האדמו״ר של הסטודנטים
סיפר לי הרב אברהם אבא וינגורט, תלמידו של בעל שו״ת ״שרידי אש״ ועורך כתביו: ׳אחרי פטירת מורי ורבי, הרב יחיאל יעקב וינברג, חשבתי שאני צריך למצוא הזדמנות לשמוע גדול בתורה נוסף. בקיץ תשל״ב, אחרי חתונתנו, נסענו לבוסטון ונכנסתי לשיעוריו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ׳יק. הוא לימד אז פרק שני בקידושין, ענייני שליחות. אגב, זכורני שבאותו קיץ התפללנו אצלו בתשעה באב, ולפני כל קינה הוא היה עוצר ומסביר את תוכנה. בכיה אינטלקטואלית…
בזמנו שמעתי ממו״ר שכשהיה ראש בית המדרש לרבנים בברלין, היה מגיע לשיעוריו נכדו של ר׳ חיים הלוי, הרב סולובייצ׳יק, שהיה אז סטודנט צעיר בברלין. שאלתי את מו״ר: ״האם אתה מחשיבו כתלמידך?״, והוא השיב בזו הלשון: ״לא. הוא גדול מדי בשביל זה״.
נודע לי שיש שם עוד דמות שיש לה השפעה אדירה על סטודנטים ועל פרופסורים בארה״ב – האדמו״ר מבוסטון, רבי לוי יצחק הורוביץ זצ״ל [נפטר י״ח כסלו תש״ע. חבר מועצת גדולי התורה. עלה לארץ אחרי מלחמת ששת הימים במטרה להקים את בית מדרשו על אדמות שכונת שועפאט, אותן רכש אביו בשנת תרפ״ט, אבל עיריית ירושלים החליפה לו את המיקום לשטח בשכונת הר נוף בירושלים… מ.ד.]. הלכתי לפגוש אותו. סיפרתי לו שאני עובד עם סטודנטים באוניברסיטאות בפריז ובשווייץ, וביקשתי שיגלה לי מהו סוד השפעתו על הסטודנטים בדור שלנו. הוא ענה כך: ״ייחוסו של קרח בסיפור מחלוקתו מפורט בתורה עד ״בן לוי״, ולא עד ״בן יעקב״. רש״י שם מביא את דברי חז״ל שיעקב ביקש ששמו לא ייזכר במחלוקת. אבל כיצד זה עוזר? הרי כל ילד בגן יודע שאביו של לוי הוא יעקב! אלא הכוונה היא שיעקב ידע שיהיו הרבה מחלוקות בישראל לאורך ההיסטוריה. הבקשה שלו היתה שהמחלוקת לא תגיע עד ״ישראל״, שמו השני. כלומר, שתהיה נקודה ישראלית שורשית בכל יהודי שהיא תהיה קודש קדשים, שלא תושפע משום דעה ומחלוקת, שלא תפגע כלל. כל מה שאנחנו צריכים הוא להאמין שתפילת יעקב התקבלה, להאמין שלכל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, יש נקודת ישראל, גם אם הוא אפיקורס שבאפיקרוסים! איך נקודה זו מתעוררת? אצל אחד זה דרך דבר תורה, אצל אחר זה דרך הגפילטע פיש או השירה היפה, ועוד אינספור נקודות. אבל אלו כבר דרכים מעשיות, ומה שחשוב הוא להאמין באמונה שלימה שהנקודה היהודית קיימת ונצחית״. ׳
ילד קטן משנה חיים…
תגובה ששלח לי פרופ׳ יואל אליצור לדברים שכתבתי על הרב ישראל זאב גוסטמן, עם סיפור מתוק ואופייני: ״…חלק גדול בעלייתו של הרב גוסטמן לארץ היה לילד ג׳ינג׳י קטן – בן דודי אלחנן שמידע. אלחנן גר אז ברחוב בן-מימון ובלכתו ברחוב שאל אותו רב מבוגר ונשוא פנים בעברית אשכנזית איך מגיעים לכתובת פלונית. הוא התנדב ללוות אותו לשם, ובדרך שאל אותו: איפה אתה גר? הרב ענה: באמריקה, בניו יורק. אלחנן התפלא: יהודי צריך לגור בארץ ישראל! הרב גוסטמן אמר אחר כך שהדברים הפשוטים שאמר לו הילד אלחנן השפיעו עליו. אלחנן היה מבקר מפעם לפעם בישיבה בפינת רמב״ן והרב היה מושיב אותו לצידו ונוהג בו כבוד רב.״
