בשיחה עם 'גילוי דעת'.
בדיגיטל, כל אתר וכל אפליקציה יודעים כמה נכנסים אליהם מבחינת 'יוניקים' וכמה טראפיק יש להם, ויש גם חברות שמתמחות בתמונה המלאה. ברדיו אף אחד לא יודע כלום, כי הסקרים שנעשים לרדיו הם באמצעות חוברות סקר שאנשים ממלאים בעט ובעיפרון או באינטרנט. מדובר בשאלון צרכני עם פרק על הרדיו, ובו אחת לחצי שנה המשיבים צריכים להיזכר למה הם מאזינים ביום מסוים ובשעה מסוימת מעל חמש דקות לפחות. "בקיצור", אומר מימון, "זה לא רלוונטי, זה נורא משתנה ומתייחסים לזה כאילו בן אדם מאזין בכל יום לכל אותה שעת שידור שסימן. בנוסף הוא מסביר: "יש דבר כזה שנקרא 'טעותולוגיה' – בסקר כזה לרוב שמים את הרשתות הגדולות ראשונות אז ברור שאדם יסמן אותן, אבל להגיע לרשת מספר 17 למטה שהיא 'גלי ישראל' או 'רדיו דרום', מי כבר יורד עד לשם? לכן מראש הסקר הזה לא רלוונטי. זה מה שקורה ברוב מדינות העולם".
בטלוויזיה ישנו מדגם שבארץ עומד על 700 בתי אב ועל פיו מודדים את הרייטינג. זאת אומרת, שעדיין מתייחסים לצפייה כאילו בן אדם נמצא בבית ומדליק את הטלוויזיה וכל המשפחה יושבת וצופה. "הבעיה הכי גדולה בעולם הזה היא ששום דבר לא מתכתב עם שום דבר. רדיו, טלוויזיה ודיגיטל, אף אחד לא יודע להגיד על אנשים שמאזינים בבוקר לגלגלצ, באלו אפליקציות הם אוהבים לגלוש בזמן הצפייה או ההאזנה, או האם הם אוהבים לעשות קניות ברשת כזו או אחרת תוך כדי.
"אנחנו פיתחנו שיטה שיודעת לעשות את זה ורשמנו עליה פטנט. יש לנו אפליקציה שמוטמעת אצל מדגם סטטיסטי מייצג של 1,000 איש, ואנחנו לקראת צמיחה לאזור ה-2,000. הם מסתובבים עם האפליקציה שלנו שיודעת לנטר בכל דקה את סביבת הסאונד של הטלפון, בכל דקה היא מוציאה קובץ פולס". שי מדגיש: "לא משהו שיכולים לשמוע ואין פה חדירה לפרטיות. זה קוד בינארי שאנחנו יודעים להשוות אותו לערוצים השונים ולהגיד למה זה מתאים, ואם זה מתאים". השותף של MBER הוא מכון הסקרים 'גיאוקרטוגרפיה' בישראל, "הם הקימו את המדגם והם אמונים על הצד הסטטיסטי".
לשיטה של MBER ישנה בשורה במספר רמות. "קודם כול, אנחנו עושים רדיו. בניגוד לסקר TGI שצריך למלא, לנו יש נתונים ממש יומיים, שעתיים ואפילו יכולים להיות נתונים לכל דקה על כל תחנות הרדיו בישראל, אנחנו יודעים לומר כל הזמן און ליין מה תמונת המצב ברדיו. ברדיו למשל הרבה פעמים בשעות הבוקר יש 'קרבות' בצמרת בין רשת ב לבין גל"צ, גלי ישראל, אקו 99, רדיו קול חי או FM103. הדברים הם דינאמיים ומשתנים, כשיש תוכנית טובה בתחנה אחת אתה רואה שהמאזינים עוברים. מעבר לזה, אנחנו יודעים לומר כל הזמן גם על הטלוויזיה און ליין. אנחנו יודעים לומר איפה הבן אדם צופה בתוכנית שלו או בחדשות".
מימון מציג לדוגמה את גמר המונדיאל ואת הריאיון שנערך לאחרונה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. "הוצאנו נתונים כבר באותו ערב של המונדיאל. בניגוד למערכות האחרות שצריכות לקבל את המידע ולעבד אותו, אצלנו תוך רבע שעה אתה יכול לדעת את הכול ואיזה ערוץ גבר על איזה ערוץ. עשינו את זה גם בריאיון של נתניהו בערוץ 14, הוצאנו נתונים רבע שעה לאחר הריאיון.
בנוסף, בגמר המונדיאל ראינו את ההבדל בינינו לבין ועדת המדרוג. לפי הנתונים שלהם רק 20% במדינת ישראל צפו במונדיאל, ואנחנו פרסמנו שלפי הפאנל הסטטיסטי המייצג שלנו מעל 50% נחשפו לגמר. ההבדל הוא אם אתה בודק כמו לפני 50 שנה, רק בתי אב ורק כשהבן אדם מול הטלוויזיה בבית, או שאתה יודע למדוד כל הזמן בכל מקום. ישפוט הציבור".
