״נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים״
לאחרונה, על רקע כוונת שרי האוצר והחקלאות ליזום רפורמה בענפי החקלאות, מתקיים קרב עז בין המצדדים ברפורמה, בעיקר חסידי הגישה הליברטריאנית והמצדדים בגישת השוק החופשי, ובין החקלאים, שמתנגדים בכל כוחם לחיסול מטה לחמם וטוענים כי יש לטפל בבעיה האמיתית – הרווח של רשתות השיווק, שמרוויחות מיליארדים ומוכרות את התוצרת החקלאית פי 2 ופי 3 מהמחיר שמקבל החקלאי, ופערי התיווך שמייקרים את המחירים. נדמה כי לצד של החקלאים מצטרפים גם הצרכנים, שמסתכלים על ניסיון העבר ומבינים כי ייבוא תוצרת חקלאית לישראל אינו מוזיל מחירים לצרכנים – אלא רק מעשירה את רשתות השיווק והיבואנים.
החקלאים, כך נדמה, הבהירו היטב, בכלי התקשורת ובמקומות נוספים, את ההשלכות הקשות של התכנית הקיימת. הרפורמה בצורתה הנוכחית לא תגרור ירידה במחירי הפירות, הירקות והביצים; מאידך תגרור בעיות וסיכונים שונים. פגיעה בביטחון התזונתי של אזרחי ישראל בוודאי בכל הקשור לפירות וירקות; ביטחון המדינה עלול להיפגע – כ-75% מהיישובים החקלאיים נמצאים בפריפריה, וקו המחרשה שלהם קובע את הגבול שבו חיים יהודים ישראלים, אלו צפויים להיפגע ואף להינטש מחשש להפסדים. אלפי חקלאים ומעגלים נוספים בשרשרת התלויה בהם יאבדו את מקור פרנסתם; הייצור המקומי יצטמצם משמעותית – והמגוון החקלאי ידולל; הייבוא החקלאי לארץ עלול לגרום למחלות, מזיקים ותוצרת עם ריסוסים שתיכנס לישראל. כל אלו הם העצים שמרכיבים את היער: יש לחזור למקורות וליסודות- נדרשת הכרה בחקלאות כערך לאומי (דתי וציוני) ומתוך כך הצורך בגיבוש מדיניות לאומית מתאימה. החקלאות היא ערך לאומי, ומרכיב בביטחון ובתרבות הלאומיים. כמו מערכות ביטחון ורפואה לאומית נדרשים גם בחקלאות לברית של נאמנות ולפעמים מסירות נפש, ותמיד להשקעה מכל הצדדים – החקלאים, המדינה וגם הציבור. בלעדיהם לא יכונו מערכות כאלו.
חשוב להדגיש – חלק גדול מהחקלאים מבינים את הצורך בשינוי ושיפור, ונכונים לאתגר הכרוך בשינוי מושכל ומאוזן. בראייתם, בהחלט ניתן ליצור תכנית חלופית, שתוביל להורדת מחירי המוצרים לצרכנים וגם תאפשר קיום בכבוד לחקלאים. החקלאים הציעו למדינה תכנית חלופית המתבססת על שלוש יסודות: הפחתה אפקטיבית של מחצית ממכסי המגן, מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים, והתייעלות של החקלאות המקומית.
תמיכה ישירה – התמיכה הישירה שמשרד האוצר מציע היא עלבון לחקלאים ולאינטליגנציה. מאה שקל לדונם מעובד –אבוקדו או חיטה. ברור שתכנית כזו תגרום הפסדים ניכרים לגידולים אינטנסיביים, שהמבקשים חקלאים מתקדמת צריכים דווקא לעודד. כנגד זה, אנו מציעים תמיכה שתהיה דיפרנציאלית ומותאמת לגידול ומותאמת לאזור. אי אפשר להשוות את אלפי הדונמים בנגב לחקלאות האינטנסיבית בשרון. זו הדרך שבה החלה רפורמה מתונה בחקלאות האירופית, וכדאי ללמוד מניסיון זה.
