדמה לי כי ככל שאני מתבגרת אני קצת יותר חוזרת. חוזרת לעצמי, חוזרת לשדה, חוזרת אל המלך בטבעיות, כמצב תחילי, לא מעלימה עיני, רק מבינה שזה בפנים, בי, בשגרת יומי.
לא עולה על עקבים ולא ממסגרת יעדים, לא מצהירה הצהרות ולא שולפת תעודות. המלך בשדה, ואני בדרכי. מודה. על הטוב והמיטיב, על הדין והאמת, מבקשת חסד ורחמים. מבינה יותר מושגים של תהליך, קרבה וקשר. מצליחה יותר לראות בי טוב.
בשבוע הבא נמליך אותך עלינו שוב, מלכנו, מן השדה, מן העיר, מן הצריף ומארמונות הזהב. מכל הלבבות יימשך חוט של חסד בעוצמה גדולה, ברחמים ובחסד: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". ואז, או אז, נתפנה לבקש על עצמנו שנה טובה ומתוקה.