רמה נוספת היא היכולת לעשות רייטינג משולב. "יש לנו את היכולת להביא נתוני אפליקציות. זה מאפשר לנו 'מדידה אחודה', אנחנו יודעים לעשות רייטינג חוצה פלטפורמות – מה בן אדם שומע בבוקר, מה הוא רואה בערב, לאלו אפליקציות הוא נכנס במהלך היום, והאם למשל הוא נחשף לקמפיין פרסומים שלוש-ארבע פעמים ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט ואולי באחת האפליקציות. יש לנו תמונה מצרפית של החשיפה למדיה בכלל.
"מצד אחד יש כאן בשורה ענקית, מצד שני החסמים הפוליטיים, העסקיים, האינטרסים של כל מיני בעלי עניין הם ידועים ולא פשוטים – לא כל אחד בכל ערוץ רוצה שידעו את האמת. אנחנו באים ושמים אותה על השולחן בצורה אובייקטיבית וללא כל התערבות מצד הערוצים. את ועדת המדרוג מחזיקים ערוצי הטלוויזיה, הם משלמים לה. היא מורכבת מעוד כמה גורמים אבל את הכסף הגדול שמים הערוצים, והם בעצם מפרסמים את הנתונים של עצמם. המערכת שלנו אובייקטיבית ונורא אותנטית, בסוף הטלפון מייצג היום בצורה הטובה ביותר את תשומת הלב של הבן אדם. לכן אם בבית מסוים מדליקים טלוויזיה אבל לא מקשיבים, אנחנו יודעים לראות את זה".
לאחרונה יש קרבות רייטינג בין ערוצי הטלוויזיה, ומי שמחפש את הנתונים עדיין יראה אותם דרך נתונים של ועדת המדרוג שמתפרסמים באתרי האינטרנט. למה לא שומעים על מה שאתם מביאים?
"שינויים לוקחים זמן. כששוק עובד עשרות שנים בשיטה מסוימת זה לא פשוט לבוא ולהגיד 'זו לא דרך נכונה'. אנחנו גם לא באים להגיד שהנתונים של ועדת המדרוג תמיד שגויים, המגמות הן דומות אבל ההבדל הוא במספרים ובכל מיני נקודות שאנחנו יודעים להאיר ובוועדה לא יודעים".
מימון מציג דוגמה דרך ערוץ 14: "חודשיים לפני ש-14 פרץ בוועדת המדרוג כבר ידענו להאיר את המקומות שבהם הוא גובר על ערוצים 13 ו-11, או משתווה אליהם. ראינו את ההתדרדרות שלהם לעומת 14 הרבה לפני שזה דווח.
"תאגיד השידור לא בוועדת המדרוג כבר הרבה זמן. התאגיד יצא למכרז והגענו ל'שלב הגמר' מול קבוצה מתחרה. הטכנולוגיה והמתודולוגיה יחד עם הפאנל של גיאוקרטוגרפיה נבדקו בצורה יסודית על ידי התאגיד וחברות נוספות. אנחנו היחידים היום חוץ מוועדת המדרוג שיודעים לשים גרפים ונתונים ולעמוד מאחוריהם, אין עוד גורם כזה. אנחנו אומרים שלא צריך ללכת שבי אחרי מתודולוגיות ישנות עם גוף שמורכב מוועדה של בעלי עניין ואינטרס".
אז בעוד תקופה מסוימת ייתכן והתאגיד יציג את הנתונים שלכם?
"בעזרת השם. אנחנו מתפללים ועובדים קשה כדי שהתאגיד יבחר בנו ונהיה רשמית הגורם שנותן להם את הנתונים. בתאגיד ביקשו את מה שאנחנו יודעים לתת; כלומר רדיו, טלויזיה, VOD, חפיפות בין השלושה ובין כל זה הם מבקשים לדעת אם בן אדם נחשף לתוכן שלהם ביוטיוב או בפייסבוק – מעין רייטינג מצרפי של הכול, רייטינג שהיית מצפה שייתנו במאה ה-21. גם לטסלה לקח כמה שנים טובות לשכנע את העולם שאפשר לנסוע במכונית חשמלית, אז גם לנו לוקח קצת זמן".
הנתונים של הערוצים היותר מגזריים כמו 14, גלי ישראל וערוץ 7 – בצמיחה?
"בפרספקטיבה של שנתיים בוודאי. גלי ישראל היה נחשב כרדיו האזורי הכי קטן. אני זוכר פגישה שקיימנו עם גורמי רדיו לפני שנה. היראתי להם את המערכת און ליין, הם הסתכלו, ואמרו 'טוב, גלי ישראל זה קצת מגזרי, גבוה מידי'. אחרי כמה חודשים בסקר TGI אתה מגלה שאנשים באמת סימנו במגמות הכלליות שלהם שגלי ישראל עלה, וכך גם קול חי. אלה נתונים שאנחנו רואים אותם צומחים יום-יום ויודעים לדבר גם על כל שעה ושעה. ל-TGI יש מבט כללי שמגיע אחרי חצי שנה ומאשש את מה שאנחנו אומרים און ליין בצורה אמפירית ולא כללית".
לדבריו, "על ערוץ 14 אין מה לדבר. מה שקרה לו בארבעת החודשים האחרונים זה מהפכה של ממש. היום, לא מעט פעמים הוא מקום שני ברייטיניג גם בחדשות וגם בפריים-טיים". מימון מסייג מעט את דבריו ואומר כי זה לא המצב בכל ערב: "זה תלוי באיזו תוכנית ובין היתר גם במצב הפוליטי הכללי".