הפחתה של המכסים – החקלאים מבינים שהתחרות חשובה וטובה גם עבורם. אך יש לבחון את הנושא ולקבוע תרחישים וניהול סיכונים. נדרש לבדוק יחד עם הגנת הצומח אנשי שרות ההדרכה והמקצוע והמגדלים, מה מתאים לפתיחה של יבוא ומה לא. ובכל אופן הורדת מכסים לאפס היא טעות ומדיניות שלא קיימת כמעט באף מדינה מתקדמת.
הוזלה של גורמי הייצור – כאן נמצא העיקר אם באמת רוצים שינוי והתקדמות. המים בישראל הוא המשאב היקר ביותר מבין ענפי הצומח. כ-20% מהתשומות הקנויות הן הוצאה על מים. החקלאים הישראלים משתמשים בהרבה פחות מים שפירים מאשר בעבר. חלק החקלאות במים שפירים, ירד מ-850 מיליון קוב בשנה, לכ-400 מיליון קוב בלבד. עוד משתמשת החקלאות בכ-500 מיליון קוב מים מטוהרים, שאלמלא החקלאות היו מוזרמים לים התיכון. מעבר לפגיעה הביולוגית, הרי שעל פי האמנות השונות, עליהן חתומה מדינת ישראל, צעד זה היה גורר קנסות עתק ופגיעה בשמה הטוב של ישראל כמדינה המזהמת את הסביבה ופוגעת בדגה בים. יש לפעול להוזלת המשאב היקר הזה ולהוריד את החוסר ודאות על ידי שימוש במכסות המים.
משאב יקר נוסף הוא העובדים הזרים. במדינת ישראל המעסיק משלם עבור העובד הזר בסביבות 2,700$ בחודש. זאת לעומת 1,500$ בלבד באירופה. התאמה והורדה של מחיר העבודה תגרור הורדת מחירים בתוצרת החקלאית. כמו כן, יש לפתוח את המכסות כך שהחקלאי יוכל לקבל את כמות העובדים לו הוא זקוק, לחילופין אפשר לעודד יותר את העבודה הישראלית (בעיקר של צעירים) בחקלאות. צעדים בנושא זה נעשו בעבר באופן שאינו מספיק שיטתי. נכון להיום יש מחסור תמידי של ידים עובדות בכל הענפים.
"סימון ארץ מקור" שלדברי שרי החקלאות והאוצר, הוא חלק מהרפורמה, הוא אכן חוק חשוב ונדרש כדי שהצרכן ידע מהיכן הגיעה התוצרת שאותה הוא קונה.
נזקי הרפורמה עלולים להיות בבחינת "אל חזור"! אדמות שלא יעובדו – יאבדו. משק חקלאי שנזנח- לא ייפתח מחדש. החקלאות אינה אקורדיון שניתן לכיווץ והרחבה לפי פקודה. התנועות בה רחבות וארוכות, יש להם קצב וריתמוס שקשור בצמיחה הטבעית. הטכנולוגיה המתקדמת ביותר עדיין מצריכה שלבי צמיחה, גידול והבשלה. אם רוצים ש'צל עץ תמר' לא יהיה רק מילים בשיר של זוהר, אלא גם יוציא פרי בעל ערך כלכלי, נדרשות 7 שנים. ולכן, נדרש שהרפורמה תעשה בצורה מדורגת, וזהירה תוך בחינה והתאמה בשלבים מוגדרים.
החקלאים מוכנים להתייעלות. שיפורים והתייעלות בעבר, כבר הובילו לכך שחקלאי ישראלי מייצר כבר היום בערך פי 10 (!) מאשר חקלאי ישראלי לפני כ-30 שנים. ועדיין יש צורך בהתקדמות ועליית מדרגה חדשה.
"אם לא נעבוד את האדמה לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי. כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה", כך כתב א"ד גורדון לפני 100 שנה! את הלקח הזה אסור לנו לשכוח כדי שיתקיימו בנו דברי הנביא החקלאי עמוס: "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".
אמיתי פורת, חקלאי מכפר עציון,
לשעבר מזכיר הקיבוץ הדתי
