מסילת ישרים ב׳בית האדום׳
סיפר לי ראש ישיבת הכותל הרב ישעיהו הדרי: ׳פעם בצעירותי נלוויתי להגאון רבי ראובן טרופ זצ״ל, ראש ישיבת הרב עמיאל (׳הישוב החדש׳) בת״א, לסדר איזה ענין ב״בית ברנר״, הבית ברח׳ ברנר 5, ששימש אז כבית מועצת הפועלים. בדרכם ראה שם ר׳ ראובן ספריה באחד החדרים, עם שלט שכתוב עליו ״חדר עיון״. ר׳ ראובן פלט בציניות מרירה – ״מה הם ׳מעיינים׳ שם, בשאלת מהי חובתו של האדם בעולמו??״ (כותרת הפרק הראשון של ספר המוסר הנפוץ, שכתב הרמח״ל – ״מסילת ישרים״, כידוע. מ.ד.).
את הסיפור הזה הוא סיפר לי כשסיפרתי לו על שיעורי תורה שהייתי זוכה למסור, יחד עם רבים אחרים, באותו בית ברנר בתל-אביב. והנה כיון שיצא הדבר מפי הצדיק, מישהו מסר שם שיעורים רבים בספר ״מסילת ישרים״, באותו מקום בדיוק, עשרות שנים אחר כך, והם דיברו ללבבות רבים. כדי להבין את החידוש שבדבר, אספר שפעם אמר לי הרב אברהם ברון, מי שהיה מנכ״ל איגוד ישיבות ההסדר, שבילדותו הוא התגורר ברחוב ברנר 1, והחג הכי חשוב שנחגג ברחוב ההוא היה הראשון למאי, חג הפועלים. הוא ניסה לתאר לי בהתרגשות רבה את המעבר הזה, כדי שאבין. הם היו שייכים למשפחה עם צבע הפנקס הלא נכון, הלא אדום, וחייהם לא היו קלים…
סיימתי את המסילה
בפעם השניה…
כבר סיפרתי בעבר על עיתונאית תל אביבית מעיתון בשמאל המפה, בלשון המעטה, שנהגה להשתתף בשיעורי יהדות שם. פעם היא סיפרה לי שהשנה זו הפעם הראשונה בחייה שצמה ביום הכיפורים, והשתתפה בתפילות. היא הוסיפה שהחוויה של תפילת נעילה לא ניתנת לתיאור. הרגשתי צורך לתת לה ספר פנימי-משפחתי שכתבתי על אחי ז״ל, שהיה איש תורה ומוסר, ובו סיפורים, אמרות, זכרונות, ומעט מחידושי תורתו.
כעבור כמה חודשים, היה זה בשבת או בחג לפנות ערב, נכנסנו אשתי ואני לבקרה בביתה, בהפתעה. על השולחן היה מונח ספר ״מסילת ישרים״. ידעתי שהיא אשת ספר, אבל דווקא ספר זה? לתמיהתי היא השיבה: ״הזכרת בספר על אחיך את ה׳מסילת ישרים׳ כספר יסוד. אמרתי לעצמי שאני מוכרחה להכיר את הספר, לא שמעתי עליו מעולם. קניתי אותו, וקראתי אותו בהתרגשות גדולה. כעת סיימתי אותו בפעם השניה״. אמרתי לה: ״פעמיים? הלוואי עלי. אני אף פעם לא התקדמתי מעבר לפרקים הראשונים, נתקעתי קצת אחרי הפרק על חובתו של האדם בעולמו״.
׳המסילה׳ של הדר גולדין הי״ד
נזכרתי בזה כעת משום שבשבועות האחרונים העברתי סדרת היכרות עם ארון הספרים היהודי, ובה שילבתי את כתבי הרמח״ל בכלל ואת ״מסילת ישרים״ בפרט. מתוך כתבים רבים, דווקא הספר ״מסילת ישרים״ תפס את המשתתפים הכי חזק.
