כידוע, עם ישראל יצא ממצרים והחל את מסעו במדבר. בדרך חצה את ים סוף, אכל את המן ואת השליו, נשמר על ידי עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה, בגדיו לא בלו, רגליו לא בצקו, שתה מן הבאר הצמודה שהלכה איתם, קיבל את התורה במעמד הר סיני, ולמרות כל זאת בפרשת בהעלותך יש נפילה של העם בתלונות כלפי הקב"ה וכלפי משה.
חלק מפרשני חז"ל ראו את תמצית הבעיה בכ"ף הדמיון שבמילים "ויהי העם כמתאוננים". כאילו מתלוננים, מתלוננים על דברים לא אמיתיים. יש שפירשו את המילה "כמתאוננים" – הולכים אנה ואנה – כלומר לא מוצאים את עצמם, מחפשים סיבה לתלונה. להכול דואגים להם, ובכל זאת הם מחפשים תלונות.
נראה לי שיש אפשרות פרשנות נוספת על מה שגרם לעם ישראל להתלונן: "ועתה נפשנו יבשה אין כול בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא, ו). מדוע נפשו של עם ישראל יבשה? הרי הם שמעו וראו את השכינה במעמד הר סיני, "ראתה שפחה על הים מה ש(הנביא) יחזקאל בן בוזי לא ראה", קיבלו מדי יום ביומו באופן ניסי מים מן הבאר ומן משמיים, נשמרו שמירה ניסית ביום ובלילה. אם כן, על מה ולמה נפשם יבשה?
אלא שכאשר הוציא הקב"ה את עם ישראל ממצרים מעבדות לחירות וסיפק בידם את כל צורכיהם במדבר, כנראה איבד עם ישראל את החיוניות של היותו בן חורין, את חדוות העשייה, את השמחה של היצירה העצמאית. הם איבדו את החלומות הפשוטים שיש לכל אדם גם אם הוא במצב של עבדות – "נפשם יבשה אין כול".
הפסיכיאטר היהודי ניצול השואה ויקטור פרנקל היטיב להגדיר זאת בספרו 'האדם מחפש משמעות' ואמר בשם ניטשה: “מי שיש לו למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך".
אדם חייב כל הזמן לשאוף, לרצות, להתאוות, לחלום. כשאין חלומות הנפש יבשה, אין כול. אין כלום. גם הדברים הכי טובים והכי נהדרים הופכים לאין כול!
גם בחיי הזוגיות על שני בני הזוג להמשיך כל הזמן ולשאוף לשיפור, לרצות לאהוב יותר, להתחבר ביתר קרבה, ליצור זוגיות מעולה יותר, לנסות ליצור משפחה נפלאה יותר.
החשש הגדול ביותר של זוגיות הוא השגרה, ההרגל. הנוחות משמימה ומביאה לידי יבשות!
יש צורך להתעורר בכל בוקר ולחפש את העשייה והיצירה, את השדרוג והשיפור. עמידה במקום היא תחילת הנסיגה אחורה. הזוגיות צריכה להיות מקור מים חיים.