ומעל מערכת המשפט, ושבסמכותו לעצור תהליכים מסוימים שקורים במדינה. כמובן, אנשי אותו הגוף יהיו צריכים להבין בחיי המעשה. מטרת הגוף היא להיות גוף עליון שמגדיר את הגבולות לשתי הרשויות ומתווך ביניהן במקרה של חוסר הסכמה.
יש תחושה בעם של קרע ונתק.
״באווירה שנוצרה, כן, יש תחושה כעין קרע. צריך להפסיק את כל ההפגנות והמחאות, במיוחד של אנשי צבא ורופאים. במחילה, באמת, אבל עברתם את הגבול. מה רפואה מתערבת בנושא שלא שייך אליה? למה חולה שקבע תור, צריך לחכות עוד ולסבול יותר בגלל שהרופאים עושים מחאה בעניין פוליטי? יש פה אווירה עכורה, ואני לא נכנס למי צודק ומי לא צודק, אבל צריך ששני הצדדים יבינו שכך לא ניתן להמשיך וחייבים למצוא דרך לדיון משותף. יש ויכוח ויש מחלוקות ולכן צריך גבולות גזרה״.
״זה החלק הכי יפה ביום״
הרב יעקב אריאל (86), הוא מחשובי רבני הציונות הדתית וממוביליה, בין היתר משמש כנשיא ישיבת ההסדר ברמת גן ומעביר בה שיעורים. לרב עוד מגוון תפקידים ועד לפני מספר שנים כיהן כרבה הראשי של רמת גן. בשנת ה׳תש״פ, היה חתן פרס ישראל בספרות תורנית, שכידוע כתב הרב ספרים רבים וביניהם שישה כרכי שו״ת ״באהלה של תורה״, והכרך השביעי בדרך. במשך חייו עסק בהוראה בכפר מימון, ימית, מרכז הרב, רמת גן ובעוד מקומות שונים. כאחד שעוסק בחינוך רציתי לזכות לשמוע מהרב קצת ולקבל מניסיונו העשיר.
כיום הוא בעיקר זוכה לעסוק בתורה, ללמוד וללמד אחרים. זהו בן חורין אמיתי. את המסר החזק הזה הבנתי כששאלתי את הרב מה החלק שהוא הכי אוהב בסדר יומו: ״שאני יושב ולומד״, השיב הרב בלי למצמץ. ״רוב הלימוד שלי הוא הכנת שיעורים, דף יומי ודברי הלכה – אנשים שואלים שאלה הלכתית ואני צריך לעיין ולתת תשובות. הזמן שאני לא מופרע על ידי אחרים ולומד, זה החלק הכי יפה ביום״.
אשמח לעצה בתחום החינוך מניסיונו של הרב.
״אומר את האמת, קשה לתת תשובה אחידה לכל אדם ואדם. חינוך מתאים לכל אחד כפי אישיותו. אין מתכון קבוע לחינוך. מחנך שיש לו כיתה רואה את ציבור התלמידים באופן כללי, פוגש ומלווה אותם, לא תמיד מצליח לכוון כל אחד באופן אישי, ולכן יש גם כישלונות. כמובן כשיש קשר אישי עם תלמיד אז אפשר לסייע ולקדם אותו יותר. אין כלל גורף שמתאים לכל תלמיד, אלא כל תלמיד הוא שונה״.
הרב מדגיש שהמטרה היא להביא את התלמידים לאהבת תורה: ״מלמדי התורה צריכים לפני השיעור לחשוב כיצד לגרום לתלמיד להתחבר. הגירוי האינטלקטואלי הוא חלק חשוב מהעניין. זה שהתלמידים צריכים להתמודד איך ליישם את הכתוב בחיי המעשה, לקחת את הטקסט העתיק וליישם אותו בחיים המודרניים – זה מפתח את התלמידים, מגרה אותם ואף מהנה אותם. למשל, סוגיית השור שנגח את הפרה. זה דבר שכמעט ולא מצוי בימינו. וכדי לתרגם את זה לשפה מעשית ורלוונטית לחיי היום יום אפשר להמיר את השור והפרה לכלבים או אפילו למכוניות. נכון שמכונית לא דומה לשור, אבל עצם העובדה שאתה יכול להקיש זה חשוב להבנת הנושא אצל התלמידים ולהעשרת השיעור״.
הרב מספר שבכנסים של רמי״ם שמתקיימים בחופשת הקיץ הוא מציע שהרמי״ם יתחלקו לזוגות ויכינו לכל עמוד בגמרא הקשר אקטואלי. למשל לקחת כותרת מהעיתון שמתקשרת לסוגיה ולדבר עליה עם התלמידים בשיעור. זה מושך את התלמידים ומחבר אותם מאוד.
לתלמידים יש המון מסיחים ומסכים שמושכים אותם לעולם שבחוץ.
״נכון, אי אפשר להתחרות בכל העולם החיצוני. הוא מושך מאוד. אין ספק שהעולם החזותי, כמו טלוויזיה, ׳מדבר אליהם׳ יותר מהעולם העיוני. לעולם לא ניפטר מההתמודדות. לכן ׳משכהו לבית המדרש׳ ושם אתה מלמד ומעניין אותם בנושאים שמדברים אליהם: שיחקתם בכדור והכדור עף לשטח של השכן – האם מותר ללכת לקחת אותו? שברתם בטעות משקפיים של מישהו בסיטואציה כזו וכזו- האם צריך לשלם? יש מלא נושאים הלכתיים, מחשבתיים, אמוניים והגותיים שהמורה רק צריך להפעיל מחשבה וכך לדבר אל תלמידיו. כשאתה הופך את התורה לתורת חיים, הם מבינים את המסר הזה שהתורה היא חלק מחיי המעשה שלהם. תורת חיים. זו המעלה הגדולה״.
