ישנה הרגשה שאחרי שעשינו מעשה טוב, חסד אמיתי – סייענו לזקנים, נתנו צדקה, שימחנו הורים, חייכנו לאחרים, אנו מרגישים קצת בעננים, הרגשה של הנאה מציפה אותנו. אך לפעמים יש גם משהו קצת מביך אחרי ההרגשה הזו. מתחושת סיפוק והנאה עוברת ההרגשה לאט לאט לתחושת גאווה… "הינה בזכותי יש למסכן הזה מה לאכול…", "אתם יודעים כמה עזרתי לו…", "בלעדיי לא היתה לו עבודה" וכו'. כיצד לא מקלקלים את הרגשת הסיפוק הטהורה והנקייה להרגשת שחץ וגאווה?
השבת נתחיל חומש חדש, חומש ויקרא. חומש ויקרא עוסק בהבאת קורבנות בבית המקדש שהם תכלית בניית המקדש. שורש המילה 'קורבן' הוא ק.ר.ב, מלשון קרבה, נועד הוא לקרב אותנו לא-לוקים, לעצמנו, ולגלות בתוכנו את הנתינה ואת ההקרבה שמצויה בתוכנו. בתחילת חומש ויקרא, במילה הראשונה 'ויקרא' ישנו שינוי גרפי בצורת כתיבת האותיות שבספר תורה. האל"ף של המילה ויקרא נכתבת בגופן קטן במיוחד. 'ויקרא', מדוע שינה א-לוקים, בכתיבת האות אל"ף בתחילת חומש הקורבנות? נראה שיש כאן קריאת כיוון ותמרור אזהרה לרוצים להתקרב אל ה', לרוצים להיות טובים: לא ליפול בפח הגאווה והשחץ, לזכור שהקרבה האמיתית היא הענווה, להיות אל"ף קטנה ובכל זאת לעשות טוב. גילתה לנו התורה באל"ף הקטנה של 'ויקרא' את מידת הענווה – ככל שאתה קרוב יותר, נותן יותר וטוב יותר, כך אתה אמור להיות עניו יותר, שהרי הינך מגלה כמה עוד הדרך ארוכה וכמה עמל ויגיעה עוד נדרשים ממך בדרך הארוכה לשלמות. ואתה הרי רק ממלא את שליחותך ומשימתך בחיים.
בהתבוננות נוספת נראה שבאמת הגבול בין החשבת אותו מעשה לטוב או חלילה לרע הוא גבול דק מאוד. אם המעשה גורם לאדם השחתה במידות, גורם לאדם להיות בעל גאווה, אז אותו מעשה הופך לשלילי ולא רצוי. כדברי רבי יהודה הלוי בספרו כוזרי, ששורש האמונה יכול להיות לפעמים גם שורש המרי, שורש הכפירה. לכן באה התורה וכבר בתחילת חומש ויקרא ציוותה עלינו לעשות מעשים טובים, אך להיזהר מאוד שלא נינזק ממעשה טוב זה, חלילה… ■