השלמה לדברים שמעתי מפי אותו ילד עצמו, אלחנן שמידע, ע״פ זכרונו: ׳הייתי ילד בן 10, שיחקתי בגן מגנס שבקצה רחוב אלפסי. הוא נכנס אתי לשיחה, שאל מה אני לומד. הייתי לומד אז משניות בעל פה, והתחלתי להגיד לו משנה אחר משנה. הוא מאד התפעל מכך שילד בארץ ישראל יודע משניות. הוא הרי ראה את החורבן הגדול של עולם התורה באירופה, חווה אותו אישית על בשרו, כידוע. מאז הוא קירב אותי.׳
אבן עזרא פינת רמב״ן
וממשיך אלחנן שמידע לספר: ׳הוא היה מקפיד על מנין כהנים בימים נוראים. היה לי אפילו לא נעים כי הוא היה מחזר אחרי בתור כהן, שאגיע לברכת כהנים אצלו, ואני הייתי נער קטן. פעם אמרתי לו שהם מתפללים בשש וקשה לי לקום כל כך מוקדם, אז הוא אמר: תוכל להגיע בשבע וחצי, תתפלל איתנו שחרית כשאנחנו נתפלל מוסף, והדבר ייחשב לך כתפילה במניין.
הרבה פעמים היה מזמין אותי לאכול איתו ועם הרבנית בשבת, וזכורני שכשהיה פותח את המקרר היה מבקש שאפתח יחד עמו ובשינוי, כשניים שעשאוה, בגלל החשש מכניסת אוויר חם שעלול לגרום להקדים את הפעלת המנוע.
בהלכה לא היה מוכן לענות לי, אלא אמר שאשאל את הרב המקומי, מדין ״מרא דאתרא״. היה לו חוש הומור עדין שבא לידי ביטוי בהרבה תגובות שלו. כששאלו אותו איפה נמצאת הישיבה, אמר: ׳יש לך בבית חומש מקראות גדולות? תפתח, תראה אבן עזרא ורמב״ן, אז אנחנו בדיוק שם בפינה׳…׳
בענין פסיקת הלכה, אמר לי פרופ׳ שלמה סלונים, בעל תפילה ובעל תקיעה בבית מדרשו: ׳בגלל מסירותו הרבה לאנשים שלמדו אצלו, כשהתעוררה אצלם שאלה הלכתית קשה, היה נכנס בעובי הקורה למצוא היתר. אבל פעמים רבות התחמק מלפסוק. לפעמים היה בא אליו הרב יצחק הוטנר, בעל ״פחד יצחק״ וראש ישיבת רבי חיים ברלין, וכך היה מתנהל הויכוח: -אדם גדול כמוך יכול לפסוק לעצמו. -לא, אני באתי משום שאני רוצה שדווקא אתה תפסוק עבורי…׳
סוף דבר
דמותו עומדת לנגד עיני מימי נערות, רבות שמעתי עליו ממכיריו ומקורביו, הבאתי כאן סיפורים רבים, ובע״ה אביא עוד, אבל להרגשתי – את נשמתו הסתיר. כל שאלה אישית היתה נענית בתשובה שנראית יותר כתירוץ מחפה, עם הומור מתחמק, ולא הגיד להם את כל לבו. למרות הסיפורים יוצאי הדופן מימי השואה, לא פגשתי כמעט אנשים ששמעו את הסיפור שלו מכלי ראשון. פרטיזן שלחם אצל אבא קובנר זכר אותו מוילנא בבירור, אך לא ידע לספר לי פרטים. להרגשתי, על המתרחש בנשמתו הוא מסר יותר רמזים לאנשים רחוקים מאשר לקרובים לו, אולי למי שיכול היה להבין. רמזים אינספור נותנים כיוון, מרכיבים דמות, אך ליבה נותר כחידה. גם השקפת עולמו הייחודית לא הובעה כתורה שלימה, אבל מן הרמזים הרבים שיצאו בעת שלבו עלה על גדותיו, אפשר להרכיב שיטה, להבין את חווייתו בדור מעבר זה. ■
meirdorfman@gmail.com