״אני? ברוך ה׳ לא״
לאחרונה, חוק החמץ בגירסתו המרוככת אושר בכנסת. דהיינו כל מנהל בית חולים יכול להחליט אם מותר להכניס לבית החולים חמץ או שאסור. ביקשתי מהרב שיחווה את דעתו בעניין: ״בנינו, הבדיקה אינה יעילה. אין דרך באמת לבדוק. יש לך מכשיר לבדיקה על כל פירור חמץ? בכניסה לבית חולים באים מאות ואלפי אנשים, לבדוק את כולם ברצינות זה כמעט בלתי אפשרי. גם כאן צריך שתהיה הבנה, אי אפשר להכניס חמץ לבתי חולים, זה גורם לכך ששאר האוכל לא יהיה כשר ולחולים לא יהיה מה לאכול. אם מישהו רוצה לאכול חמץ אז שיצא החוצה למקום נטרלי ויאכל שם מה שרוצה. הרי לא מדובר בחולים בטיפול נמרץ. וכחלק מההבנה, אם עובד בית החולים רואה מישהו מכניס חמץ בתוך המחלקה שידרוש ממנו לאכול בחוץ. להכניס חמץ לתוך המחלקות זה עלול להטריף אוכל משום שפירור חמץ לא בטל אפילו באלף. בקיצור, צריך למנוע הכנסת חמץ אך הבדיקה לא יעילה כל כך״.
בעוד כארבעה חודשים יתקיימו הבחירות לרבנות הראשית בע״ה. מה הרב חושב על החלוקה שנקבעה בהסכמים הקואליציוניים, שייבחר רב חרדי ורב ציוני דתי?
״נכון שיש חילוקי דעות והשקפות קצת שונות, אבל בהלכה אין דבר כזה הלכה חרדית והלכה דתית לאומית. הרבנות הראשית רואה את הפסיקה לכלל ישראל ולא פסיקה לאדם פרטי, ופסיקה כזו שונה בדרך כלל. לדוגמא, יש יהודים שמחמירים ואוכלים בכל הפסח רק מצות (עבודת) יד. הרבנות לא יכולה לפסוק שכולם חייבים לאכול רק מצות יד כי כך לא יהיה מספיק לכולם ויש חשש שיאכלו חמץ. אגב, אני לא בטוח שמצות מכונה פחות כשרות ממצות יד. שנבין, רק מכונה יכולה לייצר מיליוני מצות והרבנות לא יכולה לפסוק לכלל ישראל כפסיקה לאדם פרטי״.
אז הרב אומר שזה לא משנה אם הרב דתי או חרדי כי התורה היא אחת.
אני מקווה שמי שיושב ברבנות לא רואה את האבחנה הזו. הרבנות קבעה את יום העצמאות ויום ירושלים – אם יושב רב חרדי שמבין את אחריותו לכלל ישראל אז אין בעיה. אני מסכים שבדרך כלל יש הבדלים בין הזרמים, ואם יושב רב שמצומצם בראייתו אז כנראה הוא לא מתאים להיות רב ראשי״.
הרב מועמד לתפקיד?
״אני? ברוך ה׳ לא״, הרב צוחק.
למה ׳ברוך ה׳ לא׳?
״אני חושב שהגיע הזמן שלא. זה תפקיד מאוד אחראי שדורש את כל כולך ואני ב״ה לומד היום בנחת. תפקיד כזה הוא מעבר ליכולתי. בגיל צעיר יותר החיים היו סוערים, כיום יותר רגוע, ואני כבר מעל 80 ב״ה. לא בשבילי״.
לא ראוי להוריד את הרף של גיל 70?
״הגבלת הגיל נעשתה בצורה פוליטית, פרסונלית נגד מישהו. אני זוכר שכשהרב אונטרמן נבחר להיות רב ראשי, גם כן היה מי שרצה לפסול אותו ורצה לחוקק חוק שמגיל 70 לא יכול להיות רב ראשי. זה לא קרה, אבל לאחר מכן זה קרה כלפי מישהו אחר. וחוק כזה אישי פוליטי הוא מיותר. אם אדם בריא ומסוגל לתפקד, אז אדרבה שיהיה רב ראשי ואולי זה אף מתאים יותר״.
״הם מכירים בנו רק כאזרחים סוג ב״
במציאות חיינו כאן בארץ, קשה להתעלם מהטרור, במיוחד בתקופות רגישות כמו חודש הרמדאן שאנו נמצאים בעיצומו. שאלתי את הרב אם נמשיך כך עד ביאת המשיח. ״יבוא יום ויהיה שלום״, אומר הרב. ״ייקח זמן, אין מנוס. שורש הבעיה הוא לא רק פוליטי אלא בעיקר דתי. האסלאם לא מסוגל להכיר בדת אחרת ובוודאי לא כאן בארץ ישראל. כל עוד האסלאם ישלול את זכותו של מאן דהוא מדת אחרת – לא יהיה פתרון לבעיה. שאנשים לא יחיו באשליות, שום הסכם פוליטי לא יחזיק מעמד עד שלא יהיה פתרון במנהיגות הדתית שלהם. עד שהאסלאם לא ישנה את עמדתו לא יהיה שינוי״.
