את הטור לקראת פורים אקדיש להסביר את הרעיון שמאחורי הסיפורים. המצווה הגדולה בפורים היא לספר סיפור, או להקשיב לסיפור, של מגילת אסתר. גם בליל הסדר, המצוה המרכזית היא לספר סיפור, סיפור יציאת מצרים. התורה ידעה שאנשים אוהבים סיפורים.
א.
רבי נחמן מברסלב הרבה לספר, וסיפוריו נקראים: "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות". מקורו של הביטוי בנבואת מלאכי, בפסוק שאנו מזכירים בסיום תפילת הלחש –"כימי עולם וכשנים קדמוניות". אנו מזכירים את השנים הקדמוניות, כי עברו כל כך הרבה שנים בפירוד עד שכבר התרגלנו. כדי להתחיל לחזור הביתה צריך לעורר את הגעגוע. מה יעורר אותו? הסיפור. הסיפור יזכיר לבת המלך האבודה שהמקום שבו היא נמצאת אינו מקומה, וכביכול יזכיר גם למלך שהגיע הזמן לשוב. "מהר אהוב כי בא מועד…".
הרוצה שדבריו ייקלטו היטב וגם ייזכרו, יעשה זאת דרך סיפור, וזוהי עצתי לקוראים: היו מספרי סיפורים! רוצים שילדיכם יאהבו את המשנה? ספרו אותה כסיפור מהחיים שלהם. גם את פרק כירה, או פרק קשה בגמרא ביבמות, אפשר ללמד בסיפורים. את כל "קצות החושן" אפשר להפוך לסיפורים, הרי לא במקרה הגמרא מלאה מהם. והתנ"ך? כולו מסרים מוסריים שעוברים דרך סיפורים.
ב.
בציבור הרחב נשמעים לא פעם ביטויים קשים וטענות כלפי התורה וההלכה, כלפי לומדיה ומלמדיה. אני נוהג לשאול את בעלי הטענות: "מניין אתה יודע כל כך הרבה על 'הרבנים האלה'?" ותשובתם המצויה היא: "כולם יודעים, זה היה בטלוויזיה". אני משיב להם בסיפור אמתי מתוך בית המדרש, סיפור אנושי שכל אחד יכול להבין ולהזדהות עמו, זה פותח מבט אחר.
לכל מי שלמד בבית המדרש, בישיבה, לכל מי שלמדה במדרשה וכדו', לכל מי שהתבוננו באורחות חייהם של מוסרי התורה, יש מה לספר ועל מי לספר. אין בית מדרש, מכל גוון שהוא, שאין בו דמויות מופת. אז למה אנחנו לא מרבים לספר? גם את זה אסביר בסיפור: הרב יצחק הוטנר, ראש ישיבת רבי חיים ברלין ובעל ה"פחד יצחק", למד בצעירותו בישיבת חברון. הוא נהג מדי פעם לנסוע לירושלים, כדי לבקר אצל הרב קוק ולשוחח עמו. פעם, כשחזר מביקור אצל הרב קוק, ביקש ממנו המשגיח, "הסבא מסלבודקה", לספר דברים שראה אצל הרב, והוא השיב: 'לא קרה משהו מיוחד, דיברנו על ענין פלוני וענין אלמוני'. הסבא הוכיח אותו ואמר: 'לא יתכן! אצל אדם גדול רואים דברים גדולים, אבל צריך לפקוח עיניים, לתרגל רגישות. ספר לי דברים כהווייתם. מתחילה, כשהגעת, מה ראית? במה הוא היה עסוק?' בעקבות "חליבה" זו סיפר הרב הוטנר כמה סיפורים מופלאים שראה אז אצל הרב קוק. סיפורים מתגלגלים מתחת לשולחנות, ואין טורח לתת דעתו עליהם להגביהם, מרוב ההרגל. ולפעמים אנחנו פשוט לא יודעים עד כמה הסיפורים הללו פותחים לבבות.
ג.
מנכ"ל של הוצאת ספרים ביקש שאמליץ לו על דמויות מופת נשיות ביהדות, לצורך הכנת סדרת ספרים לילדים. ערכתי לו רשימה ארוכה, אבל אחר הוספתי שדמויות מופת נשיות מצויות היום לרוב. והסברתי כך:
פעם אמר לי הגאון רבי שלמה פישר, במהלך שיחה שעסקה בנושא הזמנת יהודי לסעודת שבת, כשיש חשש שיחזור ברכב: 'כל כך הרבה אנשים מספרים כמה ההשתתפות בסעודת שבת כהלכתה פתחה את ליבם לראשונה לקשר עמוק עם יהדותם, יותר מכל דבר אחר…'.
מה יש בסעודת שבת, מה רואים בה? משפחתיות, יופי, אווירה, זמירות, דברי תורה, דברים שנראים כמובנים מאליהם למי שרגיל בהם. אבל לענ"ד פסגת מה שרואים בשולחן השבת זו דמותה של ה"אשת חיל" המקורית, ולא כקלישאה. פעם שלחתי אחד מתלמידיי בת"א להתארח אצל משפחה תורנית בסעודת ליל שבת. אחרי השבת הוא מיהר לתאר לי בהתפעלות: 'האישה מנהלת את הבית כל כך יפה, היא קשובה לכולם, יש לה מקום בלב. היא יודעת לג'נגל (=ללהטט) בזמן הקצר בנחת, להגיד מילה נכונה לכל אחד, לתת הרגשה טובה, לחזק. ואני עוד לא מדבר על האוכל שהיא הכינה שם ועל האווירה…'. תלמידה אחרת, ששהתה בשבת אצל משפחה בישוב בבנימין, אמרה לי אחרי השבת: "ישבתי בסעודה ואמרתי לעצמי: יבוא יום וגם לי תהיה משפחה כזאת, בית כזה". והיא אכן זכתה.
ד.
אסביר בסיפורית עוד מטרה שעומדת מאחורי סיפורים רבים בטור זה: ביום שישי אחד, לפני שנים רבות, נכנסתי למאפיית קצבורג עמוסת הקונים בשכונת גאולה בירושלים. בקופה ישב יהודי בא בימים, בלבוש חרדי מצוי, וזקנו לבן. אחרי הקניה הוא פנה אלי, אין לי מושג מדוע, וסיפר: "בשנת תש"ח נפטר בירושלים האדמו"ר מגור, בעל ה'אמרי אמת'. בהלווייתו התבקשו להספידו הרב הראשי יצחק הרצוג, והבר-פלוגתא שלו הרב יוסף צבי דושינסקי, גאב"ד העדה החרדית. עמדתי לידם, וראיתי שהם מתווכחים גם בשעה זו. על מה? הרב הרצוג: 'כבודו יספיד ראשון, מבוגר הוא ממני'. הרב דושינסקי: 'לא, כבודו יספיד ראשון, גדול בתורה הוא ממני'. הרב דושינסקי התעקש, וניצח בויכוח. אתה חושב שאז לא היו עסקנים שונים? בעיתון 'קול ישראל' של אגודת ישראל כתבו שהרב דושינסקי הספיד ראשון, אבל אני הייתי שם וראיתי במו עיני כפי שסיפרתי לך. לכל אחד יש את המשימה שלו".
את סיפור פורים קוראים פעמיים, ואם כן, אין ה"סיפור לפני השינה" בלילה החשוך דומה לסיפור של הבוקר המואר. ננסה להקשיב היטב לסיפורים השונים ולספר תהילתו לכל. ■
meirdorfman@gmail.com
