לפני כמה שנים הייתי בהרצאה של אפי איתם כשהוא עוד היה מפקד בכיר בצבא. אפי סיפר על התקופה שבה הוא היה מפקד סיירת גולני. באותה תקופה, מי שמכיר את הסיירת יודע שאם הצלחת לצאת בריא בגופך ובנפשך מהסיירת זה היה בגדר נס. בסיירת היו אימונים מפרכים בעצימות גבוהה מאוד והשיא קורה במסגרת המסלול המסכם של לוחמי הסיירת. החיילים נדרשים לנווט 100 ק״מ בשלושה ימים עם משקל כבד על הגב. את הניווט הם עושים לבד. בנוסף לקושי הזה מצטרפים קור מקפיא, גשם, עלטה מסוכנת ותנאי שטח קשים.
זה השלב הסופי והגבוה ביותר של הניווטים בצה״ל. אין לך עם מי לחלוק את המשקל של הציוד או להתייעץ במקרה שאתה לא בטוח במקום שלך. כל חייל מקבל משימת ניווט שכוללת כמות גדולה של מפות ובהן נקודות ציון ומעברים שחובה לעבור בהם. את הכול הוא צריך ללמוד בעל פה ואסור לו לפתוח מפה במהלך הניווט. לכל ניווט יש זמן משימה, שזה טווח זמן שנחשב לטוב ונקודת זמן שאסור למנווט לעבור אותו, זמן בטיחות.
מספר אפי איתם שהיה אז מפקד הסיירת: “באחד השלבים בשטח, עמדתי על סלע גדול במקום שבו ידעתי בוודאות שהחיילים הצעירים שבניווט המסכם אמורים לעבור. כמו שהערכתי, לאחר כמה זמן הגיע חייל עם תיק ענק על גבו מזיע כולו, מלא בבוץ וידיו ופניו גם מלאים בשריטות משיחי הפטל שאותם עבר במהלך הדרך. הסתכלתי עליו ככה מלמעלה ממרומי הסלע ואמרתי: ‘שלום לך, אתה מכיר אותי?״ הוא ענה ‘לא’. אז אני עדכנתי אותו ‘אני מפקד הסיירת’.
ואז שאלתי: ‘אתה יודע איפה אתה?׳
והוא ענה, בלי להתבלבל: ׳לא׳.
חזרתי ושאלתי: ׳אני לא מבין, אתה אמרת שאתה לא יודע איפה אתה?׳ והבחור לא התרגש כלל וענה: ‘נכון, אני לא יודע איפה אני’.
באותו הרגע, גם אני, כמפקד הסיירת, קצת מתבלבל: ‘אני לא מבין, אתה יכול להסביר לי?’
והוא הסביר ברוגע: ׳אני יודע מאיפה יצאתי, אני יודע בדיוק לאן אני צריך להגיע וברגע זה אני לא יודע בדיוק איפה אני׳.
ומוסר ההשכל מהסיפור הזה שגם אנחנו, עם ישראל שהדרך שלנו קשה ולא פשוטה, חשוב תמיד שנזכור שאנחנו יודעים מאיפה באנו ואנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים. גם אם ברגע זה הכול נראה קצת בעייתי בכל מיני דברים שעוברים על עמנו. ומעלנו לא נמצא מפקד סיירת גולני, אלא המפקד של כל העולם.
ואם כבר עסקתי בניווט, אוסיף סיפור אישי שלי על ניווט. גם אני בתור נווט, כלל לא רע, רק אחרי כמה שנים הבנתי לאן ניווטנו. כשנתיים לאחר שהתחתנו, כנה ביקשה שניקח את סבתא חנה שגרה בקיבוץ יבנה וניסע יחד לבני דודיה הגרים בטבעון. אספנו את סבתא חנה ונסענו לטבעון. כשהגענו לטבעון בשעות אחר הצהרים, התחלנו לחפש את הבית של בני הדודים. (אז לא היה וויז) כשהגענו לאזור שבו לפי הסבתא קרוב לביתם של הבני דודים, אמרתי: “החורשה הזאת שנכנסנו אליה עכשיו והאזור הזה מאוד מוכרים לי ולדעתי הייתי פה פעם״.
כשהתקרבנו לבית עצמו אמרתי: “אני מרגיש שהייתי פה, ואפילו הבית עצמו מאוד מוכר לי״.
כשהחננו את הרכב, ראינו כלב זאב יפיפה בחצר ואמרתי: “גם הכלב הזה מאוד מוכר לי״. הדלת נפתחה ובעל הבית (הבן דוד של הסבתא) פתח את הדלת, ואז אמרתי: “האיש הזה מאוד מוכר לי״.
נכנסנו לתוך הבית התיישבנו בסלון והתחלנו לדבר, גם הוא אמר: “אתה נראה לי מאוד מוכר״.
ניסינו להבין מאיפה אנחנו מכירים. אולי דרך הצבא? אבל מה לעשות הם משפחה שכולם היו ביחידות מיוחדות מאוד, ואני סתם לוחם חיל רגלים פשוט. ואז, לא יודע איך, נפל לשנינו האסימון ביחד.
התברר שכ-5-6 שנים לפני כן, אני הייתי בקורס קצינים והיינו בסדרת ניווטים באזור טבעון. בצמד היה איתי, בן של קצין בכיר בצה״ל, שהוא היה המנווט ואני הייתי הגולם שלו (כלומר רק סוחב את מכשיר הקשר ומאבטח אותו והוא המנווט). אבל, מה לעשות שגם הוא היה גולם, ובמקום להגיע לנקודת ציון בכפר בסמת טבעון הסמוך לטבעון, הוא עלה לישוב היהודי בטבעון.
כשעלינו לחצר אמרתי לו, “אנחנו בחצר של יהודים״ והוא אמר, “מה פתאום אנחנו בכפר״. פתאום רץ לכיווננו כלב (אותו כלב) ובעל הבית יצא, הרגיע את הכלב והזמין אותנו להיכנס לביתו. נכנסנו לבית (אני אחסוך לכל החכמולוגים את הערה שזה היה אסור). בעל הבית נתן לנו שתיה קרה וכיבוד, ואמר לי: “אתה הדתי, אל תחשוש לאכול, כל הכיבוד מאריזות סגורות וכשרות״. הוא הוסיף שיש לו במשפחה בין דודים בקיבוץ יבנה.
כשסיימנו לשחזר את המפגש ההוא מלפני 5-6 שנים הוא אמר: “כנה, אני מכיר את אורי הרבה לפניך, הייתי יכול לחבר ביניכם מזמן״.
אז הניווט שלנו, למרות הטעות, היה מדויק מאוד.