האסלאם לא ישתנה פתאום.
״נכון, אבל אני מאמין בתהליכים. תראה, אני נפגש עם מנהיגים מוסלמים מהעולם. שם הייתה אווירה אחרת. שם אמרו לי שהאסלאם שבארץ ישראל רואה בכל דבר פגיעה באל-אקצא גם כשהוא עלילה ושקר וכזב. אף יהודי לא רוצה לפגוע באל-אקצא, זה לא עבודה זרה. הם ממציאים עלילה שהתחילה לפני כמאה שנים. הם אמרו לי: מה המוסלמים בישראל רוצים מאל-אקצא?! יש מנהיגים מוסלמים בעולם שרואים את הדברים אחרת״.
זה עצוב כי מהבחינה הזו אנו לא מרגישים בני חורין בארץ.
״לא נכון, אנו בני חורין. זה ההבדל, לנו אין שום עניין באסלאם. המוסלמים מאמינים באל אחד כמעט כמונו, אבל הם נגדנו. הם לא מוכנים להכיר שאנו מאמינים בתורת משה. אצלם גם חילוני נחשב לכופר ואין לו זכות קיום. הם מכירים בנו רק כאזרחים סוג ב׳, זו תפיסה מוסלמית שאומרת שמי שאינו כמוהם הוא סוג ב׳״.
ואיך לא, הרב מסיים את השיחה בנימה אופטימית ואמונית: ״בחג הפסח אדם חייב לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. צריך לזכור את כל מה שקרה ממצרים עד היום. לכל דור יש את המצרים שלו. עברנו כל כך הרבה מצרים, מהפרעונים ועד עתה. ׳והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו׳ – השיר הזה אומר שעברנו את כל מדורי גהינום בעולם. והנה אנו ב״ה במדינה מתפתחת, התורה מתקדמת והכל משגשג. נכון, יש עכשיו משבר, אבל נעבור אותו. עברנו המון! אז נכון שיש חילוקי דעות, נעבור את כל המכשולים האלה ונתקדם הלאה לגאולה השלמה בע״ה״. אמן. ■
רחוב ט באייר הוא הרחוב המרכזי ביישוב עפרה שבבנימין, היישוב הראשון של תנועת גוש אמונים והיישוב היהודי הראשון שהוקם, לאחר גלות ארוכת שנים וסבל, צפונה לירושלים. אני עושה את דרכי לקצה הרחוב שממנו נשקפת עמונה החרבה, לביתו של אחת הדמויות המרכזיות בהתיישבות, ישראל הראל.
"אתה תסלח לי אם אבקש ממך שאהיה השואל הראשון? איך הגעת לעיתונות?", שואל אותי ישראל הראל. "עדיין אין לי הסבר ממשי למה עפרה היא חממת עיתונות הימין בכלל ועיתונות של ההתנחלויות בפרט". הסברתי את מה שהסברתי אולם השאלה בעינה עומדת.
"לחבר'ה שלנו שגדלו במדינה משוחררת לא היה את זה"
את השיחה המרתקת שלנו אנחנו מתחילים במצב הפוליטי הנפיץ. "אני חושב שבצדק ובדין המחנה הלאומי קיבל את המנדט למשול. אבל המחנה לא הכין למשילות מלאה את עצמו למרות שרוב השנים מאז 1977 הוא בשלטון. עד היום אין למחנה תרבות שלטון, ידע שלטוני וביטחון עצמי לשלוט שלטון מלא. הוא מתנהג על פי מה שמצפים ממנו מבחוץ ומבפנים. לבד מביבי אין היום מדינאים בימין. וביבי, בינינו, אינו ימין אמיתי".
הראל מסביר מה הופך דמות שלטונית למדינאי: "ראייה לטווח ארוך, חתירה להשגת המטרה דרך אסטרטגיה של 'גישה עקיפה' – אתה מציב מטרה ובוחן את הדרכים להגיע אליה. כך שולטים וזאת אומנות המנהיגות. מדינאי יודע לעשות את זה, אידיאולוג או ביצועיסט, על פי רוב לא. לכן ברוב המקרים יש הפרדה בין אידאולוגים לבין מדינאים ומנהיגים".
היה מישהו כזה בהתיישבות?
"המנהיג הגדול של תנועת גוש אמונים היה חנן פורת. הוא היה כריזמתי בקנה מידה ארצי, נואם בחסד, תלמיד חכם וגם יפה תואר. בגיל צעיר מאוד הניע אלפי אנשים לעזוב הכול ולהתיישב. אידאולוג ענק אבל מדינאי, לצערי, הוא לא היה. חנן הציב מטרת ביניים ולא מטרה סופית. אם הוא הוא היה מדינאי הוא היה מציב מטרות הרבה יותר גדולות מאשר 'תוכנית המאה אלף' שהייתה משאת נפשנו, כאשר יכולנו מזמן לעבור את רף מיליון התושבים אם לא ועדות הקבלה. הן ומה שקרוי 'המחתרת היהודית' פגעו קשות בגידול הדמוגרפי ובתמיכה של דעת הקהל הרחבה בהתיישבות", הוא אומר במאמר מוסגר. "בן גוריון וגולדה שגדלו ללא תרבות שלטון – היה להם את זה. לחבר'ה שלנו שגדלו במדינה משוחררת לא היה את זה. מנהיגות מגזרית וכריזמה היו אצלנו הרבה".
