למרות שבשנים האחרונות אני לא זוכה לתפוס טרמפים בעצמי, אני כן זוכה לא מעט לקחת אנשים ברכב שלי. יש משהו השגחתי ומדויק מאוד בטרמפים. אומרים גם שטרמפ זה הדבר הכי קרוב בימינו לאוהל של אברהם אבינו, שמעתי פעם ממישהו שארבע דלתות ברכב זה כמו ארבעת הפתחים של אותו אוהל. בינינו כמה פעמים יוצא לנו לארח בביתנו אנשים שאנחנו כלל לא מכירים? בטרמפים זה יוצא כמעט בכל יום. אשתף קצת בסיפורי טרמפים.
1.
לפני כ-30 שנה כשהייתי חייל תפסתי טרמפים בלילה באזור עמק בית שאן. בסביבות חצות נתקעתי בכניסה למושב רחוב. פתאום עבר שם מישהו מהמושב ולקח אותי לביתו, שהיה מואר ומלא פעילות כאילו מדובר באמצע היום. הכינו לי ארוחת לילה בשרית ולאחר שישבנו ודיברנו לא מעט, נתנו לי חדר כאילו ביתם היה איזה מלון. בבוקר הודיתי להם ויצאתי לדרכי.
פעם הלכתי בבאר שבע ביום שישי לכיוון היציאה מהעיר. כשיצאתי מבה"ד 1 לביתי שבקריית שמואל ליד חיפה, תוך כדי ההליכה כשהפנים שלי לכיוון היעד, הרמתי את ידי השמאלית בקטנה. עצר לידי רכב והנהג שאל אותי לאן אני צריך להגיע. עניתי לו שאני צריך לאזור המרכז והוא הזמין אותי לעלות לרכבו. תוך כדי נסיעה הבנתי שהוא נוסע לאזור חיפה, ובסופה התברר שהוא עובר ברחוב שבו היה ביתי וכך הוא הוריד אותי ממש בפתח הבית.
2.
אמונה.
לילה אחד הגענו לבסיס פלס בבקעת הירדן כדי לעשות פריסה למחלקה של אחד מהחיילים הבודדים שהיה לנו כמו בן. זה היה מרחק של כשעתיים נסיעה מהבית שלנו. כשסיימנו ראינו חייל עם תיק על הגב יוצא מהבסיס. הוא הצטרף אלינו לאחר שהבין שאנחנו מגיעים לירושלים, ואמר: "לא יכול להיות, אתם לא אמיתיים, בשעה כזאת מהמקום התקוע הזה טרמפ לירושלים? אני לא מאמין".
שאלתי איפה הוא גר בירושלים והוא השיב שאינו גר בירושלים אלא בנווה דניאל. חייכנו ואמרנו שגם אנחנו מגוש עציון ונוכל להוריד אותו בכניסה לבית. ואז הוא חזר ואמר: "ואוו. אתם לא אמיתיים". מי יודע אולי את כל הנסיעה המשוגעת הזאת עשינו בשבילו…
3.
סיפרה עינב יאסו.
השעה 20:05. אני מגיעה לתחנה המרכזית בירושלים, והינה חולף על פניי האוטובוס האחרון שלי הביתה. אני מחליטה להמשיך לחכות, אולי בכל זאת יגיע עוד אוטובוס. אבל גורנישט, אין אוטובוסים, כמה מבאס. כל כך הרבה אנשים נתקעו בתחנה – מבוגרים, צעירים, חיילים. מתסכל ממש. מייד כולם מתחילים לתפוס מוניות. אני מתחברת לנערה מגניבה עם ראסטות, ויוצא ששתינו מנסות להגיע לאותו כיוון. אנחנו מחליטות לעצור יחד מונית, אבל נאדה, כולן נתפסות מהר.
לפתע נעצר ליד הנערה רכב אפור והנהג בחור חרדי, כזה שנראה בן ישיבה. היא עולה לרכב ואני עולה יחד איתה. אני מודה לו בנימוס ותוהה איך ההתרחשות הזו קרתה. מי עצר למי? למה הוא הסכים? האם לא היה נעים לו לסרב? ועוד מחשבות…
אנחנו מתחילים לנסוע, שקט ברכב, אף אחד לא מדבר עם אף אחד. מגיעים לנקודת ההורדה הראשונה והנערה הצעירה יורדת בקלילות ומודה לו על הטרמפ. הוא ואני ממשיכים את הנסיעה ואני מתחילה לדבר ולשאול שאלות, צריכה להבין מה קורה פה.
אני: "אתה מירושלים?. הוא: "כן". אני: "מאיפה?". הוא: "משכונת…". אני: "אז אתה מכיר את האזורים פה". הוא: "כן, אני מסתובב בשעות האלו ברחבי העיר כי אני יודע שאנשים נתקעים כי הם לא זוכרים שאין אוטובוסים, אז אני נותן להם טרמפ". אני: "קטע, גם אני לא זכרתי שאין תחבורה ציבורית בשעות האלו". הוא: "את יודעת לאן כדאי לי לנסוע ששם אני יכול למצוא אנשים שנתקעו?". אני: "אממ… אולי ליד צומת אורנים? או שוב בתחנה המרכזית?". הוא: "טוב, אראה אם אמצא מישהו בחזור…". אני: "הגענו, אפשר לשלם לך?". הוא: "אני לא מסכים! בעצם את יודעת מה? את רוצה לשלם לי?". אני: "כן!". הוא: "אז תעבירי את זה הלאה. תעזרי לעוד מישהו שזקוק לעזרה". אני: חסרת מילים.
והינה אני כאן בשעת לילה מאוחרת מעבירה את הטוב הזה הלאה. בואו נפסיק עם השיפוטיות ועם ההכללות על אנשים ועל מגזרים, בואו נהיה טובים גם כשלפעמים נראה שאפל מסביבנו.■
