לפני קצת יותר מחודש השתתפתי בהלוויה של שכן קרוב שנפטר לאחר מחלה. אחד מן הדוברים ציטט את הגמרא "אין האיש מת אלא לאשתו ואין האישה מתה אלא לבעלה" (סנהדרין כב ע"ב), משפט שאילולי אמרוהו לא היה אפשר לאומרו. הרי האדם נפטר גם להוריו (אם הם בחיים), נפטר לאחיו ואחיותיו, נפטר לילדיו. כיצד הגמרא אומרת שהנפטר נפטר לאשתו או לבעלה? ומה עם כל שאר הקרובים והחברים?
אלא שכוונת הגמרא לדעתי היא להדגיש את האדם שהפטירה תשפיע כנראה הכי הרבה על חיי היום-יום שלו, דהיינו פטירת האיש לאישה ופטירת האישה לבעלה. שהרי בן הזוג שנותר בחיים נשאר לבד! ההורים נשארים יחדיו, האחים ממשיכים את חייהם עם בני זוגם וילדיהם, הילדים, שאין סוף לכאבם, גדלים ומקימים משפחות חדשות משלהם, ורק בן הזוג נותר אלמן ובודד.
לעיתים חיו בני הזוג עשרות שנים יחד, הקימו משפחה, בנו בית, עבדו, פרנסו, טיילו, חוו, צחקו, בכו וכאבו, הכול עשו יחד, ופתאום אחד מבני הזוג נותר לעצמו.
דווקא הפטירה והחוסר מנכיחים עד כמה עוצמתית הייתה הזוגיות. כמה פרחה, העצימה, שיתפה, חיברה ונתנה חיים מלאים ומשמעותיים לשני בני הזוג. החלל שנפער עם מותו של אחד מבני הזוג מעיד על התוכן הרב והעוצמה הרבה כל כך שאיבדו.
אומר לנו קהלת: "לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל, וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה" (קהלת ז, ד). החוכמה והתבונה וההתבוננות האמיתית בחיים מגיעות הרבה פעמים בבית האבל. לאחר שהאדם נפטר מגלים עד כמה הוא חסר.
כדאי לכולנו בחיים ליהנות מחברתו של בן הזוג, להרוויח כל רגע איתו, לשדרג ולשפר את הזמן הזוגי, ליצור עשייה משותפת וליהנות מהזמן האיכותי המשותף.
לעילוי נשמת מרדכי יחיאל בן מרגלית ז"ל תנצב"ה