יש מדינאים היום בישראל?
"אין. רק ביבי והוא בירידה. הוא איבד את האיזון מאז משפטיו ובעיותיו המשפחתיות. אין לו את הארטיקולציה שהייתה לו בעבר, זה גם הגיל וגם הירידה בביטחון העצמי. מנגד, יאיר לפיד, בני גנץ או מרב מיכאלי לא מתקרבים אפילו למעלת בן גוריון וגולדה. פעם הייתה תרבות שלטונית בארץ. למרות שהאחרונים היו דורסניים, היה משהו בסגנון החיים שלהם, בצניעות שלהם הפנימית. תכונה כן הפנמנו, אולם לא את הגדלות שלהם.
"לא גידלנו מנהיגים. אצל החרדים המצב הרבה יותר גרוע, והכי גרוע בש"ס, שם ישנה תרבות פלילית. הרי מ-1980 כחצי תריסר חברי כנסת ושרים מש"ס ישבו בכלא. בזמנו ראיתי בהם גנבים, היום אני רואה את זה כתרבות של 'לנו מותר'. ואנחנו היום מכשירים את זה", אומר הראל בביקורת כלפי ראש הציונות הציונות הדתית, בצאלאל סמוטריץ', שהתייצב לימין דרעי לאחר שבג"צ הורה לנתניהו לפטרו בחודש שעבר. "אסור היה לדרעי לרמות בית משפט, אנחנו יכולים לחלוק על בתי המשפט ברמת הערכים, אבל אוי לנו אם לא יהיו בתי משפט לפלילים. אסור היה לדרעי לגנוב או לחלק כסף לעמותות דמה שחוזרות למשפחתו. גם אנחנו חוטאים בזה קצת כלפי המוסדות שלנו. חלקנו מעלימים עין, אחרים, למרבה הצער, מצדיקים את זה".
"יש להם חששות אמיתיים"
הזכרת את בתי המשפט. מה אתה חושב על הרפורמה שמקדם שר המשפטים יריב לוין?
"הרפורמה נחוצה ומתבקשת והיא מידתית", הוא אומר לחיוב, ועובר לביקורת: "לוין צריך היה לנהוג כמו בגין, והרי הוא תלמיד שלו, ובגין היה הסנדק שלו. מייד כשהוא נכנס לתפקידו היה צריך לקרוא לאופוזיציה לדון על השינויים, כך הוא היה מוריד להם את הרוח מהמפרשים".
הרפורמה שמקדם שר המשפטים יריב לוין?
"הרפורמה נחוצה ומתבקשת והיא מידתית", הוא אומר לחיוב, ועובר לביקורת: "לוין צריך היה לנהוג כמו בגין, והרי הוא תלמיד שלו, ובגין היה הסנדק שלו. מייד כשהוא נכנס לתפקידו היה צריך לקרוא לאופוזיציה לדון על השינויים, כך הוא היה מוריד להם את הרוח מהמפרשים".
"החברים שלי מהצבא, כל מי שנותר, אנחנו בקשר, אנשים אחים. חברים שלי משם מאוד מאוד עצובים. הם חושבים, באמת חושבים, שהולכת להיות כאן מהפכה, שלא יהיה להם איפה לחיות. הם מדברים על זה שנכדים ונינים עוזבים את הארץ. קיימים המון אנשים שבאמת כואבים, שיש כאן אדמה שפצתה את פיה ועוד מעט תבלע אותם".
אתה מצליח להתחבר למחאות? כי נשמעות אמירות קיצוניות.
"מצד אחד יש אמירות קיצוניות, מנגד יש כאלה שמרגישים כמו שאנחנו הרגשנו בגירוש מגוש קטיף, או לפני כן בעקירה מסיני".
הרפורמה תעבור בסופו של דבר?
"למדתי לא להתנבא. גם אם יעבירו אותה היא תפעל חלקית. היא מעוררת התנגדות גדולה. אבל אני חוזר, שים לב: ללא תרבות שלטון אי אפשר לחולל מהפכה, גם אם היא מוצדקת ונחוצה".
אבל אם היא תעבור היא תחייב.
"המתנגדים עברו את סף הפחד. אם היו פועלים בצורה נבונה לא הייתה נשארת להם ברירה, כי כל דבר היה נחשב להרמת יד על הדמוקרטיה. אם מחר נשיאת בית המשפט העליון או היועצת המשפטית לממשלה מתפטרת – זאת רעידת אדמה. ביבי לא יעמוד בזה, ביבי פחדן. בעבר ליוויתי אותו. נפרדתי ממנו משום שהיסס ביישום בדברים הכי אלמנטריים, כגון הבנייה בירושלים. את אישורי הבנייה בגבעת המטוס הוא השהה כמעט שני עשורים".
אז הידברות?
"את ההידברות היה צריך לעשות בהתחלה, גנץ ולפיד היו יושבים לדבר, גנץ בטח. אבל עכשיו השניים האלה לא מובילים את המחאה, מי שמוביל אותה אלה אהוד ברק, רון חולדאי ובוגי יעלון שאני לא יודע מה קרה לו. לא את המשפט הם רוצים להציל, אלא את שאריות ההשפעה שלהם. יש להם חששות אמיתיים – דמוגרפית הם הולכים ונמוגים, השפעתם על דעת הקהל נחלשת בגלל אמצעי התקשורת החדשים, לכן הם מתנגדים בכל הכוח".