אומר את האמת: זה הספר האחרון שחשבתי שידבר אל אנשי תל-אביב צעירים. אני מכיר את הספר כספר נהי של ״סדר מוסר״ בישיבת עטרת ישראל, למשל, שמונח על הסטנדרים ואנשים לומדים בו, ספק מתפללים אותו – ספק בוכים בו. לפעמים היו לומדים אותו כ״קצות החושן״. שאלתי את עצמי: מה יש בספר הזה שכל כך תפס אנשים שמעולם לא ביקרו בישיבה או בבית מדרש?
יצא כך שאת השיעור על ״מסילת ישרים״ מסרתי באותו שבוע שהביאו את גופתו של הדר גולדין הי״ד לקבורה. אחיו סיפר בהלוויה שבפעם הראשונה לא היה הרבה מה לקבור, והם קברו שם ״מסילת ישרים״. קראתי בפניהם מתוך הפרשנות של הדר לספר זה, שיצאה לאור אחרי חטיפתו, וזה כל כך חיבר את המשתתפים למסילה… רבים שאלו איפה אפשר לרכוש את הספר.
למה להתקלח פעמיים?
שאלתי את אחד התלמידים, שלומד את הספר הזה כבר זמן רב, מדוע דוקא ספר זה, ומסתבר שב״הפוך על הפוך״, דווקא ״דור שכולו זכאי״, דור של זכויות וחוויות וריגושים, מבקש דרך שיטתית וסלולה לעבודת הנפש ותיקון המידות. וכלשונו של חנן פורת בספרו המופלא והשיטתי על ״מסילת ישרים״ (אוהב טהר-לב) – ״הרמח״ל סולל לנו בספרו זה, הגאוני בפשטותו, מסילה ישרה ושיטתית…מסילה זו…אינה מחוץ לאדם אלא בבתי נפשו…״. דומני שבחיבור בין הזכות והחובה, העונג המחויב, מצא הרמח״ל את המסילה ללב הדור שלנו.
חנן סיפר שאת אהבתו למסילת ישרים רכש מסבו, שהיה נוהג לפתוח את היום בארבע לפנות בוקר בשתי מקלחות: חמה מאד וקרה מאד. האחת מקלחת השכמה לעבודת ה׳ במים קרים, כפשוטם, והשניה מקלחת רותחת של פרק ב״מסילת ישרים״.
מה בין ״מבטו״ ל״מגמתו״?
היכרותי הראשונה עם ה״מסילה״ היתה כשלמדנו אותו בבית הספר מפי הרב מרדכי תובל, שהיה מתלמידי הרב צבי יהודה קוק, הרב גולדוויכט והרב סיני אדלר. הוא היה מנהל בית ספר נועם, עסוק וטרוד, אבל היתה לו שעת קודש לכל כיתה ללמד בה את ׳מסילת ישרים׳ פעם בשבוע. דרך הלימוד התבססה על דברי הגאון מוילנא שאמר שהיה הולך ברגל לארץ ישראל כדי לפגוש את המחבר הזה, אילו היה עוד חי, ושבמסילת ישרים אין מילה אחת מיותרת, לפחות עד פרק ח׳. השיעור היה מתחיל כך למשל: מה ההבדל בין ״שיתברר״ לבין ״שיתאמת״? מה בין ״מבטו״ ל״מגמתו״? מה ההבדל בין משל ה״יסוד״ למשל ה״שורש״? כל מילה היתה נחקרת ומדויקת בחרדת קודש. ובסוף, עיקר המסר עבר דרך הדמות המיוחדת הזאת. הרב מרדכי תובל היה איש מוסר, דרש מעצמו ללא הרף, דקדק בדיני בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, והיה לנו דוגמא לעובד ה׳. זכורני מהימים ההם, שהיו חברים שהתגוררו במבשרת ירושלים, והיו נוסעים איתו בטרמפ. פעם הסתקרנתי ושאלתי אותם על הנהגותיו ושיחו בנסיעה, והם אמרו שהוא פשוט משנן משניות בעל פה כל הדרך. ■
meirdorfman@gmail.com
