כתב 'הלבוש' שמפטירין בימי האבלות על החורבן בנבואות ישעיהו וירמיהו, כי הם הנביאים העיקריים שניבאו על החורבן. אף על פי שישעיהו קדם לירמיהו, פותחים בירמיה ובהפטרה של פרשת מטות ובשבת שלאחריה מפטירים בישעיה, כדי לסמוך את התוכחה של ישעיהו לתוכחה של משה רבנו, אותה אנו קוראים בפרשת דברים. זאת ועוד, משה וישעיהו הוכיחו את העם באותה לשון: משה אמר "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם" וישעיהו אמר "איכה היתה לזונה קריה נאמנה".
הנביאים מעלים את העם אל על בשפע דבריהם הא-לוקיים. הם מביאים אותנו לראיה מעבר למגבלות ההווה, אל הקשר הרצוף הא-לוקי שבין העבר, ההווה והעתיד.
בפרשת 'בהעלותך' מבדיל הקב"ה בין נבואת משה רבנו לנבואתם של אהרון ומרים, ואומר שנבואתם שונה מנבואת משה אשר "בכל ביתי נאמן הוא… פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט".
רבנו, הרב צבי יהודה, לימד בישיבת 'מרכז הרב' שיעור בתנ"ך בכל שבוע. בהקדמתו לשיעורים אלה הוא הבחין במדרגות השונות של שלושת הנביאים: ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל.
ספר ישעיהו פותח במילים: "חזון ישעיהו בן אמוץאשר חזה על יהודה וירושלים…"; ירמיהו פותח במילים: "דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות…"; הפתיחה של יחזקאל: "ויהי בשלושים שנה… ואני בתוך הגולה על נהר כבר, נפתחו השמים ואראה מראות א-לוקים… היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן…"
מדרגת הנבואה של ישעיהו מתקרבת לדרגת הנבואה של משה רבנו יותר מכל הנביאים האחרים. ככל שהתקופה בה הנביא מתנבא הולכת וקרבה לגלות, דרגת נבואתו הולכת ויורדת. מסורת בידינו שאמציה מלך יהודה היה דודו של ישעיהו. ישעיהו הנביא היה אפוא ממשפחת המלוכה. ירמיהו ויחזקאל היו כהנים.
בתקופתו של ישעיהו היתה מלכות יהודה עדיין איתנה וחזקה. ירמיהו התחיל את נבואתו קרוב לסוף ימיה של מלכות יהודה, והמשיך ללוות את העם בנבואותיו כשהלכו לגלות. נבואתו של יחזקאל כבר היתה רובה בגולה.
הפתיחה "חזון ישעיהו" מבטאת ראיה עילאית רוחנית עליונה. דברי ירמיהו מבטאים ראיה בדרגה גבוהה פחות. אצל ישעיהו איננו מוצאים מראות, ואילו אצל ירמיהו מופיעים ביטויים כמו 'מה אתה רואה'. יחזקאל מתנבא בגלות. בנבואותיו יש חידות ומראות רבים: "ואראה מראות א-לוקים". תחילת נבואתו בארץ ישראל, דבר המאפשר לו להיות נביא, אבל רוב נבואתו בתוך הגולה. דווקא מעומק הגלות של יחזקאל אנחנו למדים על סיום קץ הימים. במסכת סנהדרין מובאים דברי רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: 'ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'." כותב שם רש"י: "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה".
ספר דברים כולו נאמר על ידי משה רבנו במשך שלושים ושישה ימים – מ-א' בשבט ועד ז' באדר. אחד הדברים המיוחדים לספר דברים הוא שכולו נאמר אחרי שעבר-הירדן המזרחי כבר נכבש על ידי משה רבנו ועם ישראל. ידועים דברי סבו של החיד"א בספרו 'חסד לאברהם' בנוגע לשינוי העובר אדם מישראל כשהוא נכנס לארץ ישראל: "כשזוכים לבוא לארץ ישראל, בא אליו נפש מיצירה חדשה ומתלבשת תוך נפש הישנה שלו, ובלילה הראשון שיישן בארץ ישראל יוצאות שתי הנפשות ועולות למעלה, ובחזרה אינה חוזרת כי אם החדשה בלבד".
כותב רבנו שבדומה להתחדשות בנפש האדם, יש התחדשות מקבילה לכך גם בנפש האומה כולה, וזו לשונו: "ההתחדשות הפנימית, המתהווה בחיי כל נשמה ישראלית של כל אדם מישראל בבואו לארץ ישראל, כפי מסורת הקודש אשר ב'חסד לאברהם', מופיעה וקיימת היא כמו בחיי האישיות היחידיית, כן, ועל אחת כמה וכמה בחיי ציבוריותנו, של כל קהלנו המתכנס כאן".
אחרי שכלו מתי מדבר וקם דור חדש מכין אותו משה למשימה של השלמת כיבוש הארץ, תוך כדי סיכום ארבעים שנות המדבר על כל סיבוכיו. כיבוש עבר-הירדן המזרחי הוא הדגמה שעורך משה רבנו ליכולות הבלתי-מוגבלות של עם ישראל לבוא ולרשת את המלכים הגדולים של עבר-הירדן המערבי, על ידי אחדות בין שנים עשר השבטים.
זו צריכה להיות גם הבשורה לדורנו, בשורת היכולת העצומה של עם ישראל כשהוא מאוחד. בשורה שמנבא אותה דווקא הנביא יחזקאל 'בתוך הגולה': כאשר העצמות היבשות קורמות עור וגידים ומתגבשות מחדש ל"חיל גדול מאוד מאוד", אז "ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה' דיברתי ועשיתי, נאום ה'"