"כל מי שמכריע באקדמיה, במדינאות ובביטחון – יש לו בבוקר עיתון הארץ"
ישראל הראל, 84, שורד שואה, עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1948 כשהוא בן עשר. עם גיוסו לצה"ל התנדב לצנחנים, ובמלחמת ששת הימים לחם בקרבות בירושלים והיה בין משחררי הכותל. במלחמת יום הכיפורים לחם כאיש מילואים בחטיבה 55. ב-1980 ייסד הראל את מועצת יש"ע ואת 'נקודה'. בראש הגופים הללו עמד עד 1995. לאחר מכן ייסד את 'המכון לאסטרטגיה ציונית', ששיא הישגיו הוא 'חוק הלאום'. בנוסף, ישראל הוא פובליציסט ומאמרי הדעה שלו מתפרסמים ב'הארץ' כבר 35 שנה.
רחוב ט באייר הוא הרחוב המרכזי ביישוב עפרה שבבנימין, היישוב הראשון של תנועת גוש אמונים והיישוב היהודי הראשון שהוקם, לאחר גלות ארוכת שנים וסבל, צפונה לירושלים. אני עושה את דרכי לקצה הרחוב שממנו נשקפת עמונה החרבה, לביתו של אחת הדמויות המרכזיות בהתיישבות, ישראל הראל.
"אתה תסלח לי אם אבקש ממך שאהיה השואל הראשון? איך הגעת לעיתונות?", שואל אותי ישראל הראל. "עדיין אין לי הסבר ממשי למה עפרה היא חממת עיתונות הימין בכלל ועיתונות של ההתנחלויות בפרט". הסברתי את מה שהסברתי אולם השאלה בעינה עומדת.
"לחבר'ה שלנו שגדלו במדינה משוחררת לא היה את זה"
את השיחה המרתקת שלנו אנחנו מתחילים במצב הפוליטי הנפיץ. "אני חושב שבצדק ובדין המחנה הלאומי קיבל את המנדט למשול. אבל המחנה לא הכין למשילות מלאה את עצמו למרות שרוב השנים מאז 1977 הוא בשלטון. עד היום אין למחנה תרבות שלטון, ידע שלטוני וביטחון עצמי לשלוט שלטון מלא. הוא מתנהג על פי מה שמצפים ממנו מבחוץ ומבפנים. לבד מביבי אין היום מדינאים בימין. וביבי, בינינו, אינו ימין אמיתי".
הראל מסביר מה הופך דמות שלטונית למדינאי: "ראייה לטווח ארוך, חתירה להשגת המטרה דרך אסטרטגיה של 'גישה עקיפה' – אתה מציב מטרה ובוחן את הדרכים להגיע אליה. כך שולטים וזאת אומנות המנהיגות. מדינאי יודע לעשות את זה, אידיאולוג או ביצועיסט, על פי רוב לא. לכן ברוב המקרים יש הפרדה בין אידאולוגים לבין מדינאים ומנהיגים".
היה מישהו כזה בהתיישבות?
"המנהיג הגדול של תנועת גוש אמונים היה חנן פורת. הוא היה כריזמתי בקנה מידה ארצי, נואם בחסד, תלמיד חכם וגם יפה תואר. בגיל צעיר מאוד הניע אלפי אנשים לעזוב הכול ולהתיישב. אידאולוג ענק אבל מדינאי, לצערי, הוא לא היה. חנן הציב מטרת ביניים ולא מטרה סופית. אם הוא הוא היה מדינאי הוא היה מציב מטרות הרבה יותר גדולות מאשר 'תוכנית המאה אלף' שהייתה משאת נפשנו, כאשר יכולנו מזמן לעבור את רף מיליון התושבים אם לא ועדות הקבלה. הן ומה שקרוי 'המחתרת היהודית' פגעו קשות בגידול הדמוגרפי ובתמיכה של דעת הקהל הרחבה בהתיישבות", הוא אומר במאמר מוסגר. "בן גוריון וגולדה שגדלו ללא תרבות שלטון – היה להם את זה. לחבר'ה שלנו שגדלו במדינה משוחררת לא היה את זה. מנהיגות מגזרית וכריזמה היו אצלנו הרבה".
יש מדינאים היום בישראל?
"אין. רק ביבי והוא בירידה. הוא איבד את האיזון מאז משפטיו ובעיותיו המשפחתיות. אין לו את הארטיקולציה שהייתה לו בעבר, זה גם הגיל וגם הירידה בביטחון העצמי. מנגד, יאיר לפיד, בני גנץ או מרב מיכאלי לא מתקרבים אפילו למעלת בן גוריון וגולדה. פעם הייתה תרבות שלטונית בארץ. למרות שהאחרונים היו דורסניים, היה משהו בסגנון החיים שלהם, בצניעות שלהם הפנימית. תכונה כן הפנמנו, אולם לא את הגדלות שלהם.
"לא גידלנו מנהיגים. אצל החרדים המצב הרבה יותר גרוע, והכי גרוע בש"ס, שם ישנה תרבות פלילית. הרי מ-1980 כחצי תריסר חברי כנסת ושרים מש"ס ישבו בכלא. בזמנו ראיתי בהם גנבים, היום אני רואה את זה כתרבות של 'לנו מותר'. ואנחנו היום מכשירים את זה", אומר הראל בביקורת כלפי ראש הציונות הציונות הדתית, בצאלאל סמוטריץ', שהתייצב לימין דרעי לאחר שבג"צ הורה לנתניהו לפטרו בחודש שעבר. "אסור היה לדרעי לרמות בית משפט, אנחנו יכולים לחלוק על בתי המשפט ברמת הערכים, אבל אוי לנו אם לא יהיו בתי משפט לפלילים. אסור היה לדרעי לגנוב או לחלק כסף לעמותות דמה שחוזרות למשפחתו. גם אנחנו חוטאים בזה קצת כלפי המוסדות שלנו. חלקנו מעלימים עין, אחרים, למרבה הצער, מצדיקים את זה".
"יש להם חששות אמיתיים"
הזכרת את בתי המשפט. מה אתה חושב על הרפורמה שמקדם שר המשפטים יריב לוין?
"הרפורמה נחוצה ומתבקשת והיא מידתית", הוא אומר לחיוב, ועובר לביקורת: "לוין צריך היה לנהוג כמו בגין, והרי הוא תלמיד שלו, ובגין היה הסנדק שלו. מייד כשהוא נכנס לתפקידו היה צריך לקרוא לאופוזיציה לדון על השינויים, כך הוא היה מוריד להם את הרוח מהמפרשים".
הרפורמה שמקדם שר המשפטים יריב לוין?
"הרפורמה נחוצה ומתבקשת והיא מידתית", הוא אומר לחיוב, ועובר לביקורת: "לוין צריך היה לנהוג כמו בגין, והרי הוא תלמיד שלו, ובגין היה הסנדק שלו. מייד כשהוא נכנס לתפקידו היה צריך לקרוא לאופוזיציה לדון על השינויים, כך הוא היה מוריד להם את הרוח מהמפרשים".
"החברים שלי מהצבא, כל מי שנותר, אנחנו בקשר, אנשים אחים. חברים שלי משם מאוד מאוד עצובים. הם חושבים, באמת חושבים, שהולכת להיות כאן מהפכה, שלא יהיה להם איפה לחיות. הם מדברים על זה שנכדים ונינים עוזבים את הארץ. קיימים המון אנשים שבאמת כואבים, שיש כאן אדמה שפצתה את פיה ועוד מעט תבלע אותם".
אתה מצליח להתחבר למחאות? כי נשמעות אמירות קיצוניות.
"מצד אחד יש אמירות קיצוניות, מנגד יש כאלה שמרגישים כמו שאנחנו הרגשנו בגירוש מגוש קטיף, או לפני כן בעקירה מסיני".
הרפורמה תעבור בסופו של דבר?
"למדתי לא להתנבא. גם אם יעבירו אותה היא תפעל חלקית. היא מעוררת התנגדות גדולה. אבל אני חוזר, שים לב: ללא תרבות שלטון אי אפשר לחולל מהפכה, גם אם היא מוצדקת ונחוצה".
אבל אם היא תעבור היא תחייב.
"המתנגדים עברו את סף הפחד. אם היו פועלים בצורה נבונה לא הייתה נשארת להם ברירה, כי כל דבר היה נחשב להרמת יד על הדמוקרטיה. אם מחר נשיאת בית המשפט העליון או היועצת המשפטית לממשלה מתפטרת – זאת רעידת אדמה. ביבי לא יעמוד בזה, ביבי פחדן. בעבר ליוויתי אותו. נפרדתי ממנו משום שהיסס ביישום בדברים הכי אלמנטריים, כגון הבנייה בירושלים. את אישורי הבנייה בגבעת המטוס הוא השהה כמעט שני עשורים".
אז הידברות?
"את ההידברות היה צריך לעשות בהתחלה, גנץ ולפיד היו יושבים לדבר, גנץ בטח. אבל עכשיו השניים האלה לא מובילים את המחאה, מי שמוביל אותה אלה אהוד ברק, רון חולדאי ובוגי יעלון שאני לא יודע מה קרה לו. לא את המשפט הם רוצים להציל, אלא את שאריות ההשפעה שלהם. יש להם חששות אמיתיים – דמוגרפית הם הולכים ונמוגים, השפעתם על דעת הקהל נחלשת בגלל אמצעי התקשורת החדשים, לכן הם מתנגדים בכל הכוח".
"כל מי שמכריע באקדמיה, במדינאות ובביטחון – יש לו בבוקר עיתון הארץ"
ישראל הראל, 84, שורד שואה, עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1948 כשהוא בן עשר. עם גיוסו לצה"ל התנדב לצנחנים, ובמלחמת ששת הימים לחם בקרבות בירושלים והיה בין משחררי הכותל. במלחמת יום הכיפורים לחם כאיש מילואים בחטיבה 55. ב-1980 ייסד הראל את מועצת יש"ע ואת 'נקודה'. בראש הגופים הללו עמד עד 1995. לאחר מכן ייסד את 'המכון לאסטרטגיה ציונית', ששיא הישגיו הוא 'חוק הלאום'. בנוסף, ישראל הוא פובליציסט ומאמרי הדעה שלו מתפרסמים ב'הארץ' כבר 35 שנה.
[elementor-element…